שיעור מספר 6 — הנוסח היווני של כתבי־הקודש המשיחיים

העתקת הנוסח של כתבי־הקודש המשיחיים;‏ מסירתו ביוונית ובשפות אחרות עד ימינו אנו;‏ אמינות הנוסח בן זמננו.‏

המשיחיים הקדומים לימדו ופרסמו ברחבי תבל את ’‏דברו’‏ הכתוב של יהוה.‏ הם התייחסו בכובד ראש למילים שאמר ישוע לפני עלייתו השמיימה:‏ ”‏בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כוח ותהיו עדיי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון,‏ עד קצה הארץ”‏ (‏יש׳ מ׳:‏8;‏ מה״ש א׳:‏8‏)‏.‏ כפי שניבא ישוע,‏ 120 התלמידים הראשונים אכן קיבלו את רוח הקודש אשר המריצה אותם לפעולה.‏ כך אירע בחג השבועות שנת 33 לספירה.‏ ביום ההוא נתן פטרוס עדות יסודית וכך פתח בתוכנית חינוכית חדשה.‏ כתוצאה מכך,‏ רבים אימצו את המסר ללבם וכ־000,‏3 איש נוספו לקהילה המשיחית החדשה (‏מה״ש ב׳:‏14–42‏)‏.‏

² בלהט שלא ניכר כדוגמתו בשום קבוצה אחרת שקדמה להם בהיסטוריה,‏ החלו תלמידים אלה של ישוע המשיח בתוכנית הוראה אשר בסופו של דבר הגיעה לכל קצווי העולם שהיה מוכר דאז (‏קול׳ א׳:‏23‏)‏.‏ עדים מסורים אלה של יהוה כיתתו רגליהם בשקיקה והלכו מבית לבית,‏ מעיר לעיר ומארץ לארץ כדי לבשר את ה’‏בשורה הטובה’‏ (‏רומ׳ י׳:‏15‏)‏.‏ זו הייתה בשורה טובה על הכופר שסיפק ישוע,‏ על תקוות התחייה ועל מלכות אלוהים המובטחת (‏קור״א ט״ו:‏1–3,‏ 20–22,‏ 50;‏ יעקב ב׳:‏5‏)‏.‏ עד אז מעולם לא נמסרה לאנושות עדות כזו ביחס לדברים בלתי נראים.‏ היא הפכה ל”‏הוכחת דברים שאינם נראים”‏,‏ ביטוי של אמונה,‏ עבור הרבים שקיבלו את יהוה כאדונם על בסיס קורבן ישוע (‏עב׳ י״א:‏1;‏ מה״ש ד׳:‏24;‏ טימ״א א׳:‏14–17‏)‏.‏

³ משרתים משיחיים אלה,‏ גברים ונשים,‏ היו משרתי אלוהים נאורים.‏ הם ידעו קרוא וכתוב והיו בקיאים בכתבי־הקודש.‏ הם היו מודעים למתרחש סביבם והורגלו במסעות.‏ דומים היו ללהקת ארבה במובן זה שלא הניחו לשום מכשול להפריע להם להתקדם בהפצת הבשורה (‏מה״ש ב׳:‏7–11,‏ 41;‏ יואל ב׳:‏7–11,‏ 25‏)‏.‏ את פעילותם במאה הראשונה לספירה ביצעו במחיצת אנשים שדמו במובנים רבים לאנשים בימינו.‏

⁴ המשיחיים הקדומים,‏ מבשרי ”‏דבר החיים”‏,‏ היו אנשים פתוחים לקידמה וניצלו היטב את כל המגילות המקראיות שהיו בהישג ידם (‏פיל׳ ב׳:‏15,‏ 16;‏ טימ״ב ד׳:‏13‏)‏.‏ ארבעה מהם — מתי,‏ מרקוס,‏ לוקס ויוחנן — העלו על הכתב בהשראת יהוה את ”‏בשורת ישוע המשיח”‏ (‏מר׳ א׳:‏1;‏ מתי א׳:‏1‏)‏.‏ חלקם,‏ כמו פטרוס,‏ פאולוס,‏ יוחנן,‏ יעקב ויהודה,‏ כתבו איגרות בהשראת אלוהים (‏פט״ב ג׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏ אחרים העתיקו את אותם מסרים שנמסרו ברוח הקודש,‏ ואלה הועברו בין המאמינים לתועלת הקהילות שהלכו והתרבו (‏קול׳ ד׳:‏16‏)‏.‏ בנוסף לכך,‏ ”‏השליחים והזקנים בירושלים”‏ פסקו פסיקות דוקטרינריות בהכוונת רוח אלוהים,‏ והן הועלו על הכתב לשימוש בעתיד.‏ אותו גוף מנהל מרכזי שלח אגרות הדרכה לקהילות הפזורות (‏מה״ש ה׳:‏29–32;‏ ט״ו:‏2,‏ 6,‏ 22–29;‏ ט״ז:‏4‏)‏.‏ ולשם כך,‏ היה עליהם לדאוג בעצמם לשליחת הדואר.‏

