שיעור מספר 4 — הקאנון המקראי

מקור המונח האנגלי ”‏בייבל”‏;‏ קביעת הספרים השייכים לספרייה האלוהית;‏ דחיית הספרים החיצוניים.‏

מאחר שנהוג באנגלית לכנות את כתבי־הקודש בכינוי בייבל (‏Bible‏)‏ יש משום עניין בהבהרת מקור המונח ומשמעותו.‏ המונח מקורו במילה היוונית בִּיבְּלִיָה שמשמעה ”‏ספרים קטנים”‏.‏ מילה זו נגזרת מן המילה בִּיבְּלוֹס,‏ המתארת את חלקו הפנימי של צמח גוֹמֶא הפַּפִּירוּס אשר ממנו הפיקו בימי קדם נייר (‏פֵּיפֶּר באנגלית)‏ לכתיבה.‏ (‏עיר הנמל הפניקית גְבָל,‏ אשר דרכה יוּצא הפפירוס ממצרים,‏ כונתה בפי היוונים בִּיבְּלוֹס.‏a‏)‏ תכתובות על גבי חומר זה נודעו בשם ביבלייה.‏ כך הפכה המילה ביבלייה עם הזמן כינוי לכתבים,‏ מגילות,‏ ספרים,‏ תעודות,‏ כתבי קודש או אוסף של ספרים קטנים.‏

² למרבה הפלא,‏ המילה ”‏בייבל”‏ כשלעצמה אינה מופיעה על־פי־רוב בתרגומי מקרא לאנגלית או לשפות אחרות.‏ ואולם,‏ מאז המאה השנייה לפה״ס כונו בשפה היוונית ספרי הקודש המרכיבים את התנ״ך בכינוי טַה ביבלייה.‏ בדניאל ט׳:‏2 כתב הנביא:‏ ”‏אני,‏ דניאל,‏ בינותי בספרים.‏.‏.‏”‏.‏ כאן מופיעה בתרגום השבעים המילה ביבלויס,‏ צורת הריבוי של ביבלוס במושא עקיף.‏ בטימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏13 כתב פאולוס:‏ ”‏כאשר תבוא,‏ הבא.‏.‏.‏ את המגילות [‏יוונית,‏ ביבלייה‏]‏”‏.‏ המילים היווניות ביבליון וביבלוס בהטיות שונות מופיעות יותר מ־40 פעם בכתבי־הקודש המשיחיים ומתורגמים לרוב למילים ”‏מגילה(‏ות)‏”‏ או ”‏ספר(‏ים)‏”‏.‏ לימים הונהג השימוש במילה הלטינית ביבלייה בלשון יחיד,‏ ומלטינית חדרה המילה ”‏בייבל”‏ לשפה האנגלית.‏

³ זהו דברו של אלוהים.‏ בני אדם שונים שלחו ידם בכתיבת המקרא תחת השראת האל והיו שנטלו חלק בתרגומו מן השפות המקוריות לשפות הכתובות של ימינו.‏ למרות זאת המקרא הוא במלוא מובן המילה דברו של אלוהים,‏ התגלות אלוהים לאדם באמצעות רוח קודשו.‏ כך ראו זאת הכותבים עצמם,‏ ומסקנה זו עולה מן המונחים שבהם השתמשו כגון ”‏מוצא פי יהוה”‏ (‏דב׳ ח׳:‏3‏)‏,‏ ”‏אִמרי יהוה”‏ (‏יהו׳ כ״ד:‏27‏)‏,‏ ”‏מצוות יהוה”‏ (‏עז׳ ז׳:‏11‏)‏,‏ ”‏תורת יהוה”‏ (‏תהל׳ י״ט:‏8‏)‏,‏ ”‏דבר יהוה”‏ (‏יש׳ ל״ח:‏4‏)‏ ו”‏דבר האדון [‏”‏יהוה”‏,‏ ע״ח‏]‏”‏ (‏תסל״א ד׳:‏15‏)‏.‏

הספרייה האלוהית

⁴ הספר הקרוי כיום המקרא הוא למעשה אוסף של תעודות קדומות שנכתבו ברוח אלוהים.‏ תעודות אלו נאספו ונערכו בכתב לאורך תקופה בת 600,‏1 שנה.‏ הִייֶרוֹנִימוּס הפליא להגדיר אסופת תעודות זו במונח ”‏הספרייה האלוהית”‏ (‏לטינית:‏ Bibliotheca Divina‏)‏.‏ לספרייה זו קטלוג,‏ או רשימת ספרים רשמית,‏ המוגבל לספרים השייכים לתחומה הייחודי.‏ כל הספרים הבלתי מאושרים אינם נכללים בה.‏ יהוה אלוהים הוא ה”‏ספרן”‏ הגדול אשר קבע את אמות המידה שלפיהן הוחלט אילו כתבים יוכנסו למקרא.‏ אם כן,‏ למקרא קטלוג קבוע המכיל 66 ספרים,‏ כולם פרי רוח קודשו המכוונת של אלוהים.‏

⁵ קובץ הספרים שהתקבלו כמהימנים וככתובים ברוח הקודש קרוי על־פי־רוב הקאנון המקראי — מילה שמקורה במונח קָנֶה.‏ בימי קדם,‏ בהיעדר מוט עץ,‏ שימש הקנה למדידה.‏ השליח פאולוס ייחס את המילה היוונית קאנון ל”‏כלל”‏ התנהגות ול”‏תחום”‏ שהוקצה לו להטפת הבשורה (‏גל׳ ו׳:‏16;‏ קור״ב י׳:‏13‏)‏.‏ לפיכך,‏ ספרים קאנוניים הם ספרים מהימנים שנכתבו ברוח הקודש אשר ראויים לשמש קנה מידה לקביעת האמונה,‏ התורות וכללי ההתנהגות הנכונים.‏ אם נשתמש בספרים שאינם ”‏ישרים”‏ כחוט אנך,‏ ה”‏בניין”‏ שנבנה לא יהיה כשורה ולא יעמוד בבדיקות ה”‏מודד הראשי”‏.‏

