סיפור חיים

שירות מלא כביטוי להכרת טובה ליהוה

סיפורו של סטנלי א.‏ ריינולדס

נולדתי בלונדון,‏ אנגליה,‏ ב־1910.‏ אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו הוריי לכפר קטן,‏ ווסטבֶּרי לֵי,‏ שבמחוז וִילְטְשֶר.‏ בנעוריי תהיתי לא פעם,‏ ’‏מי הוא אלוהים’‏?‏ איש לא יכול היה לענות לי.‏ מעולם לא הבנתי מדוע בכפר קטן כמו שלנו יש צורך בשלוש כנסיות כדי לעבוד את אלוהים.‏

ב־1935,‏ ארבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה,‏ רכבתי עם אחי הצעיר,‏ דיק,‏ על אופניים לוֵימוּת השוכנת בחופה הדרומי של אנגליה כדי לנפוש בחיק הטבע.‏ בעודנו יושבים באוהל,‏ מקשיבים לגשם הניתך ארצה ותוהים מה לעשות,‏ ניגש אלינו אדון קשיש והציע לי שלושה ספרים מקראיים — כינור האלוהים,‏ אור א׳,‏ ואור ב׳‏ (‏אנג׳)‏.‏ לקחתי את הספרים ושמחתי שיש לי מה לקרוא כדי להפיג את השעמום.‏ החומר שקראתי ריתק אותי מייד,‏ אבל לא תיארתי לעצמי שזה ישנה את חיי — ואת חייו של אחי — מקצה לקצה.‏

כששבתי הביתה,‏ אמרה לי אמי שקייט פרסונס שגרה בכפר שלנו מחלקת את אותם ספרים.‏ כולם הכירו אותה,‏ משום שלמרות גילה המבוגר,‏ רכבה על אופנוע קטן וביקרה בבתים שבאיזור הכפרי שלנו.‏ הלכתי לביתה,‏ והיא שמחה לתת לי את הספרים בריאה ועושר (‏אנג׳)‏ וכן גם פרסומים אחרים של חברת המצפה.‏ היא סיפרה לי שהיא אחת מעדי־יהוה.‏

כשקראתי את הספרים ופתחתי את הפסוקים במקרא,‏ הגעתי למסקנה שיהוה הוא אלוהי האמת,‏ ולמדתי כיצד לעובדו.‏ שלחתי מכתב לכנסייה ובו הודעתי שאני מתנתק משורותיה,‏ והתחלתי לנכוח בשיעורי המקרא שנערכו בביתם של ג׳ון ואליס מודי.‏ הם גרו בווסטברי,‏ העיירה הסמוכה ביותר אלינו.‏ באסיפות נכחו שבעה איש בלבד.‏ לפני האסיפות ואחריהן ניגנה קייט פרסונס בעוגב קטן ושרנו יחד מכל הלב שירי מלכות!‏

תחילת הדרך

הבנתי שאנו חיים בזמנים הרי חשיבות,‏ והשתוקקתי להשתתף בפעילות ההטפה המנובאת במתי כ״ד:‏14‏.‏ הפסקתי לעשן,‏ קניתי תיק מתאים לשירות,‏ והקדשתי את חיי לאלוהינו הנאדר,‏ יהוה.‏

באוגוסט 1936 ביקר ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ בגְלַזְגוֹ,‏ סקוטלנד,‏ כדי לנאום בנושא ”‏הר מגידון”‏.‏ אף־על־פי שגְלַזְגוֹ היתה מרוחקת כ־600 קילומטר,‏ הייתי נחוש בדעתי להגיע לשם ולהיטבל בכינוס.‏ לא היה לי מספיק כסף,‏ לכן לקחתי את אופניי ועליתי על רכבת הנוסעת לקַרְלַייְל,‏ עיר בגבול הסקוטי,‏ ומשם המשכתי צפונה באופניים עוד 160 קילומטר.‏ את רוב הדרך חזרה עשיתי באופניים וכשהגעתי הביתה הייתי מותש פיסית אך מחוזק רוחנית.‏

מאז רכבתי על אופניים בכל פעם שרציתי להגיע לכפרים קרובים ולבשר שם את האמת.‏ בימים ההם החזיק כל עד־יהוה בכרטיס עדות המכיל מסר מקראי עבור בעלי־הבתים.‏ כמו כן,‏ השמענו בפונוגרפים ניידים תקליטים של הרצאות מקראיות מטעם נשיא החברה.‏ וכמובן,‏ תמיד נשאנו תיק חוברות מיוחד שזיהה אותנו כעדי־יהוה.‏a