⁵ על מנת לזרז את הפצת כתבי־הקודש ולספק אותם בצורה נוחה לעיון,‏ החלו המשיחיים הקדומים בתוך זמן קצר להשתמש במִצחפים (‏קודקסים)‏ במקום במגילות.‏ המִצחף דמה בצורתו לספר בן זמננו והיה עשוי דפים דפים שניתן היה לדפדף ולעיין בהם בקלות בהשוואה לתהליך הגלילה הארוך שנדרש במגילות.‏ בנוסף לכך,‏ בשיטת המצחף ניתן היה לכרוך יחדיו כתבים קאנוניים,‏ ואילו בשימוש במגילות נהגו על־פי־רוב לכתוב על גבי מגילות נפרדות.‏ המשיחיים הקדומים היו הראשונים שעשו שימוש במצחפים,‏ וייתכן מאוד שהם אפילו המציאו את השיטה.‏ המעבר לשיטה זו אצל הכותבים הלא־משיחיים היה איטי,‏ ואילו מרבית הפפירוסים המשיחיים מן המאה השנייה והשלישית נכתבו על גבי מצחפים.‏a

⁶ הקוֹינֵי (‏היוונית המשותפת)‏ כאמצעי תקשורת.‏ התקופה הקלאסית של השפה היוונית נמשכה מן המאה התשיעית לפה״ס ועד למאה הרביעית לפה״ס.‏ בתקופה זו התפתחו הניב האַטי והניב היוֹני.‏ העת ההיא,‏ ובייחוד המאה החמישית והרביעית לפה״ס,‏ הייתה תקופת פריחה עבור המוני מחזאים,‏ משוררים,‏ נואמים,‏ היסטוריונים,‏ פילוסופים ומדענים יוונים,‏ אשר עם המפורסמים בהם נמנים הוֹמֶרוֹס,‏ הרודוטוס,‏ סוקרטס ואפלטון.‏ פרק הזמן מן המאה הרביעית לפה״ס ועד המאה השישית לספירה היה עידן הקוֹינֵי,‏ היוונית המשותפת.‏ הסיבה להתפתחות הניב נעוצה בעיקרה במבצעים הצבאיים שהנהיג אלכסנדר הגדול,‏ אשר צבאו היה מורכב מחיילים מכל רחבי יוון.‏ הם דיברו בניבים יווניים שונים,‏ והמיזוג ביניהם הוליד ניב משותף,‏ קוֹינֵי,‏ שהשימוש בו נעשה רווח.‏ אלכסנדר כבש את מצרים ואת אסיה עד להודו,‏ וכך פשטה הקוֹינֵי בקרב עמים רבים והפכה לשפה הבינלאומית למשך מאות שנים.‏ תרגום השבעים נכתב בקוֹינֵי שדוברה באלכסנדרייה שבמצרים במאה השלישית והשנייה לפה״ס.‏

⁷ בימי ישוע והשליחים,‏ הייתה הקוֹינֵי השפה הבינלאומית של האימפריה הרומית.‏ המקרא עצמו מעיד על כך.‏ כאשר סוּמר ישוע אל עמוד ההוקעה,‏ ראו לנחוץ לכתוב את השלט שנתלה מעל לראשו לא רק בעברית,‏ שפת היהודים,‏ אלא גם בלטינית,‏ השפה הרשמית של האימפריה,‏ וביוונית,‏ שדוברה ברחובות ירושלים כמעט כמו ברומא,‏ באלכסנדרייה ובאתונה (‏יוחנן י״ט:‏19,‏ 20;‏ מעשי השליחים ו׳:‏1‏)‏.‏ במעשי השליחים ט׳:‏29 נמסר שפאולוס בישר את הבשורה בירושלים ליהודים דוברי יוונית.‏ בימים ההם הייתה הקוֹינֵי לשפה דינמית,‏ חיה ומפותחת מאוד — שפה נפוצה המתאימה למטרתו הנעלה של יהוה להעביר את מסריו אל בני האדם.‏