⁶ קביעת קאנוניוּת.‏ מה הם כמה מן הקריטריונים האלוהיים שלפיהם נקבע כי 66 ספרי המקרא שייכים לקאנון?‏ ראשית כול,‏ התעודות חייבות לעסוק בענייני יהוה עלי אדמות ובתוך כך לקרב את הקורא לעבודת האל ולהפיח בו כבוד עמוק לשמו,‏ לפועלו ולמטרותיו ביחס לכדור־הארץ.‏ יש למצוא בהן ראיות להשראה,‏ כלומר,‏ ראיות המוכיחות כי נכתבו ברוח הקודש (‏פט״ב א׳:‏21‏)‏.‏ אל להן לעודד אמונות תפלות או את פולחן הנברא,‏ אלא לעורר אהבה לאלוהים ורצון לשרתו.‏ לא יימצא דבר בכתובים שיעמוד בניגוד להרמוניה הפנימית של הקובץ כולו.‏ אדרבא,‏ כל ספר חייב לעלות בקנה אחד עם יתר הספרים ובכך לחזק את המסקנה שקיים מחבר אחד ויחיד,‏ הלוא הוא יהוה אלוהים.‏ צפוי שהכתבים יהיו מדויקים גם בפרטים הקטנים ביותר.‏ בנוסף לקריטריונים בסיסיים אלו,‏ ישנם קריטריונים מיוחדים להשראה אלוהית ולקאנוניוּת בכל ספר וספר על־פי תכניו,‏ ואלה נידונים בספר זה במבוא לכל אחד מספרי המקרא.‏ יתרה מזו,‏ קיימים תנאים מיוחדים התקפים חלקם בתנ״ך וחלקם בכתבי־הקודש המשיחיים,‏ המסייעים בקביעת הקאנון המקראי.‏

התנ״ך

⁷ אין שום סיבה להניח שרק לאחר השלמת הקאנון העברי במאה החמישית לפה״ס,‏ התקבלו ספריו כקדושים.‏ כתביו של משה שנכתבו בהדרכת רוח אלוהים,‏ נחשבו בעיני בני ישראל מן ההתחלה לספרי קודש שמקורם באלוהים.‏ עם השלמת החומש היה הקאנון מורכב,‏ נכון לעת ההיא,‏ מחמשת ספרי התורה.‏ התגלויות נוספות בדבר מטרות יהוה שהיו עתידות להינתן לבני אדם ברוח אלוהים,‏ היו אמורות להשתלב עם עקרונות היסוד שבחומש הנוגעים לעבודת אלוהים האמיתית.‏ בעקבות ניתוח ספרי המקרא השונים,‏ נוכחנו שהדברים הם אכן כך,‏ בייחוד לאור העובדה שספרים אלה קשורים במישרין למוטיב המרכזי של המקרא:‏ קידוש שם יהוה והצדקת ריבונותו באמצעות המלכות שבידי המשיח,‏ הזרע המובטח.‏

⁸ התנ״ך משופע בנבואות.‏ ביד משה סיפק יהוה את הבסיס לקביעת אמיתוּת הנבואות — אם מאלוהים הן או לא — ובסיס זה סייע בקביעת שייכות ספרי הנבואה לקאנון (‏דב׳ י״ג:‏2–4;‏ י״ח:‏20–22‏)‏.‏ אם בוחנים כל אחד מספרי הנבואה שבתנ״ך בהשוואה למקרא בכללותו ולהיסטוריה החילונית,‏ מגיעים למסקנה חד משמעית ש”‏הדבר”‏ אשר דוּבּר היה בשם יהוה,‏ שהנבואה אכן ’‏באה’‏,‏ כלומר התגשמה במלואה או באופן מזערי או חלקי אם מדובר בהתגשמויות הצפונות בחיק העתיד,‏ ושהנבואה כיוונה את שומעיה אל אלוהים.‏ עמידה בדרישות אלו הוכיחה כי הנבואה מהימנה ונאמרה ברוח הקודש.‏

⁹ הציטטות בפי ישוע ובפיהם של כותבי כתבי־הקודש המשיחיים,‏ אשר היו נתונים להשראת האל,‏ הן אחת הדרכים הישירות לקביעת מעמדם הקאנוני של רבים מספרי התנ״ך,‏ אם כי קנה מידה זה אינו ישים בכולם,‏ כמו בספרים אסתר וקהלת.‏ מכאן שבשאלת הקאנוניות יש לזכור גורם חשוב ביותר,‏ גורם החל על כל הקאנון המקראי.‏ כפי שיהוה השרה מרוחו על בני אדם לכתוב את מסריו על מנת להדריך,‏ לבנות ולעודד אותם בעבודתו ובשירותו,‏ דין הוא שיהוה יכוון וידריך את איסוף הכתבים שנכתבו ברוחו ואת קביעת הקאנון המקראי.‏ כך יעשה באופן שלא יותיר ספק לגבי החלקים המרכיבים את דבר האמת ולגבי הסטנדרט הקבוע,‏ קנה המידה,‏ של עבודת אלוהים האמיתית.‏ רק בדרך זו יוכלו שוכני תבל ’‏להיוולד מחדש בדבר אלוהים’‏ ולהעיד כי ”‏דבר אלוהינו יקום לעולם”‏ (‏פט״א א׳:‏23,‏ 25‏)‏.‏

¹⁰ קביעת הקאנון העברי.‏ המסורת היהודית מייחסת לעזרא את התחלת איסוף הקאנון התנ”‏כי ועריכתו,‏ וטוענת שנחמיה השלים את המלאכה.‏ עזרא היה בהחלט כשיר לכך,‏ מתוקף היותו אחד מכותבי המקרא שכתבו ברוח הקודש וכן גם בהיותו כהן,‏ למדן ומעתיק רשמי של כתבי קודש (‏עז׳ ז׳:‏1–11‏)‏.‏ אין שום סיבה לפקפק בדעה המסורתית לפיה הקאנון של התנ״ך הושלם ונחתם בסוף המאה החמישית לפה״ס.‏