שירות חלוצי בתקופת המלחמה

אחי נטבל בשנת 1940.‏ מלחמת העולם השנייה פרצה ב־1939,‏ ושנינו הבנו שיש צורך דחוף במבשרים בשירות מלא.‏ הגשנו בקשה לחלוציות.‏ לשמחתנו,‏ החליטה החברה שנישלח לבית החלוצים בבריסטול,‏ שם גרו אדית פול,‏ ברט פרמר,‏ טום ודורותי ברידג׳ס,‏ ברנרד הוטן וחלוצים אחרים,‏ שאת אמונתם הוקרנו זמן רב קודם לכן.‏

כעבור זמן קצר הסיעו אותנו לשם בטנדר קטן שבצדיו רשומה באותיות עבות הכתובת ”‏עדי־יהוה”‏.‏ הנהג היה סטנלי ג׳ונס,‏ שמאוחר יותר נשלח לסין כשליח וישב שם במשך שבע שנים בצינוק בשל מעורבותו בפעילות ההטפה.‏

בשנות המלחמה,‏ זכינו לעתים נדירות בלבד לישון לילה שלם בלי הפרעות.‏ מסביב לבית החלוצים נפלו פצצות,‏ והיה עלינו להישמר תמיד מפני חומרי נפץ.‏ ערב אחד,‏ עזבנו את מרכז בריסטול אחרי כינוס מצוין שבו נכחו 200 עדים,‏ ובדרכנו חזרה לביתנו הבטוח יחסית ניתך עלינו מטר של רסיסי כדורים נגד מטוסים.‏

למחרת בבוקר חזרנו דיק ואני העירה כדי לאסוף כמה דברים שהשארנו שם.‏ עמדנו מזועזעים.‏ בריסטול היתה כמהפכת סדום ועמורה.‏ מרכז העיר נהרס ונשרף כליל.‏ מרחוב פארק,‏ הרחוב שבו שכן אולם־המלכות שלנו,‏ לא נותרו אלא עיי חורבות עשנים.‏ למרבה השמחה,‏ שום עד־יהוה לא נהרג או נפצע.‏ עוד קודם לכן העברנו את הספרות המקראית מן האולם ואיחסנו אותה בבתיהם של חברי הקהילה.‏ הודינו ליהוה שהאחים יצאו ללא פגע ושהספרות לא ניזוקה.‏

חירות בלתי צפויה

כשקיבלתי צו גיוס היו בקהילת בריסטול,‏ שבה שירתתי כמשגיח היושב־ראש,‏ 64 מבשרים.‏ עדים רבים נשלחו לכלא עקב עמדתם הניטרלית,‏ וציפיתי שחירותי לבשר תוגבל באותו אופן.‏ הדיון בענייני התקיים בבית דין מקומי בבריסטול,‏ ואח אנתוני באק,‏ קצין בית־סוהר לשעבר,‏ ייצג אותי.‏ הוא היה טיפוס נועז ועשוי לבלי חת,‏ תומך נלהב בָּאמת המקראית.‏ תודות לייצוגו הטוב,‏ קיבלתי להפתעתי פטור מלא משירות צבאי,‏ בתנאי שאמשיך בשירות מלא!‏

שמחתי מאוד שלא איבדתי את חירותי,‏ וגמרתי אומר לנצלהּ כדי לבשר במידה רבה ככל האפשר.‏ כשנתבקשתי להגיע למשרד הסניף בלונדון ולהיפגש עם אלברט ד.‏ שרודר,‏ משגיח הסניף,‏ תהיתי מה מצפה לי.‏ להפתעתי,‏ הוזמנתי לשרת כמשגיח נפה ביוֹרקְשֶר.‏ היה עלי לעבור מקהילה לקהילה מדי שבוע כדי לעודד את האחים ולעזור להם.‏ הרגשתי שאינני בשל לתפקיד,‏ אבל היה לי פטור משירות צבאי והייתי חופשי לשרת.‏ נעניתי להכוונת יהוה והלכתי בנפש חפצה.‏

אלברט שרודר הציג אותי בפני האחים בכינוס שהתקיים בהַדֶרספילד,‏ ובאפריל 1941 התחלתי למלא את תפקידי החדש.‏ עד כמה שמחתי להכיר את האחים היקרים האלו!‏ אהבתם וטוב לבם המחישו לי את העובדה שליהוה יש משרתים המסורים לו בלב ובנפש ואשר אוהבים איש את רעהו (‏יוחנן י״ג:‏35‏)‏.‏

