לקח מן ההיסטוריה הרומית

‏”‏אם כדרך בני אדם נאבקתי באפסוס עם חיות”‏.‏ יש הסבורים כי מילים אלה מקורינתים א׳.‏ ט״ו:‏32 מעידות על כך שנגזר על השליח פאולוס להילחם בזירה רומית.‏ בין שסברה זו נכונה ובין שלא,‏ קרבות עד מוות בזירות רווחו באותם ימים.‏ מה מלמדת אותנו ההיסטוריה על הזירה ועל מה שהתרחש בה?‏

בתור משיחיים רצוננו לעצב את מצפוננו בהתאם לאורח החשיבה של יהוה.‏ כך נוכל לקבל החלטות הנוגעות לבידור המודרני.‏ חשוב לדוגמה על השקפתו של יהוה לגבי אלימות:‏ ”‏אל תקנא באיש חמס [‏אלים]‏,‏ ואל תבחר בכל דרכיו”‏ (‏משלי ג׳:‏31‏)‏.‏ המשיחיים הקדומים הכירו עצה זו,‏ והיה עליהם ליישמה בסביבת אנשים שהיו מעריצים נלהבים של תחרויות הגלדיאטורים הרומיות.‏ כשנבחן מה איפיין את אותן תחרויות,‏ נשים לב איזה לקח יכולים להפיק מכך המשיחיים כיום.‏

שני גלדיאטורים חמושים ניצבים זה מול זה בזירה רומית.‏ עם הנחתת מכת החרב הראשונה על המגן,‏ פוצחים הצופים המשולהבים בקריאות עידוד ללוחם המועדף עליהם.‏ הקרב קשה ואכזרי.‏ אחד הלוחמים פצוע ואינו מסוגל להמשיך עוד.‏ הוא משליך את נשקו,‏ נופל על ברכיו,‏ ובכך מודה בתבוסתו ומבקש רחמים.‏ קריאות ההמון מחרישות אוזניים.‏ כמה בקהל צועקים לרחם עליו,‏ בעוד שאחרים תובעים את דמו.‏ כל המבטים מופנים לקיסר,‏ הקשוב לגחמות ההמון.‏ מסמכותו לשחרר את הלוחם המובס או פשוט להורות באגודלו כלפי מטה וכך לצוות על מותו.‏

הרומים היו להוטים אחר קרבות גלדיאטורים.‏ אולי תופתע לדעת שקרבות אלה התקיימו במקור בהלוויות של אנשים רמי־מעלה.‏ קיימת סברה כי ראשיתן של התחרויות במנהג הקדום של העמים האוֹסְקים או הסאמניטים,‏ שישבו במרכז איטליה של ימינו,‏ להעלות קורבנות אדם.‏ מטרת הקורבנות היתה לפייס את רוחות המתים.‏ קרב כזה נקרא מוּנוּס (‏munus)‏ שמשמעו ”‏מתנה”‏ (‏ברבים,‏ מוּנֵרה — munera)‏.‏ המשחקים הראשונים ברומא התקיימו ככל הידוע ב־264 לפה״ס,‏ כאשר שלושה זוגות של גלדיאטורים קיימו קרב בשוק השוורים.‏ בהלוויה של מרקוס אמיליוס לפידוס נערכו 22 קרבות של זוגות לוחמים.‏ מאוחר יותר,‏ בהלווייתו של פובליוס ליסניאס,‏ 60 זוגות נלחמו זה נגד זה.‏ ב־65 לפה״ס שלח יוליוס קיסר 320 זוגות לוחמים אל הזירה.‏

‏”‏הלוויות של בני מעמד האצולה נוצלו לקידום עניינים פוליטיים”‏,‏ אומר ההיסטוריון קית הופקינס,‏ ”‏ולתחרויות שנערכו בהלוויות היו השלכות פוליטיות.‏.‏.‏ משום שהיו אהובות על ציבור הבוחרים.‏ התפארת הרבה שנקשרה לקרבות הגלדיאטורים נבעה ברובה מן היריבות הפוליטית בין אריסטוקרטים רודפי שררה”‏.‏ בימי שלטונו של הקיסר אאוגוסטוס (‏27 לפה״ס עד 14 לספירה)‏ הפכו הקרבות למתנות נדיבות שהעניקו פקידי ממשל עשירים לבידור ההמונים,‏ על מנת לקדם את הקריירה הפוליטית שלהם.‏