¹¹ ברשימת ספרי התנ״ך יש כיום 39 ספרים;‏ הקאנון היהודי המסורתי מכיל את אותם ספרים אך מספרם לפיו הוא 24.‏ מקורות מסוימים צירפו את מגילת רות לספר שופטים ואת מגילת איכה לספר ירמיהו והגיעו ל־22 ספרים,‏ אך הכתבים הקאנוניים נותרו בעינם.‏b כך הותאם מספר ספרי הקודש למספר אותיות האלף־בית העברי.‏ להלן רשימת 24 הספרים על־פי הקאנון היהודי המסורתי:‏

תורה (‏החומש)‏

1.‏ בראשית

2.‏ שמות

3.‏ ויקרא

4.‏ במדבר

5.‏ דברים

נביאים

6.‏ יהושע

7.‏ שופטים

8.‏ שמואל (‏א׳ ו־ב׳ ביחד כספר אחד)‏

9.‏ מלכים (‏א׳ ו־ב׳ ביחד כספר אחד)‏

10.‏ ישעיהו

11.‏ ירמיהו

12.‏ יחזקאל

13.‏ תרי עשר (‏הושע,‏ יואל,‏ עמוס,‏ עובדיה,‏ יונה,‏ מיכה,‏ נחום,‏ חבקוק,‏ צפניה,‏ חגי,‏ זכריה ומלאכי,‏ כספר אחד)‏

כתובים

14.‏ תהלים

15.‏ משלי

16.‏ איוב

17.‏ שיר השירים

18.‏ רות

19.‏ איכה

20.‏ קהלת

21.‏ אסתר

22.‏ דניאל

23.‏ עזרא (‏נחמיה צורף לעזרא)‏

24.‏ דברי הימים (‏א׳ ו־ב׳ ביחד כספר אחד)‏

¹² זה היה הקטלוג או הקאנון שהמשיח ישוע והקהילה המשיחית הקדומה קיבלו ככתבי־הקודש.‏ רק מתוך כתבים אלה ציטטו כותבי כתבי־הקודש המשיחיים,‏ ובהציגם ציטטות אלו בביטויים כגון ”‏ככתוב”‏,‏ נתנו תוקף לעובדה שכתבים אלה הם חלק מדברו של אלוהים (‏רומ׳ ט״ו:‏9‏)‏.‏ ישוע המשיח,‏ בהתייחסו למכלול כתבי־הקודש שנכתבו עד לתקופת שירותו,‏ דיבר על הכתוב ב”‏תורת משה ובנביאים ובתהלים”‏ (‏לוקס כ״ד:‏44‏)‏.‏ המילה ”‏תהלים”‏ עניינה כאן בקובץ כתובים כולו,‏ שכן ספר תהלים הוא ראשון הספרים בכתובים.‏ הספר ההיסטורי האחרון שנכלל בקאנון העברי הוא נחמיה.‏ הדבר נעשה בהדרכת רוח אלוהים,‏ ומסקנה זו נתמכת בעובדה שספר זה לבדו מספק את נקודת המוצא לחישוב נבואתו המרשימה של דניאל,‏ שלפיה ”‏מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים”‏ ועד בוא המשיח,‏ תחלוף תקופה בת 69 שבועות נבואיים (‏דנ׳ ט׳:‏25;‏ נחמ׳ ב׳:‏1–8;‏ ו׳:‏15‏)‏.‏ ספר נחמיה גם מציג את הרקע ההיסטורי למלאכי,‏ אחרון ספרי הנבואה.‏ לא ניתן לערער על כך שמלאכי שייך לקאנון של כתבי־הקודש,‏ שהרי אפילו ישוע,‏ בן אלוהים,‏ ציטט מתוכו מספר פעמים (‏מתי י״א:‏10,‏ 14‏)‏.‏ כותבי כתבי־הקודש המשיחיים ציטטו ציטטות דומות מתוך מרבית ספרי הקאנון העברי,‏ אשר נכתבו כולם לפני נחמיה ומלאכי.‏ לעומת זאת,‏ אין הם מצטטים מכתבי קודש לכאורה שנכתבו לאחר ימי נחמיה ומלאכי ועד לתקופת ישוע.‏ הדבר מחזק את הדעה היהודית המסורתית ואת האמונה של הקהילה המשיחית במאה הראשונה לספירה,‏ שהקאנון של התנ״ך נשלם בספריהם של נחמיה ומלאכי.‏

ספרים חיצוניים הקשורים בתנ״ך

¹³ מה הם הספרים החיצוניים (‏האפוקריפיים)‏?‏ אלה הם כתבים שחלקם נכללו בתרגומי מקרא שונים אך נדחו על־ידי אחרים משום שאין בהם ראיות להשראה אלוהית.‏ המילה היוונית אַפּוקריפוֹס עניינה בדברים ’‏נסתרים’‏ ו’‏צפונים’‏ (‏מר׳ ד׳:‏22;‏ לוקס ח׳:‏17;‏ קול׳ ב׳:‏3‏)‏.‏ מונח זה מיוחס לספרים שמחברם או סמכותם מוטלים בספק או לספרים הנחשבים לבעלי ערך כחומר קריאה,‏ אך נעדרים ראיות להשראה אלוהית.‏ ספרים אלה הובדלו ולא הוקראו ברבים,‏ ומכאן הכינוי ’‏נסתרים’‏.‏ בוועידת קרתגו שהתקיימה ב־397 לספירה,‏ הוצע כי שבעה ספרים חיצוניים ייווספו לתנ״ך יחד עם תוספות לספרים הקאנוניים אסתר ודניאל.‏ ואולם,‏ רק בשנת 1546 בוועידת טְרֶנְטוֹ,‏ אישרה הכנסייה הקתולית באופן סופי שתוספות אלו יוכנסו לקטלוג ספרי המקרא שלה.‏ התוספות הן ספר טוביה,‏ ספר יהודית,‏ תוספות למגילת אסתר,‏ חוכמת שלמה,‏ חוכמת בן סירא,‏ ספר ברוך,‏ שלוש תוספות לספר דניאל,‏ מכבים א׳ ומכבים ב׳.‏