הנוסח היווני ומסירתו

⁸ בשיעור הקודם למדנו שיהוה שמר את מֵי האמת במעין מאגר של תעודות כתובות בדמות התנ״ך.‏ אך מה באשר לכתבי־הקודש שנכתבו בידי השליחים ותלמידים אחרים של ישוע המשיח?‏ האם גם הם נשמרו עבורנו בהקפדה דומה?‏ אם בוחנים את המאגר העצום של כתבי־יד הכתובים יוונית ושפות אחרות,‏ מגיעים למסקנה שהתשובה חיובית.‏ כפי שכבר הוסבר קודם לכן,‏ חלק זה של הקאנון המקראי מורכב מ־27 ספרים.‏ ראה את אופן מסירת הטקסט של 27 ספרים אלה,‏ והיווכח כיצד הנוסח היווני המקורי נשמר עד עצם היום הזה.‏

⁹ מעיין של כתבי־יד יווניים.‏ 27 הספרים הקאנוניים של כתבי־הקודש המשיחיים נכתבו ביוונית המשותפת דאז.‏ ואולם,‏ ככל הנראה ספר מתי נכתב בתחילה בעברית מקראית עבור העם היהודי.‏ כך מציין מתרגם המקרא הִייֶרוֹנִימוּס בן המאה הרביעית לספירה ומוסיף שבהמשך תורגם הספר ליוונית.‏ סביר להניח שמתי בעצמו תרגם את ספרו,‏ שהרי הוא היה מוכס בשירות האימפריה הרומית,‏ ועל כן ידע ללא ספק עברית,‏ לטינית ויוונית (‏מרקוס ב׳:‏14–17‏)‏.‏

¹⁰ שאר כותבי הכתבים המשיחיים — מרקוס,‏ לוקס,‏ יוחנן,‏ פאולוס,‏ פטרוס,‏ יעקב ויהודה — כתבו בקוֹינֵי,‏ השפה המשותפת והחיה שהייתה מובנת למשיחיים ולרוב בני האדם שחיו במאה הראשונה לספירה.‏ אחרון המסמכים המקוריים נכתב בידי יוחנן בערך בשנת 98 לספירה.‏ ככל הידוע,‏ שום כתב־יד מ־27 כתבי־היד המקוריים שנכתבו בקוֹינֵי לא שרד עד ימינו.‏ אך מן המעיין המקורי זרמו אלינו העתקים של הנוסחים המקוריים,‏ העתקי העתקים ו”‏משפחות”‏ העתקים,‏ וכך נוצר מאגר כתבי־יד עצום של כתבי־הקודש המשיחיים.‏

¹¹ מאגר של יותר מ־000,‏13 כתבי־יד.‏ כיום ישנו מלאי כתבי־יד אדיר של כל 27 הספרים הקאנוניים.‏ חלקם מכילים חלקים נרחבים מכתבי־הקודש;‏ ובחלקם מצויים קטעי טקסט קצרים.‏ על־פי אחד האומדנים,‏ קיימים יותר מ־000,‏5 כתבי־יד ביוונית המקורית.‏ בנוסף,‏ ישנם למעלה מ־000,‏8 כתבי־יד בשפות אחרות — סך הכול קיימים יותר מ־000,‏13 כתבי־יד.‏ הם נכתבו בין המאה ה־2 לספירה למאה ה־16 לספירה,‏ וכולם מסייעים בקביעת הנוסח המקורי האמיתי.‏ הקדום מבין כתבי־היד הרבים האלה הוא קטע פפירוס מבשורת יוחנן בספריית ג׳ון ריילנדס במנצ׳סטר שבאנגליה,‏ הידוע במספר P⁵² ומתוארך למחצית הראשונה של המאה השנייה,‏ ככל הנראה לשנת 125 לספירה בקירוב.‏b העתק זה נכתב אפוא אך ורק כ־25 שנה או יותר אחרי כתיבת המקור.‏ בהתחשב בעובדה שלקביעת נוסחי היצירות של מרבית המחברים הקלאסיים קיים קומץ של כתבי־יד,‏ אשר רק במקרים נדירים נכתבו מאות שנים בלבד אחרי הכתבים המקוריים,‏ נוכל להעריך את שפע הראיות שבנמצא המסייעות במציאת נוסח מהימן של כתבי־הקודש המשיחיים.‏