המשתתפים והאימונים

אולי אתה תוהה מי בעצם היו הגלדיאטורים.‏ ובכן,‏ הם היו עבדים,‏ פושעים שנידונו למוות,‏ שבויי מלחמה,‏ או אנשים חופשיים שנמשכו לתחרויות מתוך התלהבות או מתוך שאיפה לזכות לתהילה וממון.‏ כולם עברו אימונים במחנות הדומים לבתי כלא.‏ הספר משחקים ומחזות (‏Giochi e spettacoli)‏ מוסר שבזמן האימונים,‏ ”‏תמיד היו הגלדיאטורים תחת שמירה.‏ המשמעת היתה מחמירה,‏ החוקים נוקשים ביותר והעונשים אכזריים במיוחד.‏.‏.‏ יחס זה הוביל פעמים רבות להתאבדויות,‏ מרידות והתקוממויות”‏.‏ המוסד הגדול ביותר ברומא להכשרת גלדיאטורים היה יכול להכיל לפחות אלף איש בתאים שהיו בו.‏ לכל לוחם היתה המומחיות שלו.‏ חלק לחמו בעזרת שריון,‏ מגן וחרב,‏ ואחרים השתמשו ברשת ובקלשון.‏ היו גם שהוכשרו להילחם בחיות פרא כדי להשתתף בהופעה פופולרית נוספת — הציד.‏ פאולוס אולי כיוון את דבריו לאירוע מסוג זה.‏

מארגני המופעים היו יכולים לפנות ל”‏קבלנים”‏ שגייסו ואימנו צעירים בני 17 או 18 להיות גלדיאטורים.‏ המסחר בבני אדם גילגל רווחים רבים.‏ אחד המופעים,‏ היוצאי דופן התקיים בשעה שחגג הקיסר טריאנוס ניצחון צבאי.‏ הוא שלח לזירה 000,‏10 גלדיאטורים ו־000,‏11 חיות.‏

יום בזירה

תוכנית הבוקר בזירה הוקדשה לציד.‏ כל מיני חיות פרא הוכנסו אל הזירה.‏ הקהל העדיף במיוחד שילוב של שוורים ודובים.‏ פעמים רבות היו קושרים את שתי החיות זו לזו כדי שיילחמו עד שאחת מהן מתה,‏ ואז הצייד היה מחסל את זו ששרדה.‏ קרבות פופולריים נוספים היו של אריות נגד טיגריסים,‏ ופילים נגד דובים.‏ הציידים הפגינו את כישוריהם בהריגת חיות אקזוטיות — נמרים,‏ קרנפים,‏ סוסי יאור,‏ ג׳ירפות,‏ צבועים,‏ גמלים,‏ זאבים,‏ חזירי בר ואנטילופות — שהובאו מכל פינה באימפריה ומבלי לחסוך בהוצאות.‏

התפאורה הפכה את מופע הציד לחוויה בלתי נשכחת.‏ הוצבו סלעים,‏ בריכות ועצים כדי לשוות למקום מראה של יער.‏ במספר זירות הופיעו החיות פתאום,‏ כבמטה קסמים,‏ מתוך מעליות תת־קרקעיות ונפתחים בקרקע.‏ התנהגותם הבלתי צפויה של החיות הוסיפה לריגוש,‏ אך נראה שהאכזריות היא שהפכה את מופעי הציד למרתקים במיוחד.‏

החלק הבא בתוכנית היה הוצאות להורג.‏ נעשה מאמץ לשמור על מקוריות.‏ מופעי דרמה מיתולוגיים הועלו ובהם השחקנים באמת מתו.‏

בשעות אחר הצהריים עלו קבוצות שונות של גלדיאטורים כדי להילחם אלו באלו.‏ הלוחמים בכל קבוצה היו חמושים באופן ייחודי ואומנו בטכניקות שונות.‏ מי שגררו החוצה את הגופות היו מחופשים לפעמים לאל השאול.‏

ההשפעה על הצופים

הואיל והקהל רצה לראות עוד ועוד אקשן,‏ לוחמים הססנים קיבלו ”‏עידוד”‏ בעזרת שוטים וברזלים מלובנים.‏ ההמון היה שואג:‏ ”‏מדוע הוא כל כך מפחד מהחרב?‏ מדוע הוא מכה בעדינות?‏ מדוע הוא מסרב למות?‏ הלקוהו כדי שיתחיל להילחם!‏ הבו להם מכה תחת מכה וחישפו את חזותיהם למכת החרב!‏”‏ המדינאי הרומי סֶנֶקָה כתב שבמהלך ההפסקה נשמעה הודעה:‏ ”‏והנה קצת שיסוף גרונות בשביל שיהיה מה לראות בינתיים!‏”‏

אין פלא שסנקה מודה שהוא שב לביתו ”‏יותר אכזרי ובלתי אנושי”‏.‏ כדאי שנחשוב בכובד ראש על דבריו הכנים.‏ האם ייתכן שגם מי שצופים כיום בתחרויות ספורט מסוימות יושפעו בצורה דומה וייעשו ’‏יותר אכזריים ובלתי אנושיים’‏?‏

חלק מהצופים שבזירה ראו עצמם ברי־מזל אם בכלל זכו לחזור הביתה אחרי המופע.‏ כשאחד הצופים התלוצץ על חשבון הקיסר דומיטיאנוס,‏ ציווה הקיסר לגרור אותו ממושבו ולהשליכו אל הכלבים.‏ כשלא היו מספיק פושעים להוציא להורג,‏ הורה הקיסר קליגולה לתפוס את היושבים באגף מסוים בקהל ולהשליך אותם אל החיות.‏ וכאשר לדעתו של קלאודיוס לא תיפקד מנגנון התפאורה כמו שצריך,‏ הוא ציווה שאנשי התפאורה יילחמו בזירה.‏