¹⁴ הספר מכבים א׳,‏ אשר אין להחשיבו בשום אופן כספר שנכתב ברוח אלוהים,‏ מכיל מידע בעל חשיבות היסטורית.‏ הוא מגולל את סיפור מאבקם של היהודים לעצמאות במאה השנייה לפה״ס בניצוחם של המכבים שהיו משושלת הכוהנים.‏ יתר הספרים החיצוניים גדושים באגדות ובאמונות תפלות ומשופעים בטעויות.‏ ישוע או כותבי כתבי־הקודש המשיחיים מעולם לא הזכירו אותם ומעולם לא ציטטו מהם.‏

¹⁵ ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מהמאה הראשונה לספירה,‏ מזכיר בספרו נגד אַפּיוֹן (‏מאמר ראשון,‏ ח)‏ את כל הספרים שנחשבו בעיני העברים לקדושים.‏ הוא כותב:‏ ”‏כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו,‏ ולא ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם.‏ רק עשרים ושנים ספרים [‏מקבילים ל־39 הספרים בימינו כמוסבר בסעיף 11]‏ כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא,‏ ובצדק נאמנים הם (‏בעינינו)‏ כספרי אלוהים.‏ חמישה מן הספרים הם למשה,‏ ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת (‏תולדות העולם)‏ מבריאת האדם עד יום מותו (‏של משה)‏.‏.‏.‏ וממות משה עד ימי ארתחשסתא מלך פרס המולך אחרי אחשורוש,‏ כתבו הנביאים הבאים אחרי משה את מעשי זמנם בשלשה עשר ספרים,‏ וארבעת הספרים הנשארים כוללים מזמורים לאלוהים ולקח חיים לבני האדם”‏.‏ בזאת מראה יוסף בן מתתיהו כי הקאנון של התנ״ך נחתם ונקבע סופית זמן רב לפני המאה הראשונה לספירה.‏

¹⁶ חוקר המקרא הִייֶרוֹנִימוּס,‏ אשר השלים בערך ב־405 לספירה את הווּלגטה,‏ תרגום המקרא ללטינית,‏ היה די נחרץ בעמדתו ביחס לספרים החיצוניים.‏ לאחר שנהג כמנהג יוסף בן מתתיהו ומנה את 39 ספרי התנ״ך כ־22 ספרי קודש,‏ כתב במבוא לספרים שמואל ומלכים בתרגום הוולגטה:‏ ”‏הנה כי כן,‏ קיימים עשרים ושניים ספרים.‏.‏.‏ דברי מבוא אלה לכתבי־הקודש תקפים ביחס לכל הספרים שאנו מתרגמים מעברית ללטינית,‏ למען נדע כי כל אשר מעבר להם,‏ מקומו באפוקריפה”‏.‏

כתבי־הקודש המשיחיים

¹⁷ הכנסייה הקתולית טוענת שהיא זו שפסקה אילו ספרים ייכללו בקאנון המקראי,‏ וכראיה לכך מצביעה על ועידת קרתגו (‏397 לספירה)‏,‏ אשר בה נוּסח קטלוג של ספרים.‏ אלא שההיפך הוא הנכון,‏ שכן הקאנון,‏ כולל רשימת ספרים המרכיבים את כתבי־הקודש המשיחיים,‏ נקבע עוד קודם לכן,‏ כלומר,‏ לא מתוקף צו מטעם ועידה זו או אחרת,‏ אלא בהדרכת רוח קודשו של אלוהים — הרוח אשר באמצעותה הועלו על הכתב הספרים הללו.‏ עדותם של עורכי קטלוגים מאוחרים,‏ אשר לא פעלו בהשראת הרוח,‏ אינה אלא תימוכין נוספים לקאנון המקראי שנקבע ברוח אלוהים.‏

¹⁸ עדותם של קטלוגים קדומים.‏ מבט חטוף בטבלה הנלווית מלמד כי מספר קטלוגים של כתבי־הקודש המשיחיים מהמאה הרביעית לספירה,‏ שקדמו לוועידה המוזכרת לעיל,‏ תואמים במדויק לקאנון הנוכחי,‏ ואחרים משמיטים אך ורק את ספר ההתגלות.‏ נכון לשלהי המאה השנייה הייתה הסכמה כללית ביחס למעמדם הקאנוני של ארבע הבשורות,‏ של ספר מעשי השליחים ושל 12 מאיגרותיו של השליח פאולוס.‏ רק קומץ מן הספרים הקטנים יותר הוטלו בספק באזורים מסוימים.‏ סביר להניח שהסיבה לכך היא שכתבים אלו הוגבלו משום מה בתפוצתם הראשונית,‏ ולכן נדרש זמן רב יותר עד לקבלתם כקאנוניים.‏