¹² כתבי־יד על גבי פפירוסים.‏ כפי שנכון היה ביחס להעתקים הקדומים של תרגום השבעים,‏ כתבי־היד הראשונים של כתבי־הקודש המשיחיים נכתבו על גבי פפירוסים — חומרים אשר שימשו לכתבי־יד מקראיים עד למאה הרביעית לספירה בקירוב.‏ סביר להניח שכותבי המקרא נעזרו בפפירוסים לכתיבת איגרות אל הקהילות המשיחיות.‏

¹³ פפירוסים בכמויות גדולות נמצאו באזור פַיוּם שבמצרים.‏ בשלהי המאה ה־19 נתגלו מספר פפירוסים מקראיים.‏ אחת התגליות החשובות ביותר מבין כל כתבי־היד שנמצאו בימינו פורסמה בשנת 1931.‏ מדובר בחלקים של 11 מצחפים המכילים קטעים מתוך 8 ספרים השייכים לתנ״ך ומתוך 15 ספרים השייכים לכתבי־הקודש המשיחיים,‏ וכולם כתובים יוונית.‏ זמן כתיבתם של פפירוסים אלה נע מן המאה השנייה למאה הרביעית לספירה.‏ מרבית קטעי כתבי־הקודש המשיחיים בתגליות אלו מצויים כיום באוספים של צ׳סטר בּיטי ומוגדרים בסימנים ‎.‎P⁴⁷ ‎,‎P⁴⁶ ‎,‎P⁴⁵ כשהאות ‎“‎P‎“‎ היא סימן ל”‏פפירוס”‏.‏

¹⁴ פפירוסים באוסף מרשים נוסף ראו אור בז׳נבה שבשווייץ,‏ מ־1956 עד ל־1961.‏ הם נקראים הפפירוסים של בּוֹדמֶר ויש בהם נוסחים קדומים של שני ספרי בשורה (‏P⁷⁵ ‎,‎P⁶⁶‏)‏ מראשית המאה השלישית לספירה.‏ הטבלה שבעמוד 20 מונה כמה מן הפפירוסים המקראיים הקדומים והחשובים של התנ״ך ושל כתבי־הקודש המשיחיים.‏ בעמודה האחרונה מוזכרים קטעים מתוך תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש,‏ אשר נוסחם נסמך על פפירוסים אלה,‏ והם רשומים בהערות השוליים של הפסוקים הללו.‏

¹⁵ הפפירוסים שנתגלו הם הוכחה לכך שהקאנון המקראי נשלם בשלב מוקדם מאוד.‏ מבין הפפירוסים של צ׳סטר בּיטי,‏ שני קודקסים — האחד מאגד בתוכו חלקים מארבעת ספרי הבשורה וממעשי השליחים (‏P⁴⁵‏)‏ והשני מכיל 9 מתוך 14 איגרותיו של פאולוס (‏P⁴⁶‏)‏ — מראים כי כתבי־הקודש המשיחיים שנכתבו ברוח אלוהים כונסו זמן קצר לאחר מות השליחים.‏ מאחר שנדרש זמן עד אשר כתבי־יד אלה הופצו ברבים ועשו את דרכם למצרים,‏ נראה כי כתבי־הקודש קובצו למתכונתם הסטנדרטית לכל המאוחר במאה השנייה לספירה.‏ על כן,‏ בסוף המאה השנייה לספירה כבר לא היה ספק ביחס לקאנון החתום של כתבי־הקודש המשיחיים אשר השלים את הקאנון המקראי כולו.‏

