מנקודת המבט המקראית
כיצד עלינו לנהוג בקשישים?
במהלך הקיץ של שנת 2003 קיפדו אלפי אנשים ברחבי אירופה את חייהם כתוצאה מאחד מגלי החום הכבדים ביותר שידעה היבשת מזה 60 שנה. רוב הקורבנות היו קשישים. חלקם הושארו בגפם על־ידי קרוביהם שיצאו לנפוש. בעוד שאת האחרים, כך נמסר, הזניחו צוותי בתי חולים ומוסדות סיעודיים עמוסים, או שהעלימו מהם עין. העיתון לה פריזיאן דיווח כי בפריז לבדה, נותרו 450 גופות ללא דורש. ”באילו תנאים אנו חיים שאנו שוכחים מהאבות, האמהות, הסבים והסבתות שלנו?” שאל העיתון בנוגע למצבם של אלו שמתו בודדים ועלומי שם.
בעולם שבו אוכלוסיית בני ה־65 ומעלה גדלה בקצב חסר תקדים של 000,795 איש מדי חודש, הדאגה לצורכי בני הגיל השלישי הופכת לאחת מן הדאגות החשובות ביותר כיום. ”הזדקנות בקנה מידה עולמי מתרחשת בשיעור שלא היה כמותו ויהיה עלינו לבחון במלוא תשומת הלב כיצד המדינות מגיבות לאתגרים שמציבה הזקנה ולאפשרויות שהיא מזמנת”, אמרה ננסי גורדון, מנהלת שותפה של תוכניות דמוגרפיות עבור לשכת רישום האוכלוסין של ארה״ב.
גם בוראנו מגלה עניין בקשישים. למעשה, בדברו, המקרא, הוא מספק לנו הדרכה כיצד יש לנהוג בהם.
כבוד לקשישים
חוקי אלוהים שנמסרו ביד משה קראו לכבד את הקשישים. החוק קבע: ”מפני שֵׂיבה תקום והדרתָ פני זקן” (ויקרא י״ט:32). על משרתיו הצייתנים של אלוהים היה ’לקום’ מפני אנשי שיבה (1) כאות כבוד לאדם מבוגר (2) כעדות ליראת הכבוד שמשרתי אלוהים רוחשים ליהוה. מכאן שהיה צריך לנהוג כבוד בקשישים ולראות בהם נכס יקר (משלי ט״ז:31; כ״ג:22).
אף שהמשיחיים כיום אינם תחת תורת משה, העקרונות שעליהם היא מושתתת חושפים את מחשבותיו של יהוה ואת הדברים שהוא מייחס להם חשיבות. על כן, אין ספק כי הקשישים נמצאים במקום גבוה בסולם העדיפויות שלו. חברי הקהילה המשיחית של המאה הראשונה הבינו עקרונות אלו. עדות מוקדמת לכך מתועדת בספר מעשי השליחים. בקרב המשיחיים דאז בירושלים היו כמה אלמנות נזקקות. כמה מהן ודאי היו קשישות. השליחים הפקידו שבעה אנשים ”בעלי שם טוב” לוודא שנשים אלו תקבלנה אספקת מזון יומיומית ומסודרת, והם ראו בטיפול מיוחד זה ”עניין חיוני” עבור הקהילה (מעשי השליחים ו׳:1–7, ע״ח).
באיגרותיו הראה השליח פאולוס כי העיקרון המונח ביסודה של המצווה ’לקום מפני שֵׂיבה’ חל גם על הקהילה המשיחית. הוא אמר למשגיח המשיחי הצעיר טימותיאוס: ”אל תגער בזקן, כי אם הפצר בו כבן הפונה לאביו... אל הזקנות כאל אמהות” (טימותיאוס א׳. ה׳:1, 2). אף שהיתה לטימותיאוס הצעיר סמכות מסוימת על הקשישים בקהילה, נאמר לו שלא להתייחס בזלזול לאדם מבוגר. להיפך, היה עליו להתייחס אליו בכבוד כאל אב. והוא הדין לגבי הקשישות בקהילה. למעשה, השליח פאולוס קרא לטימותיאוס, ובייחוס נרחב, גם לחברי הקהילה המשיחית ’לקום מפני שֵׂיבה’.
מובן שאנשים יראי אלוהים אינם זקוקים לחוק כתוב על מנת לנהוג כבוד בקשישים ולהתחשב בהם. תן דעתך לדוגמתו המקראית של יוסף, אשר לא חסך בהוצאות להביא את אביו הקשיש מצריימה, כשהוא חס על יעקב בן ה־130 מפני הרעב הנפוץ. ברגע שראה יוסף את אביו לראשונה לאחר יותר מ־20 שנה, ”וייפול על צוואריו וַיֵבְךּ על צוואריו עוד” (בראשית מ״ו:29). זמן רב בטרם היה גילוי חמלה וכבוד עמוק כלפי הקשישים לחוק בקרב בני ישראל, שיקף יוסף את נקודת ראותו של יהוה בגילוי יחס מעין זה.
ישוע עצמו גילה דאגה כלפי מבוגרים במהלך שירותו. הוא גינה בחריפות את מנהיגי הדת אשר הצדיקו את הזנחת הוריהם הבאים בימים למען מסורתם הדתית (מתי ט״ו:3–9). ישוע גם דאג באהבה לרווחת אמו. בעודו מתייסר בכאבי תופת על עמוד ההוקעה, הבטיח את עתיד אמו המזדקנת והפקיד את טיפולה בידי שליחו האהוב יוחנן (יוחנן י״ט:26, 27).
אלוהים אינו נוטש את נאמניו
מחבר התהלים התפלל: ”אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני” (תהלים ע״א:9). אלוהים אינו ”משליך” את משרתיו הנאמנים אף כי ייתכן שהם חשים שאינם מועילים עוד. המחבר לא חש שיהוה נטשוֹ, אלא הכיר בצורך שלו להישען על בוראו אף יותר לעת זקנה. יהוה גומל על נאמנות ומעניק תמיכה למשך כל חייו של הפרט (תהלים י״ח:26). לעתים קרובות תמיכה זו באה לידי ביטוי באמצעות אחים לאמונה.
לאור הנאמר, נהיר כי על כל המכבדים את אלוהים לנהוג כבוד גם בקשישים. אנשי שיבה אכן יקרי ערך בעיני בוראנו. כיצורים שנבראו בצלמו, מי ייתן ותמיד נשקף את גישת אלוהים כלפי אנשי ”שיבה” (תהלים ע״א:18).
[תמונה בעמוד 17]
משיחיים מכבדים ומוקירים את הקשישים