¹⁹ אחד הקטלוגים הקדומים המעניינים ביותר הוא הפְרַגְמֶנְט שנתגלה בידי ל.‏ א.‏ מוּרַטוֹרִי בספריית אַמבּרוֹזיאנה במילאנו שבאיטליה,‏ ושהתפרסם מטעמו בשנת 1740.‏ אף שההתחלה חסרה,‏ הרי שהתייחסותו ללוקס כספר הבשורה השלישי מלמדת כי בראשית דבריו הזכיר את מתי ואת מרקוס.‏ הפרגמנט המורטורי,‏ הכתוב לטינית,‏ מתוארך לחלקה השני של המאה השנייה לספירה.‏ זהו מסמך מרתק כפי שעולה מתרגומו החלקי הבא:‏ ”‏ספר הבשורה השלישי הוא על־פי לוקס.‏ לוקס,‏ הרופא הידוע,‏ כתב אותו בשמו.‏.‏.‏ ספר הבשורה הרביעי נכתב בידי יוחנן,‏ אחד התלמידים.‏ .‏.‏.‏ וכך אמונת המאמינים אין בה מחלוקת — אף־על־פי שכל ספר מספרי הבשורה בורר עובדות שונות — שכן ב[‏כולם]‏ מוכרז תחת הרוח המנחה האחת כל הקשור להולדתו,‏ לסבלותיו,‏ לתחייתו,‏ לדברים שאמר לתלמידיו ולביאתו הכפולה,‏ הראשונה בחרפה ובביזוי,‏ אשר כבר התרחשה,‏ והשנייה בכבוד מלכים,‏ אשר עוד תתרחש.‏ מה פלא אפוא שיוחנן באיגרותיו מעיד בעקביות רבה על הדברים הללו ואומר במו פיו:‏ ’‏את אשר ראינו בעינינו,‏ את אשר שמענו באוזנינו,‏ וידינו מיששו אותו,‏ זאת אנחנו כותבים’‏.‏ במילים אלו הוא מציג את עצמו לא רק כעד ראייה,‏ אלא גם כעד שמיעה וכמי שמגולל את כל נפלאות האדון,‏ כסִדרן.‏ יתרה מזו,‏ מעשי כל השליחים כתובים בספר אחד.‏ [‏כך]‏ קיבץ אותם לוקס עבור תיאופילוס הנכבד.‏.‏.‏ איגרותיו של פאולוס,‏ מה הן,‏ מניין הן ולאיזו מטרה נשלחו,‏ הן עצמן מתבהרות למביני דעת.‏ בתחילה כתב באריכות אל הקורינתים לאסור כפירה ופילוגים,‏ אחר כך אל הגלטים [‏נגד]‏ המילה,‏ ואל הרומים על סדרם של כתבי־הקודש,‏ בהודיעו שהמשיח במרכזם.‏ והכרח הוא שנדון בכל אחת מהן,‏ שהרי השליח פאולוס המבורך,‏ הוא עצמו,‏ כדוגמת קודמו יוחנן,‏ כותב אל לא יותר משבע קהילות בשמן בסדר הזה:‏ אל הקורינתים (‏ראשונה)‏,‏ אל האפסים (‏שנייה‏)‏,‏ אל הפיליפים (‏שלישית)‏,‏ אל הקולוסים (‏רביעית)‏,‏ אל הגלטים (‏חמישית)‏,‏ אל התסלוניקים (‏שישית)‏,‏ אל הרומים (‏שביעית‏)‏.‏ אף שכותב הוא פעמיים אל הקורינתים ואל התסלוניקים לשם מוסר,‏ ניכר כי קיימת קהילה אחת הפזורה ברחבי העולם כולו [‏?‏זאת אומרת,‏ בשל הכתיבה אל שבע קהילות]‏;‏ וגם יוחנן באפוקליפסה,‏ כותב אל שבע קהילות,‏ אך פונה אל כולן.‏ ואולם [‏הוא כתב]‏ מתוך חיבה ואהבה איגרת אחת אל פילימון,‏ ואחת אל טיטוס,‏ ושתיים אל טימותיאוס;‏ [‏ואלו]‏ מוחזקות כקדושות בעיני הקהילה המכובדת.‏ .‏.‏.‏ בנוסף,‏ נמנות גם איגרת יהודה ושתי איגרות על שם יוחנן.‏.‏.‏ קיבלנו את ההתגלויות של יוחנן ושל פטרוס בלבד,‏ אשר [‏את זו האחרונה]‏ יש בקרבנו שאינם חפצים שתוקרא בקהילה”‏ ‏(‏‎,‎The New Schaff‎-‎Herzog Encyclopedia of Religious Knowledge‎,‎ 1956 כרך 8,‏ עמוד 56)‏.‏

²⁰ יש לציין שלקראת תום הפרגמנט המורטורי מוזכרות אך ורק שתיים מאיגרותיו של יוחנן.‏ אבל בנקודה זו האנציקלופדיה הנזכרת לעיל מציינת בעמוד 55 ששתי איגרות אלו של יוחנן ”‏חייבות להיות השנייה והשלישית,‏ אשר מחברן מכנה את עצמו ’‏הזקן’‏.‏ מאחר שכבר התייחס לאיגרת הראשונה,‏ אם כי כבדרך אגב,‏ בהקשר לספר הבשורה הרביעי,‏ ובהתייחסות זו הביע את אמונתו הבלתי מעורערת שמקורה ביוחנן,‏ חש המחבר שאין לו כל מניעה להתייחס אך ורק לשתי האיגרות הקטנות יותר”‏.‏ באשר להיעדר כל התייחסות לאיגרתו הראשונה של פטרוס,‏ מוסיפה האנציקלופדיה:‏ ”‏ההנחה הסבירה ביותר היא שאבדו מספר מילים,‏ אולי שורה,‏ שבהן פטרוס א׳ וחזון יוחנן מוזכרים כספרים שנתקבלו”‏.‏ אם כן,‏ על בסיס הפרגמנט המורטורי מסיקה האנציקלופדיה בעמ׳ 56:‏ ”‏הברית החדשה נחשבת כמורכבת מעל לכל ספק מארבע הבשורות,‏ ממעשי השליחים,‏ משלוש עשרה האיגרות של פאולוס,‏ מחזון יוחנן,‏ ככל הנראה משלוש איגרות יוחנן,‏ מאיגרת יהודה,‏ ככל הנראה מהאיגרת הראשונה לפטרוס,‏ וכל זאת בזמן שההתנגדות לאיגרת נוספת מכתבי פטרוס טרם שככה”‏.‏

²¹ אוריגֶנֶס,‏ בערך בשנת 230 לספירה,‏ קיבל כחלק מכתבי־הקודש שבהשראה את האיגרת אל העברים ואת ספר יעקב,‏ אשר שניהם נעדרים מהפרגמנט המורטורי.‏ הוא אומנם מציין כי היו אשר פקפקו במעמדם הקאנוני,‏ אך הדבר גם מלמד כי בשלב ההוא רוב כתבי־הקודש המשיחיים נחשבו לקאנוניים,‏ ומעטים הטילו ספק במקצת האיגרות הפחות ידועות.‏ לימים תמכו אתנַסיוּס,‏ הִייֶרוֹנִימוּס ואוגוסטינוס במסקנות העולות מן הרשימות הקדומות והגדירו כקאנוניים את 27 הספרים שבידינו.‏c