¹⁶ כתבי־יד מקלף ומעור.‏ כפי שלמדנו בשיעור הקודם,‏ בערך מן המאה הרביעית לספירה ואילך עברו מן השימוש בפפירוסים לכתיבה על גבי קלף עמיד יותר,‏ על יריעות מעובדות וחלקות שהיו עשויות על־פי־רוב מעורו של עגל,‏ שה או עז.‏ כמה מכתבי־היד המקראיים החשובים הקיימים כיום כתובים על גבי קלף.‏ כבר דיברנו על כתבי־יד של התנ״ך מקלף ומעור.‏ הטבלה בעמוד 21 מונה כמה מכתבי־היד הבולטים מקלף ומעור של כתבי־הקודש המשיחיים ושל התנ״ך.‏ כתבי־היד של כתבי־הקודש המשיחיים נכתבו כולם באותיות גדולות והם נקראים אוּנקיאַלים.‏ מילון המקרא החדש (‏New Bible Dictionary‏)‏ מדווח על 274 כתבי־יד אוּנקיאַלים של כתבי־הקודש המשיחיים,‏ וזמנם נע מן המאה הרביעית ועד המאה העשירית לספירה.‏ בנוסף לכך,‏ קיימים יותר מ־000,‏5 כתבי־יד מִינוּסקוּלים הכתובים בכתב מחובר.‏c כתבים אלה,‏ הכתובים גם על גבי קלף,‏ נכתבו בין המאה התשיעית לספירה ועד לראשית ימי הדפוס.‏ בשל עתיקותם ודיוקם הכללי של כתבי־היד האונקיאלים,‏ נעזרה בהם ועדת תרגום עולם חדש של המקרא במידה נרחבת כדי לתרגם במדויק את הנוסח היווני.‏ ראה הטבלה ”‏כתבי־יד חשובים על גבי קלף או עור”‏.‏

עידן של ביקורת הנוסח ותיקונו

¹⁷ נוסח אֶרַסְמוּס.‏ במהלך מאות שנות חשכת ימי הביניים,‏ תקופה שבה השפה הלטינית משלה בכיפה והכנסייה הקתולית חלשה על מערב אירופה ביד ברזל,‏ היו ההשכלה והלמדנות בשפל המדרגה.‏ אך עם המצאת הדפוס באירופה בשיטת האותיות המיטלטלות במאה ה־15,‏ ובעקבות הרפורמציה שקמה בתחילת המאה ה־16,‏ הותר הרסן וצמחה התעניינות מחודשת בשפה היוונית.‏ בראשית תקופה זו של התעוררות ההשכלה,‏ הוציא המלומד ההולנדי הידוע דֶזִידֶרְיוּס אֶרַסְמוּס מתחת ידו את מהדורת המופת הראשונה של הנוסח היווני של ”‏הברית החדשה”‏ (‏בהכנת מהדורת מופת מודפסת משווים בקפדנות בין מספר כתבי־יד ומשתמשים במילים הנחשבות על־פי־רוב למקוריות.‏ יחד עם זאת,‏ מוסיפים בדרך כלל בהערות שוליים הבדלי גירסה מתוך כתבי־יד שונים.‏)‏ המהדורה הראשונה הודפסה בבאזל שבשווייץ ב־1516,‏ שנה אחת בלבד לפני שהחלה הרפורמציה בגרמניה.‏ במהדורה הראשונה נפלו טעויות רבות,‏ אך הנוסח שופר במהדורות שיצאו בהמשך בשנים 1519,‏ 1522,‏ 1527 ו־1535.‏ לרשות אֶרַסְמוּס עמדו בסך הכול מעט כתבי־יד מִינוּסקוּלים מאוחרים לשם עריכת השוואות והכנת מהדורת המופת.‏

¹⁸ הנוסח היווני המתוקן של אֶרַסְמוּס שימש בסיס לתרגומים טובים יותר למספר שפות מערב אירופאיות.‏ כך ניתן היה להפיק תרגומים שעלו באיכותם על אלו שתורגמו קודם לכן על בסיס הוולגטה הלטינית.‏ הראשון שנעזר בנוסח ארסמוס היה מרטין לותר מגרמניה,‏ שהשלים את תרגום כתבי־הקודש המשיחיים לגרמנית בשנת 1522.‏ בעקבותיו תרגם ויליאם טינדל את כתבי־הקודש המשיחיים לאנגלית על בסיס נוסח ארסמוס.‏ הוא ביצע את מלאכתו לנוכח רדיפות עזות,‏ והשלים אותה בהיותו בגלות ביבשת אירופה בשנת 1525.‏ אנטוניו בּרוּצ׳וֹלי מאיטליה תרגם בשנת 1530 את נוסח ארסמוס לאיטלקית.‏ עם הופעת הנוסח היווני של ארסמוס,‏ החל עידן של ביקורת הנוסח.‏ ביקורת הנוסח היא שיטה לשחזור נוסח המקרא המקורי.‏

