יהוה לא שכח אותי

רקע:‏

נולדתי בשכונה של בני מעמד הביניים בבילבאו שבצפון ספרד.‏ הייתי השנייה מבין ארבע בנות.‏ היינו קתולים אדוקים,‏ ונכחתי מדי יום בטקס המיסה בכנסייה.‏ בגיל 23 התחלתי לעבוד כמורה — מקצוע שאהבתי ועסקתי בו במשך 40 שנה.‏ לימדתי מקצועות שונים,‏ אך אהבתי במיוחד ללמד על הדת הקתולית.‏ בערבים העברתי שיעורי הכנה לילדות לקראת טקס אכילת לחם הקודש הראשון שלהן.‏

לאחר 12 שנות נישואין מאושרות התאלמנתי,‏ והיה עליי לגדל לבדי את ארבע בנותיי.‏ הייתי רק בת 33.‏ ניסיתי למצוא נחמה באמונתי הקתולית,‏ אך לא מצאתי מענה לשאלות שניקרו במוחי.‏ שאלתי את עצמי:‏ ’‏מדוע בני האדם מתים אם המשיח כבר פדה אותנו מחטאינו?‏ מדוע אנו מתפללים לבואה של מלכות אלוהים אם האנשים הטובים הולכים לגן עדן?‏’‏ והשאלה שהטרידה אותי יותר מכול הייתה:‏ ’‏אם אלוהים שופט אותנו במותנו,‏ מדוע עלינו לעזוב אחרי כן את גן עדן,‏ כור המצרף או הגיהנום כדי להתייצב למשפט הסופי?‏’‏

שאלתי מספר כמרים את השאלות הללו.‏ אחד מהם השיב:‏ ”‏אינני יודע.‏ שאלי את הבישוף.‏ מה זה משנה?‏ את מאמינה באלוהים,‏ נכון?‏ פשוט תניחי לזה”‏.‏ בכל זאת המשכתי לחפש תשובות לשאלותיי.‏ נכחתי בהרצאות של ישועים,‏ פנטקוסטלים וגנוסטים.‏ אבל עדיין לא מצאתי בשום מקום תשובות מספקות לשאלותיי.‏

כיצד שינה המקרא את חיי:‏

כאשר הייתי בשנות ה־60 לחיי,‏ תלמידה בת שבע הזמינה אותי לאסיפה של עדי־יהוה.‏ אהבתי את מה שראיתי ושמעתי שם,‏ אולם בשל שגרת חיי העמוסה לא יצרתי קשר עם עדי־יהוה באותה תקופה.‏ שנתיים לאחר מכן חואן ומאיטה,‏ זוג עדי־יהוה,‏ דפקו על דלת ביתי.‏ במשך שלושה חודשים ניהלנו דיונים אינטנסיביים של שאלות ותשובות,‏ ובעקבות כך התחלתי לקבל מהם שיעורי מקרא קבועים.‏

ציפיתי בכיליון עיניים לכל שיעור.‏ חקרתי כל נושא ביסודיות והשתמשתי בשלושה תרגומי מקרא כדי לבדוק אם עדי־יהוה מלמדים את האמת.‏ עד מהרה הבנתי שבמשך עשרות שנים הייתי מבולבלת מבחינה דתית.‏ נדהמתי מהפערים העצומים שבין אמונתי הקודמת לבין מה שלמדתי מן המקרא.‏ הרגשתי כאילו עיקרי אמונתי המושרשים נעקרים מן היסוד.‏

בהמשך לקה בעלי השני במחלה קשה ונפטר.‏ בערך באותה תקופה פרשתי מעבודתי ועזבתי לזמן מה את בילבאו.‏ גם חואן ומאיטה עברו למקום אחר.‏ לצערי,‏ לא המשכתי ללמוד את המקרא.‏ אבל עמוק בתוכי ידעתי שמצאתי אוצר.‏ מעולם לא שכחתי זאת.‏

כ־20 שנה לאחר מכן,‏ כאשר הייתי בת 82,‏ חזרו חואן ומאיטה לבילבאו וביקרו אותי.‏ כל כך שמחתי לראות אותם שוב!‏ הבנתי שיהוה לא שכח אותי וחידשתי את שיעורי המקרא שלי.‏ פעמים רבות שאלתי שוב ושוב את אותן השאלות,‏ אך חואן ומאיטה גילו כלפיי סבלנות רבה.‏ הייתי צריכה לשמוע פעם אחר פעם את אותם הסברים מקראיים כדי להשתחרר מהכבלים הרגשיים שקשרו אותי לאמונתי הקודמת.‏ הדבר גם נתן לי את הכלים להסביר את האמת המקראית לחברים ולקרובי משפחה.‏

לבסוף נטבלתי בגיל 87,‏ וזה היה היום המאושר ביותר בחיי.‏ הטבילה נערכה במסגרת כינוס של עדי־יהוה.‏ זקן־קהילה נשא נאום מקראי שהיה מיועד במיוחד למי שעמדו להיטבל.‏ הנאום ריגש אותי עד דמעות.‏ הקשבתי לנאום בתחושה שיהוה מדבר אליי ישירות.‏ לאחר שנטבלתי ניגשו אליי עשרות עדי־יהוה,‏ שרובם אפילו לא הכירו אותי,‏ ובירכו אותי.‏

התועלת שצמחה לי מהשינוי:‏

תמיד ידעתי שישוע המשיח הוא ”‏הדרך”‏ (‏יוחנן י״ד:‏6‏)‏.‏ אך כאשר למדתי את המקרא עלה בידי להכיר את יהוה,‏ שאליו מוביל אותנו ישוע.‏ כעת כשאני מתפללת לאלוהים אני פונה אליו כאל אב וחבר יקר.‏ קריאת הספר קרב אל יהוה a הייתה נקודת מפנה בחיי.‏ קראתי את הספר כולו בלילה אחד!‏ התרגשתי מאוד ללמוד על עומק רחמיו של יהוה.‏

במבט לאחור על המסע הארוך שלי בחיפוש אחר דת האמת,‏ אני נזכרת בדבריו של ישוע:‏ ”‏המשיכו לבקש ויינתן לכם;‏ המשיכו לחפש ותמצאו;‏ המשיכו לדפוק וייפתח לכם”‏ (‏מתי ז׳:‏7‏)‏.‏ כעת,‏ משכבר מצאתי את התשובות שכה נכספתי להן,‏ אני שמחה מאוד לחלוק אותן עם אחרים.‏

אף־על־פי שאני בת 90,‏ אני מרגישה שאני נמצאת בתחילת דרכי הרוחנית.‏ כל אסיפה באולם המלכות היא מאורע מיוחד עבורי.‏ שם אני רוכשת ידע רב־ערך ונהנית מחברתם של אחיי ואחיותיי היקרים.‏ אני מייחלת ליום שבו אחיה בגן העדן הארצי המובטח ושוב אהיה מורה (‏ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ אני במיוחד מצפה לתחיית המתים כדי לפגוש את יקיריי שאינם עוד בין החיים וללמד אותם את האמת המקראית (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏ אני משתוקקת לספר להם איזו מתנה יקרה העניק לי יהוה לעת זקנה.‏