²² מרבית הקטלוגים שבטבלה הם רשימות מפורטות המראות אילו ספרים התקבלו כקאנוניים.‏ הקטלוגים של אירניאוס,‏ קְלֶמֶנְס מאלכסנדרייה,‏ טרטוליינוס ואוריגֶנֶס ערוכים מתוך ציטטות של דבריהם,‏ אשר מעידות על יחסם לכתבים הללו.‏ השלמות נוספות לקוחות מתוך כתביו של ההיסטוריון הקדום אֶוּזֶבְּיוּס.‏ ואולם,‏ העובדה שהכותבים האלה אינם מזכירים ספרים קאנוניים מסוימים אינה מערערת את מעמדם הקאנוני.‏ הם פשוט לא התייחסו אליהם בכתביהם,‏ אם מבחירה ואם בשל הנושאים הנידונים.‏ אך מדוע אין אנו מוצאים רשימות מדויקות מוקדמות יותר מהפרגמנט המורטורי?‏

²³ המחלוקת בשאלת הספרים המשיחיים שיש לקבל התעוררה אך ורק כאשר מבקרים כדוגמת מַרְקִיוֹן צצו במחצית המאה השנייה לספירה.‏ מַרְקִיוֹן ערך קאנון משלו שתאם למשנתו.‏ הוא קיבל רק חלק מאיגרותיו של השליח פאולוס ואת הבשורה על־פי לוקס,‏ עם שינויים מסוימים.‏ עובדה זו,‏ לצד המוני הספרים החיצוניים שהופצו עד אז ברחבי העולם,‏ הובילה לכך שעורכי קטלוגים יביעו את עמדתם באשר לספרים הנחשבים בעיניהם לקאנוניים.‏

²⁴ ספרים חיצוניים.‏ עדויות פנימיות מאשרות את החיץ הברור בין הכתבים המשיחיים שנכתבו ברוח הקודש לבין חיבורים מזויפים או נטולי השראה אלוהית.‏ הספרים החיצוניים נחותים מאוד מספרי הקאנון ולרוב דמיוניים וילדותיים.‏ כמו כן,‏ יש בהם אי־דיוקים רבים.‏d להלן מספר הערות מפי חוקרים על ספרים לא־קאנוניים אלה:‏

‏”‏ברור שאיש לא הוציא אותם מן הברית החדשה;‏ הם פסלו את עצמם”‏ (‏מ.‏ ר.‏ ג׳יימס,‏ הברית החדשה האפוקריפית [‏The Apocryphal New Testament‏]‏ עמודים 11,‏ 12)‏.‏

‏”‏אין לנו אלא להשוות את ספרי הברית החדשה שבידינו כמכלול עם ספרות אחרת מסוג זה כדי לראות מה עמוקה התהום המפרידה ביניהם.‏ נהוג לומר שספרי הבשורה הלא־קאנוניים הם למעשה ההוכחה הטובה ביותר לספרים הקאנוניים”‏ (‏ג.‏ מיליגֶן,‏ מסמכי הברית החדשה [‏The New Testament Documents‏]‏ עמוד 228)‏.‏

‏”‏לא ניתן לומר על חיבור אחד מחוץ לברית החדשה שהגיע לידינו מימיה המוקדמים של הכנסייה,‏ שראוי להוסיפו כיום לקאנון”‏ (‏ק.‏ אלנד,‏ בעיית הקאנון של הברית החדשה [‏The Problem of the New Testament Canon‏]‏ עמוד 24)‏.‏

²⁵ אנשי עט הכותבים בהשראת אלוהים.‏ הנקודה שלהלן ראויה לציון.‏ כל כותבי כתבי־הקודש המשיחיים היו קשורים בדרך זו או אחרת לגוף המנהל המקורי של הקהילה המשיחית,‏ אשר כלל את השליחים שנבחרו ישירות בידי ישוע.‏ מתי,‏ יוחנן ופטרוס נמנו עם 12 השליחים הראשונים,‏ ופאולוס נבחר מאוחר יותר לשליח אך לא נחשב לאחד מן ה־12.‏e מלבד פאולוס,‏ זכו מתי,‏ יוחנן,‏ פטרוס,‏ יעקב ויהודה ואולי גם מרקוס להיות במעמד שפיכת רוח הקודש בחג השבועות (‏מה״ש א׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏ פטרוס מונה בפירוש את איגרותיו של פאולוס עם ”‏יתר הכתובים”‏ (‏פט״ב.‏ ג׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏ מרקוס ולוקס היו חברים קרובים ושותפיהם למסע של פאולוס ופטרוס (‏מה״ש י״ב:‏25;‏ פט״א ה׳:‏13;‏ קול׳ ד׳:‏14;‏ טימ״ב ד׳:‏11‏)‏.‏ כל הכותבים הללו זכו באמצעות רוח הקודש ליכולות פלאיות.‏ על חלקם נשפכה הרוח באופן מיוחד כפי שקרה בחג השבועות וכפי שאירע לפאולוס לאחר שנעשה למשיחי (‏מה״ש ט׳:‏17,‏ 18‏)‏.‏ וללא ספק חלקם,‏ כדוגמת לוקס,‏ קיבלו את רוח הקודש בסמיכת ידיהם של השליחים (‏מה״ש ח׳:‏14–17‏)‏.‏ כתיבת כל כתבי־הקודש המשיחיים נשלמה במהלך התקופה שבה מתנות הרוח האלו היו בפעולה.‏