¹⁹ חלוקה לפרקים ולפסוקים.‏ רובֶּר אֶסְטְייֶן,‏ או סטפנוס,‏ היה במאה ה־16 מגדולי הדַפָּסים והעורכים בפאריז.‏ מתוקף היותו עורך,‏ הבין את הערך המעשי בשיטה של פרקים ופסוקים להקלת העיון,‏ והציג שיטה זו במהדורת הברית החדשה ביוונית־לטינית שהוציא לאור בשנת 1551.‏ החלוקה לפסוקים בתנ״ך נעשתה תחילה בידי בעלי המסורה,‏ אך בתרגום המקרא לצרפתית משנת 1553 מאת סטפנוס הופיעה החלוקה הנהוגה כיום בכתבי־הקודש בכללותם.‏ שיטה זו יושמה גם בתרגומי מקרא לאנגלית שיצאו בהמשך,‏ ותודות לכך ניתן היה לחבר קונקורדנציות למקרא כגון זו שערך אלכסנדר קרודן בשנת 1737 ושתי הקונקורדנציות המקיפות לתרגום המוסמך של המקרא באנגלית — האחת מאת רוברט יַנְג,‏ שיצאה לאור לראשונה באדינבורו בשנת 1873,‏ והשנייה מאת ג׳יימס סטרונג,‏ שראתה אור בניו־יורק ב־1894.‏

²⁰ נוסח מקובל.‏ סטפנוס הוציא גם מספר מהדורות של ”‏הברית החדשה”‏ ביוונית,‏ אשר התבססו בעיקר על נוסח ארסמוס,‏ בתוספת תיקונים לפי הפוליגלוטה הקוֹמפּלוּטֶנסית משנת 1522,‏ ולפי 15 כתבי־יד מִינוּסקוּלים מאוחרים מן המאות הקודמות.‏ המהדורה השלישית משנת 1550 של הנוסח היווני מאת סטפנוס הפכה למעשה לנוסח המקובל (‏לטינית:‏ Textus Receptus‏)‏ ושימשה טקסט בסיסי לתרגומים לאנגלית במאה ה־16 ולתרגום המלך ג׳יימס משנת 1611.‏

²¹ נוסחים יווניים מתוקנים.‏ בהמשך ערכו חוקרי היוונית נוסחים יותר ויותר מתוקנים.‏ אחד הבולטים היה פרי עטו של י.‏ גריסבך,‏ אשר עמדו לרשותו מאות כתבי־יד יווניים שהיו בנמצא בשלהי המאה ה־18.‏ המהדורה הטובה ביותר של הנוסח היווני כולו מאת גריסבך יצאה לאור בין השנים 1796–1806.‏ נוסח המופת שלו שימש בסיס לתרגום שארפ לאנגלית משנת 1840,‏ והוא הנוסח היווני בתרגום בין השיטין לאנגלית The Emphatic Diaglott(‏‏)‏ שהודפס לראשונה במלואו בשנת 1864.‏ נוסחים מתוקנים נוספים הופקו בידי קונסטנטין פון טישֶׁנְדוֹרְף (‏1872)‏ והרמן פון זודן (‏1910)‏.‏ האחרון שימש כטקסט בסיסי לתרגום מופאט לאנגלית משנת 1913.‏

²² נוסח ווסטקוט והורט.‏ בשנת 1881 הוציאו החוקרים ב.‏ פ.‏ ווסטקוט ו־פ.‏ ג׳.‏ א.‏ הורט מאוניברסיטת קיימבריג׳,‏ נוסח מופת יווני שהתקבל בחוגים נרחבים.‏ הגהות על הנוסח היווני של ווסטקוט והורט נבחנו על־ידי ועדת הרביזיה הבריטית,‏ אשר עם חבריה נמנו ווסטקוט והורט,‏ לצורך עריכה מחדש של ”‏הברית החדשה”‏ במהדורת 1881.‏ תרגום כתבי־הקודש המשיחיים לאנגלית בתרגום עולם חדש מבוסס בעיקרו על נוסח מופת זה.‏ הנוסח הזה שימש בסיס גם לתרגומים הבאים לאנגלית:‏ המקרא המוטעם,‏ הנוסח הסטנדרטי האמריקני,‏ תרגום אמריקני (‏סמית־גודספיד‏)‏ והנוסח הסטנדרטי המתוקן.‏ התרגום האחרון נערך גם על בסיס נוסח נסטלה.‏