זכויות שירות נוספות

ב־1941 נערך כינוס ארצי בלתי נשכח בן חמישה ימים ב”‏דֶה מוֹנפוֹר הוֹל”‏ שבעיר לֶסְטֶר.‏ חרף הקיצוב שהונהג במצרכי המזון ולמרות ההגבלות שהוטלו על התחבורה הארצית,‏ הגיע מספר הנוכחים ביום ראשון לשיא של 000,‏12 איש;‏ מעניין לציין שבאותה עת היו אך ורק 000,‏11 עדים בכל הארץ.‏ הושמעו הקלטות של נאומים מפי נשיא החברה,‏ ויצא לאור הספר ילדים (‏אנג׳)‏.‏ כינוס זה,‏ אשר נערך בעיצומה של מלחמת העולם השנייה,‏ היווה ללא ספק ציון דרך בהיסטוריה התיאוקרטית של משרתי יהוה בבריטניה.‏

זמן קצר אחרי הכינוס הוזמנתי להצטרף למשפחת בית־אל שבלונדון.‏ עבדתי שם במחלקת האריזה ובמחלקת המשלוחים,‏ ואחר כך הועברתי למשרדים וטיפלתי בעניינים הקשורים לקהילות.‏

משפחת בית־אל נאלצה להתמודד יומם ולילה עם התקפות אוויריות על לונדון וכן גם עם ביקורים חוזרים ונשנים מצד נציגי הרשויות שבאו כדי לחקור את האחים האחראים.‏ פרייס היוז,‏ יוארט צ׳יטי ופרנק פלאט נשלחו לכלא עקב עמדתם הניטרלית,‏ ואלברט שרודר גורש בסופו של דבר לארצות־הברית.‏ למרות הלחצים,‏ לא הוזנחו צורכי הקהילות וענייני המלכות.‏

קדימה לגלעד!‏

בתום המלחמה ב־1945 הגשתי בקשה ללמוד בגלעד,‏ בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ כדי לשרת כשליח.‏ התקבלתי לכיתה השמינית ב־1946.‏ החברה דאגה שאני עם טוני אטווד,‏ סטנלי ג׳ונס,‏ הרלוד קינג,‏ דון רנדל וסטנלי וודברן נפליג מנמל הדייגים של פואי אשר במחוז קורנוול.‏ עד־יהוה מקומי קנה עבורנו כרטיסי נסיעה בספינת משא קטנה שנשאה חרסית סינית.‏ תאינו היו צפופים מאוד,‏ והסיפון היה על־פי־רוב מוצף במים.‏ עד כמה הוקל לנו כשהגענו לבסוף לנמל הכניסה,‏ פילדלפיה!‏

בית־ספר גלעד שכן באיזור יפהפה בסַאוּת לַנְסִינְג שבצפון מדינת ניו־יורק.‏ ההכשרה שקיבלתי שם הותירה בי רושם בל יימחה.‏ התלמידים בכיתה הגיעו מ־18 ארצות,‏ וזו היתה הפעם הראשונה שהחברה הצליחה להזמין כל כך הרבה משרתים מארצות זרות.‏ בין התלמידים נרקמו יחסי ידידות מיוחדים.‏ נהניתי מחברתו של שותפי לחדר,‏ קרלו סלבארה מפינלנד.‏

הזמן חלף ביעף,‏ ובתום חמשת החודשים הגיע נשיא החברה דאז,‏ נתן ה.‏ נור,‏ מן המשרדים הראשיים בברוקלין כדי לחלק לנו תעודות ולבשר לנו לאן נישלח.‏ באותם ימים,‏ לא ידעו התלמידים עד טקס הסיום לאילו ארצות יישלחו.‏ נתבקשתי לשוב לבית־אל שבלונדון ולהמשיך לעבוד שם.‏

חזרה ללונדון

השנים שלאחר המלחמה היו שנים קשות בבריטניה.‏ הקיצוב במזון ובמצרכים אחרים,‏ כגון נייר,‏ נמשך.‏ אבל הסתדרנו,‏ וענייני מלכות יהוה טופלו כהלכה.‏ בנוסף לעבודתי בבית־אל,‏ שירתתי בכינוסים נפתיים ומחוזיים וביקרתי בקהילות שונות,‏ חלקן באירלנד.‏ נפלה בחלקי הזכות להיפגש עם אריך פרוסט ועם אחים ואחיות אחרים מאירופה ולשמוע מפיהם על הנאמנות שגילו אחינו לאמונה חרף הזוועות שסבלו במחנות הריכוז הנאציים.‏ שירות בית־אל היה עבורי זכות מבורכת.‏