²⁶ האמונה באל הכול־יכול,‏ אשר האציל מרוחו על כתיבת דברו ופעל לשימורו,‏ נוסכת בנו את הביטחון שהוא אשר כיוון את איסוף חלקיו השונים של המקרא.‏ משום כך,‏ אנו מקבלים ללא צל של ספק את 27 ספרי כתבי־הקודש המשיחיים יחד עם 39 ספרי התנ״ך כספר אחד,‏ המקרא,‏ אשר לו מחבר אחד,‏ יהוה אלוהים.‏ דברו הטמון ב־66 ספריו משמש לנו כמורה דרך,‏ וההרמוניה והאיזון בין חלקיו השונים מעידים על שלמותו.‏ יהוה אלוהים,‏ יוצר הספר הייחודי הזה,‏ ראוי לכל הלל!‏ יש בספר זה כדי לתת לנו הכשרה מלאה ולכונן את רגלינו בדרך המוליכה לחיים.‏ הבה נשתמש בו בתבונה בכל הזדמנות.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏טבלה בעמוד 7]‏

קטלוגים קדומים בולטים של כתבי־הקודש המשיחיים

מ – מקובל מעל לכל ספק כמקראי וקאנוני

ש – שנוי במחלוקת בחוגים מסוימים

שמ – שנוי במחלוקת בחוגים מסוימים,‏ אבל עורך הקטלוג ראה בו מקראי וקאנוני

‏?‏ – החוקרים אינם בטוחים לגבי נוסח הטקסט או לגבי העמדה שהייתה ביחס אליו

– מקום ריק המציין כי הספר לא היה בשימוש או לא הוזכר על־ידי המקור

שם ומקום

מתי מ מ מ מ

מרקוס מ מ מ מ

לוקס מ מ מ מ

יוחנן מ מ מ מ

מעשי השליחים מ מ מ מ

אל הרומים מ מ מ מ

קורינתים א׳.‏ מ מ מ מ

קורינתים ב׳.‏ מ מ מ מ

אל הגלטים מ מ מ מ

אל האפסים מ מ מ מ

אל הפיליפים מ מ מ מ

אל הקולוסים מ מ מ מ

תסלוניקים א׳.‏ מ מ מ מ

תסלוניקים ב׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס א׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס ב׳.‏ מ מ מ מ

אל טיטוס מ מ מ מ

אל פילימון מ מ

אל העברים ש שמ שמ

איגרת יעקב ?‏

איגרת פטרוס א׳.‏ מ?‏ מ מ מ

איגרת פטרוס ב׳.‏ ש?‏ מ

איגרת יוחנן א׳.‏ מ מ שמ מ

איגרת יוחנן ב׳.‏ מ מ שמ

איגרת יוחנן ג׳.‏ מ?‏

איגרת יהודה מ שמ מ

ההתגלות מ מ מ מ

שם ומקום

התאריך

המשוער לספירה 230 320 348 365

מתי מ מ מ מ

מרקוס מ מ מ מ

לוקס מ מ מ מ

יוחנן מ מ מ מ

מעשי השליחים מ מ מ מ

אל הרומים מ מ מ מ

קורינתים א׳.‏ מ מ מ מ

קורינתים ב׳.‏ מ מ מ מ

אל הגלטים מ מ מ מ

אל האפסים מ מ מ מ

אל הפיליפים מ מ מ מ

אל הקולוסים מ מ מ מ

תסלוניקים א׳.‏ מ מ מ מ

תסלוניקים ב׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס א׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס ב׳.‏ מ מ מ מ

אל טיטוס מ מ מ מ

אל פילימון מ מ מ מ

אל העברים שמ שמ מ

איגרת יעקב שמ שמ מ

איגרת פטרוס א׳.‏ מ מ מ מ

איגרת פטרוס ב׳.‏ שמ שמ מ ש

איגרת יוחנן א׳.‏ מ מ מ מ

איגרת יוחנן ב׳.‏ שמ שמ מ ש

איגרת יוחנן ג׳.‏ שמ שמ מ ש

איגרת יהודה שמ שמ מ

ההתגלות מ שמ מ

שם ומקום

התאריך

המשוער לספירה 367 368 370 370

מתי מ מ מ מ

מרקוס מ מ מ מ

לוקס מ מ מ מ

יוחנן מ מ מ מ

מעשי השליחים מ מ מ מ

אל הרומים מ מ מ מ

קורינתים א׳.‏ מ מ מ מ

קורינתים ב׳.‏ מ מ מ מ

אל הגלטים מ מ מ מ

אל האפסים מ מ מ מ

אל הפיליפים מ מ מ מ

אל הקולוסים מ מ מ מ

תסלוניקים א׳.‏ מ מ מ מ

תסלוניקים ב׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס א׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס ב׳.‏ מ מ מ מ

אל טיטוס מ מ מ מ

אל פילימון מ מ מ מ

אל העברים מ מ מ שמ

איגרת יעקב מ מ מ מ

איגרת פטרוס א׳.‏ מ מ מ מ

איגרת פטרוס ב׳.‏ מ מ מ ש

איגרת יוחנן א׳.‏ מ מ מ מ

איגרת יוחנן ב׳.‏ מ מ מ ש

איגרת יוחנן ג׳.‏ מ מ מ ש

איגרת יהודה מ מ מ ש

ההתגלות מ שמ ש

שם ומקום

התאריך

המשוער לספירה 383 394 397 397

מתי מ מ מ מ

מרקוס מ מ מ מ

לוקס מ מ מ מ

יוחנן מ מ מ מ

מעשי השליחים מ מ מ מ

אל הרומים מ מ מ מ

קורינתים א׳.‏ מ מ מ מ

קורינתים ב׳.‏ מ מ מ מ

אל הגלטים מ מ מ מ

אל האפסים מ מ מ מ

אל הפיליפים מ מ מ מ

אל הקולוסים מ מ מ מ

תסלוניקים א׳.‏ מ מ מ מ

תסלוניקים ב׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס א׳.‏ מ מ מ מ

טימותיאוס ב׳.‏ מ מ מ מ

אל טיטוס מ מ מ מ

אל פילימון מ מ מ מ

אל העברים שמ שמ מ מ

איגרת יעקב מ שמ מ מ

איגרת פטרוס א׳.‏ מ מ מ מ

איגרת פטרוס ב׳.‏ מ שמ מ מ

איגרת יוחנן א׳.‏ מ מ מ מ

איגרת יוחנן ב׳.‏ מ שמ מ מ

איגרת יוחנן ג׳.‏ מ שמ מ מ

איגרת יהודה מ שמ מ מ

ההתגלות שמ שמ מ מ

‏[‏טבלה בעמודים 10,‏ 11]‏

ספרי המקרא

‏(‏חלק מן התאריכים [‏ומקומות הכתיבה]‏ משוערים.‏ הסימן א.‏ משמעו ”‏אחרי”‏;‏ ל.‏ ”‏לפני”‏;‏ ב.‏ ”‏בערך”‏.‏)‏