²³ ועדת תרגום עולם חדש של המקרא נעזרה לצורך השוואה גם בנוסח היווני של נסטלה (‏מהדורה י״ח,‏ 1948)‏.‏ הוועדה הסתמכה גם על הנוסחים היווניים של החוקרים הישועים הקתולים חוסה מ.‏ בּוֹבֶר (‏1943)‏ ואוגוסטינוס מֶרְק (‏1948)‏.‏ הנוסח של החברות המאוחדות לכתבי הקודש משנת 1975 ונוסח נסטלה־אלנד משנת 1979 סייעו לעדכון הערות השוליים במקרא עם הפניות במהדורת 1984.‏d

²⁴ תרגומים עתיקים מן היוונית.‏ בנוסף לכתבי־יד יווניים,‏ קיימים היום לשם מחקר כתבי־יד רבים של תרגומי כתבי־הקודש המשיחיים לשפות אחרות.‏ ישנם יותר מ־50 כתבי־יד (‏או קטעים)‏ של תרגומים ללטינית עתיקה ואלפי כתבי־יד של הוולגטה היוונית מאת הִייֶרוֹנִימוּס.‏ ועדת תרגום עולם חדש של המקרא נעזרה בהם וכן גם בתרגומים הקופטיים,‏ בנוסח הארמני ובתרגומים הסוריים.‏e

²⁵ לא יאוחר מן המאה ה־14 ואילך החלו בעריכת תרגומי כתבי־הקודש המשיחיים לעברית.‏ מעניין לציין שבחלקם הוחזר שם אלוהים לטקסט.‏ בתרגום עולם חדש קיימות הפניות רבות לתרגומים עבריים אלה תחת הסימן ‎“‎J‎“‎ בתוספת מספר עילי.‏ לפרטים ראה המבוא לתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש — עם הפניות,‏ עמודים 9,‏ 10 ונספח D1 ”‏שם אלוהים בכתבי־הקודש המשיחיים”‏.‏

הבדלי גירסה ומשמעותם

²⁶ בין יותר מ־000,‏13 כתבי־יד של כתבי־הקודש המשיחיים,‏ ישנם הבדלי גירסה רבים.‏ בין 000,‏5 כתבי־היד היווניים לבדם מצויים הבדלים רבים.‏ הדעת נותנת שבכל העתק של כתבי־יד קדומים יימצאו טעויות סופרים ייחודיות.‏ לאחר ששלחו כתבי־יד קדומים לאזור מסוים לשימוש,‏ הטעויות חזרו על עצמן בהעתקים שנעשו באותו אזור והסתננו לכתבי־יד אחרים.‏ כך צמחו משפחות של כתבי־יד דומים.‏ לכן האם עלינו להזדעק לנוכח אלפי טעויות הסופרים?‏ האין בהן עדות לחוסר נאמנות במסירת הטקסט?‏ לא ולא!‏

²⁷ פ.‏ ג׳.‏ א.‏ הורט,‏ שהיה שותף בעריכת הנוסח של ווסטקוט והורט,‏ כתב:‏ ”‏מילות הברית החדשה ברובן המכריע ניצבות מעל לתהליכי ביקורת השוואתית,‏ משום שאין בהן הבדלים ולא נותר אלא להעתיקן.‏ .‏.‏.‏ אם מתעלמים מפרטים שוליים יחסית.‏.‏.‏ המילים שלדעתנו עדיין מוטלות בספק מהוות לא יותר מאלפית מכלל הברית החדשה”‏.‏f

²⁸ הערכת מסירת הטקסט.‏ אם כן,‏ מהי ההערכה הבסיסית ביחס לנאמנות הטקסט ולמהימנותו לאחר מאות שנות העתקה ומסירה?‏ לא זו בלבד שקיימים אלפי כתבי־יד להשוואה,‏ אלא שכתבי־יד מקראיים קדומים יותר שנתגלו בעשורים האחרונים מביאים את הנוסח היווני עד לשנת 125 לספירה בקירוב — שני עשורים בלבד אחרי מותו של השליח יוחנן בערך ב־100 לספירה.‏ ראיות אלו בדמות כתבי־יד מקנות לנו ביטחון איתן שבידינו מצוי כיום נוסח יווני אמין ומתוקן.‏ שים לב לדברים שאמר בעניין זה המנהל והאוצֵר לשעבר של המוזיאון הבריטי,‏ סר פרדריק קניון:‏