את ג׳ון היכרתי עשר שנים לפני שהתחתנו ב־1952.‏ היא היתה חלוצה מיוחדת בווֹטפוֹרד,‏ עיירה צפונית ללונדון.‏ שנינו רצינו להמשיך בשירות מלא.‏ לשמחתנו הרבה,‏ אחרי שעזבתי את בית־אל,‏ נתמניתי למשגיח נפה.‏ הנפה הראשונה שלנו היתה בחופה הדרומי של אנגליה,‏ בסַסֶקְס והֶמְפְּשֶר.‏ לא קל היה אז לשרת כמשגיח נפה.‏ עברנו ממקום למקום בעיקר באוטובוס,‏ באופניים וברגל.‏ לקהילות רבות היו שטחי הטפה כפריים נרחבים,‏ וקשה היה להגיע אליהם,‏ אבל מספר העדים הלך וגדל.‏

ניו־יורק 1958

ב־1957 קיבלתי הזמנה נוספת מבית־אל:‏ ”‏האם אתה מוכן לבוא למשרד ולסייע בארגון הנסיעות לכינוס הבינלאומי הקרוב שייערך באיצטדיון ינקי ובמגרשי הפולו שבניו־יורק סיטי ב־1958?‏”‏ לא חלף זמן רב,‏ וג׳ון ואני טיפלנו בבקשות ששלחו האחים לחברה כדי להזמין מקומות במטוסים ובאוניות השכורות.‏ היה זה הכינוס הבינלאומי הנודע ”‏רצון אלוהים”‏,‏ ונכחו בו 922,‏253 איש.‏ בכינוס נטבלו 136,‏7 איש כסמל להקדשת חייהם ליהוה — כפליים ויותר ממספר האנשים שנטבלו באירוע ההיסטורי המקראי שבחג השבועות שנת 33 לספירה (‏מעשי השליחים ב׳:‏​41‏)‏.‏

ג׳ון ואני לעולם לא נשכח את טוב לבו של אח נור,‏ אשר הזמין אותנו אישית לנכוח בכינוס כדי שנעזור לאחים שהגיעו לניו־יורק מ־123 ארצות.‏ זו היתה עבור שנינו חוויה משמחת ומלאת סיפוק.‏

שירות מלא והברכות שבצדו

בשובנו הביתה המשכנו לשרת בנפה עד אשר הידרדר מצב בריאותנו.‏ ג׳ון אושפזה בבית־חולים,‏ ואני לקיתי בשבץ קל.‏ הצטרפנו לשורות החלוצים המיוחדים,‏ ואחר כך נפלה בחלקנו הזכות לשוב ולשרת זמנית בשירות הנפה.‏ לבסוף,‏ חזרנו לבריסטול,‏ ומאז אנו משרתים שם בשירות מלא.‏ אחי,‏ דיק,‏ גר בקרבת מקום עם משפחתו,‏ ואנחנו נפגשים לעתים תכופות ומעלים זכרונות.‏

ב־1971 ניזוקה ראייתי באופן בלתי הפיך מהיפרדות הרשתיות.‏ מאז אני מתקשה מאוד לקרוא,‏ והקלטות של ספרות המקרא הן מבחינתי מתנה נפלאה מיהוה.‏ ג׳ון ואני עדיין מנהלים שיעורי מקרא ביתיים,‏ ובמשך השנים עזרנו לכ־40 איש,‏ כולל משפחה בת שבע נפשות,‏ להגיע להכרת האמת.‏

כשהקדשנו את חיינו ליהוה לפני יותר מ־60 שנה,‏ רצינו להתחיל בשירות מלא ולא לפרוש לעולם.‏ עד כמה אסירי תודה אנו על כך שעדיין יש לנו הכוח לשרת את יהוה — זו הדרך היחידה שבה נוכל להודות לו על טוב לבו ועל שנותינו המאושרות יחדיו!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אחי דיק (‏צד שמאל;‏ דיק עומד)‏ ועם חלוצים אחרים בקדמת בית החלוצים

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בית החלוצים בבריסטול ב־1940

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

סטנלי וג׳ון רינלודס ביום כלולותיהם,‏ 12 בינואר 1952,‏ וכיום