ספרי התנ״ך לפני הספירה הכללית (‏לפה״ס)‏

בראשית משה מדבר 1513 מ”‏בראשית”‏ עד 1657

שמות משה מדבר 1512 1657–1512

ויקרא משה מדבר 1512 חודש אחד (‏1512)‏

במדבר משה מדבר/‏ערבות מואב 1473 1512–1473

דברים משה ערבות מואב 1473 חודשיים (‏1473)‏

יהושע יהושע כנען ב.‏ 1450 1473–ב.‏ 1450

שופטים שמואל ישראל ב.‏ 1100 ב.‏ 1450–ב.‏ 1120

רות שמואל ישראל ב.‏ 1090 11 שנה מתקופת השופטים

שמואל א׳ שמואל;‏ גד;‏ נתן ישראל ב.‏ 1078 ב.‏ 1180–1078

שמואל ב׳ גד;‏ נתן ישראל ב.‏ 1040 1077–ב.‏ 1040

מלכים א׳ ו־ב׳ ירמיהו יהודה/‏מצרים 580 ב.‏ 1040–580

דברי הימים א׳ ו־ב׳ עזרא ירושלים (‏?‏)‏ ב.‏ 460 אחרי דה״א ט׳:‏44‏,‏ 1077–537

עזרא עזרא ירושלים ב.‏ 460 537–ב.‏ 467

נחמיה נחמיה ירושלים א.‏ 443 456–א.‏ 443

אסתר מרדכי שושן,‏ עֵילָם ב.‏ 475 493–ב.‏ 475

איוב משה מדבר ב.‏ 1473 יותר מ־140 שנה בין 1657 ו־1473

תהלים דוד ואחרים ב.‏ 460

משלי שלמה;‏ אגור;‏ למואל ירושלים ב.‏ 717

קהלת שלמה ירושלים ל.‏ 1000

שיר השירים שלמה ירושלים ב.‏ 1020

ישעיהו ישעיהו ירושלים א.‏ 732 ב.‏ 778–א.‏ 732

ירמיהו ירמיהו יהודה/‏מצרים 580 647–580

איכה ירמיהו סמוך לירושלים 607

יחזקאל יחזקאל בבל ב.‏ 591 613–ב.‏ 591

דניאל דניאל בבל ב.‏ 536 618–ב.‏ 536

הושע הושע שומרון (‏חבל ארץ)‏ א.‏ 745 ל.‏ 804–א.‏ 745

יואל יואל יהודה ב.‏ 820 (‏?‏)‏

עמוס עמוס יהודה ב.‏ 804

עובדיה עובדיה ב.‏ 607

יונה יונה ב.‏ 844

מיכה מיכה יהודה ל.‏ 717 ב.‏ 777–717

נחום חום יהודה ל.‏ 632

חבקוק חבקוק יהודה ב.‏ 628 (‏?‏)‏

צפניה צפניה יהודה ל.‏ 648

חגי חגי ירושלים 520 112 ימים (‏520)‏

זכריה זכריה ירושלים 518 520–518

מלאכי מלאכי ירושלים א.‏ 443

ספרי כתבי־הקודש המשיחיים שנכתבו במאה הראשונה לספירה

מתי מתי ארץ ישראל ב.‏ 41 2 לפה״ס עד 33 לספירה

מרקוס מרקוס רומא ב.‏ 60–65 29–33 לספירה

לוקס לוקס קיסריה ב.‏ 56–58 3 לפה״ס עד 33 לספירה

מעשי השליחים לוקס רומא ב.‏ 61 33–ב.‏ 61 לספירה

אל הרומים פאולוס קורינתוס ב.‏ 56

קורינתים א׳.‏ פאולוס אפסוס ב.‏ 55

קורינתים ב׳.‏ פאולוס מקדוניה ב.‏ 55

אל האפסים פאולוס רומא ב.‏ 60–61

אל הפיליפים פאולוס רומא ב.‏ 60–61

אל הקולוסים פאולוס רומא ב.‏ 60–61

תסלוניקים א׳.‏ פאולוס קורינתוס ב.‏ 50

תסלוניקים ב׳.‏ פאולוס קורינתוס ב.‏ 51

טימותיאוס א׳.‏ פאולוס מקדוניה ב.‏ 61–64

טימותיאוס ב׳.‏ פאולוס רומא ב.‏ 65

טיטוס פאולוס מקדוניה (‏?‏)‏ ב.‏ 61–64

פילימון פאולוס רומא ב.‏ 60–61

אל העברים פאולוס רומא ב.‏ 61

יעקב יעקב (‏אחי ישוע)‏ ירושלים ל.‏ 62

הראשונה לפטרוס פטרוס בבל ב.‏ 62–64

השנייה לפטרוס פטרוס בבל (‏?‏)‏ ב.‏ 64

הראשונה ליוחנן השליח יוחנן אפסוס או בסביבותיה ב.‏ 98

השנייה ליוחנן השליח יוחנן אפסוס או בסביבותיה ב.‏ 98

השלישית ליוחנן השליח יוחנן אפסוס או בסביבותיה ב.‏ 98

יהודה יהודה (‏אחי ישוע)‏ ארץ ישראל (‏?‏)‏ ב.‏ 65

ההתגלות השליח יוחנן פטמוס ב.‏ 96