²⁹ ”‏מרווח הזמן בין הכתיבה המקורית לבין העדויות הקיימות הקדומות ביותר הצטמצם למידה זניחה,‏ והיסוד האחרון לספק כלשהו שכתבי־הקודש הגיעו אלינו ממש כשם שנכתבו,‏ סולק עתה לחלוטין.‏ ניתן לומר שהאותנטיות והנאמנות הכללית של ספרי הברית החדשה מבוססות לחלוטין.‏ עם זאת נאמנות כללית היא דבר אחד,‏ ואילו ודאות לגבי הפרטים היא דבר אחר לגמרי”‏.‏g

³⁰ על המילים האחרונות בעניין ה”‏וודאות לגבי הפרטים”‏ חלים דבריו של ד״ר הורט המצוטטים בסעיף 27.‏ זה תפקידם של ”‏מְתקני”‏ הנוסח ללטש את הפרטים,‏ וכך הם עשו במידה רבה.‏ משום כך,‏ הנוסח היווני המתוקן של ווסטקוט והורט נחשב על־פי־רוב לנוסח משובח ביותר.‏ כתבי־הקודש המשיחיים בתרגום עולם חדש,‏ המבוססים על נוסח יווני מעולה זה,‏ מציגים אפוא בפני הקורא את ”‏דבר אלוהינו”‏ המהימן אשר נשמר להפליא עבורנו במאגר של כתבי־יד יווניים (‏פט״א א׳:‏24,‏ 25‏)‏.‏

³¹ מעניין לציין את דבריו של סר פרדריק קניון בספרו המקרא וכתבי־היד העתיקים (‏Our Bible and the Ancient Manuscripts‏)‏ 1962,‏ בעמוד 249:‏ ”‏עלינו להיות מרוצים מעצם הידיעה שהמהימנות הכללית של נוסח הברית החדשה נשענת באופן בלתי רגיל על תגליות מודרניות,‏ אשר מפחיתות במידה ניכרת את מרווח הזמן בין כתבי־היד המקוריים לבין כתבי־היד הקדומים ביותר שבנמצא,‏ ושהבדלי הגירסה,‏ מעניינים ככל שיהיו,‏ אינם משפיעים על עיקרי האמונה הבסיסיים של הדת המשיחית”‏.‏ כפי שמופיע בעמוד 17 בטבלה ”‏מקורות הנוסח של תרגום עולם חדש — כתבי־הקודש המשיחיים”‏,‏ נעשה שימוש בכל התעודות הרלוונטיות על מנת ליצור תרגום אנגלי מדויק.‏ הערות שוליים חשובות הן סימוכין לתרגומים אמינים אלה.‏ לעריכת תרגומה האיכותי נעזרה ועדת תרגום עולם חדש של המקרא במיטב ממצאי חקר המקרא שנמשך לאורך מאות שנים.‏ אנו כיום יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי כתבי־הקודש המשיחיים,‏ בגרסתם הנוכחית,‏ אכן נושאים בחובם את ”‏מתכונת הדברים הבריאים”‏ שנכתבו בהשראת רוח הקודש בידי תלמידיו של ישוע המשיח.‏ הבה נחזיק באמונה ובאהבה בדברים יקרים אלה!‏ (‏טימ״ב א׳:‏13‏)‏.‏

³² השיעור הזה וקודמו התמקדו בכתבי־יד ובנוסח כתבי־הקודש.‏ מדוע הדיון כה מקיף?‏ המטרה היא להוכיח חד־משמעית כי נוסחי התנ״ך וכתבי־הקודש המשיחיים זהים ביסודו של דבר לנוסח המקורי שכתבו אנשי אמונה בימי קדם ברוח יהוה.‏ כתבים מקוריים אלה נכתבו ברוח הקודש.‏ לעומת זאת,‏ הסופרים והמעתיקים,‏ על אף מיומנותם הרבה,‏ לא היו נתונים להשראת האל (‏תהל׳ מ״ה:‏2;‏ פט״ב א׳:‏20,‏ 21;‏ ג׳:‏16‏)‏.‏ זו הסיבה שהיה צורך לסנן את המאגר העצום של העתקי כתבי־היד על מנת לזהות בבירור ומעל לכל ספק את מֵי האמת הטהורים שמקורם ב”‏מעיין”‏ הגדול,‏ יהוה אלוהים.‏ מן הראוי שנודה ליהוה על המתנה הנפלאה שנתן לנו — על המקרא המכיל את דברו — ועל הבשורה משיבת הנפש העולה מבין דפיו,‏ בשורת המלכות!‏

‏[‏הערות שוליים]‏