גם הפנאטיות של הצופים גרמה לאסונות ולמהומות.‏ אמפיתיאטרון אחד ששכן מעט צפונה מרומא התמוטט,‏ ונמסר כי אלפי אנשים נהרגו באסון.‏ בפומפיי פרצה מהומה במהלך תחרויות ב־59 לספירה.‏ טקיטוס מדווח שהתנגשויות בין קהל הבית ויריבים מעיר קרובה החלו בחילופי עלבונות,‏ עברו ליידוי אבנים והסלימו לקרבות חרבות.‏ האירוע הסתיים בפצועים,‏ באיברים קטועים ובהרוגים רבים.‏

לקח ברור

התערוכה ”‏דם וחול”‏ (‏Sangue e arena)‏ שהתקיימה לאחרונה בקולוסיאום ברומא העלתה מקבילות מודרניות לאותן קרבות מוּנָה.‏ הוצגו בה קטעי וידיאו קצרים של קרבות שוורים,‏ איגרוף מקצועני,‏ תאונות מחרידות במרוצי מכוניות ואופנועים,‏ קרבות פראיים בין ספורטאים והתנגשויות אלימות בין הצופים בתחרויות.‏ התערוכה הסתיימה בצילום אווירי של הקולוסיאום.‏ איזו מסקנה היו צריכים לדעתך המבקרים להסיק?‏ כמה אנשים באמת יפיקו את הלקח?‏

במספר ארצות רווחים כיום קרבות של כלבים,‏ תרנגולים ושוורים ומשחקי ספורט אלימים.‏ חיי אדם נמצאים בסכנה במרוצי מכוניות רק כדי לשלהב את המוני הצופים.‏ חשוב גם על תוכניות הטלוויזיה.‏ מחקרים בארץ מערבית אחת גילו שילד בעל הרגלי צפייה רגילים בטלוויזיה יראה 000,‏10 רציחות ו־000,‏100 מעשי אלימות עד גיל 10.‏

ההנאה שהפיק הקהל מן המופעים ”‏לא עלתה בקנה אחד עם דת האמת ועם ציות אמיתי לאלוהי האמת”‏,‏ אמר המחבר טרטוליאנוס במאה השלישית.‏ הוא החשיב את הנוכחים במחזות כשותפים למי שהשתתפו בהריגה עצמה.‏ ומה בימינו?‏ כל אחד יכול לשאול את עצמו:‏ ’‏האם אני נהנה לראות דם,‏ מוות או אלימות בטלוויזיה או באינטרנט?‏’‏ כדאי שנזכור את הכתוב בתהלים י״א:‏5‏:‏ ”‏יהוה צדיק יבחן,‏ ורָשָע ואוהב חמס שנאה נפשו”‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 28]‏

קרבות ”‏כדי לפייס את המתים”‏

טרטוליאנוס,‏ מחבר מן המאה השלישית,‏ אמר על מקור קרבות הלודרים:‏ ”‏הקדמונים סברו כי מחזה זה הוא בבחינת שירות למתים,‏ וזאת לאחר שריככו אותו בצורה מתורבתת יותר של אכזריות.‏ בדורות קדומים יותר,‏ מתוך אמונה שיש לרצות את המתים בדם אנוש,‏ נהגו הם להקריב בלוויות שבויים או עבדים חלושים שנקנו במחיר.‏ אחרי כן ביקשו להסתיר את רשעתם והפכו אותה לשעשוע.‏ אחרי שהוכשרו האנשים בכלי הנשק של אותם ימים וכפי מיטב כשרונם (‏מטרת הכשרתם היתה ללמוד להיהרג!‏)‏,‏ הם נשלחו ביום ההלוויה אל מותם בבית הקברות.‏ והנה מעשה רצח היה לנחמה על המוות.‏ זהו מוצא המוּנוּס.‏ אחרי כן התקדמה התרבות יד ביד עם האכזריות;‏ הרי ההנאה מן החג לא תהיה שלמה אלא אם כן חיות טרף יטלו חלק בשיסוע גופות אדם לגזרים.‏ מה שהוקרב כדי לפייס את המתים נחשב לטקס קבורה”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

קסדה ומגן שוקיים של גלדיאטור

‏[‏תמונות בעמוד 29]‏

בידור אלים לא היה מקובל כלל על המשיחיים הקדומים.‏ מה לגביך?‏

‏[‏שלמי תודה]‏

איגרוף:‏ Dave Kingdon/Index Stock Photography;‏ התרסקות מכונית:‏ AP Photo/Martin Seppala

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]‏

Arizona/Bridgeman Art Library ,‏Phoenix Art Museum