צום — האם זו אחת הדרכים להתקרב לאלוהים?
’הצום הוא כלי עזר המסייע לך לחשוב על דברים רוחניים ומזכיר לך שדברים חומריים אינם החשובים ביותר בחיים’ (אישה קתולית).
’הצום עוזר לך לרקום קשר רוחני עם אלוהים’ (רב יהודי).
’על־פי האמונה שלי, הצום הוא בגדר חובה, וחיוני להוכחת מסירותי לאלוהים ותודתי לו. אני צמה כי אני אוהבת את אלוהים’ (מאמינה בהאית).
הצום נהוג ברבות מדתות העולם, וביניהן האסלאם, הבודהיזם, הגַ’ייְנִיזְם, ההינדואיזם והיהדות. רבים מאמינים כי הימנעות ממזון לזמן מה מקרבת את האדם לאלוהים.
מהי דעתך בנושא? האם עליך לצום? מה יש לדבר־אלוהים, המקרא, לומר בנידון?
צומות בעת המקראית
אנשים בעת המקראית צמו מסיבות שונות שהיו רצויות בעיני אלוהים. היו שצמו להבעת צער או חרטה עמוקים על חטאיהם (שמואל א׳. ז׳:4–6), לבקשת חסד אלוהים או הדרכתו (שופטים כ׳:26–28; לוקס ב׳:36, 37), או לשיפור יכולת הריכוז בשעת הרהורים (מתי ד׳:1, 2).
עם זאת, המקרא גם מתייחס לצומות שאלוהים לא ראה בעין יפה. המלך שאול צם לפני שביקש את עצתה של בעלת אוב (ויקרא כ׳:6; שמואל א׳. כ״ח:20). גם אנשים מרושעים כמו איזבל וכמו החבורה הפנאטית שזממה להרוג את השליח פאולוס קראו צום (מלכים א׳. כ״א:7–12; מעשי השליחים כ״ג:12–14). הפרושים נודעו כמי שנהגו לצום (מרקוס ב׳:18). אך ישוע גינה אותם, והם לא הרשימו את אלוהים (מתי ו׳:16; לוקס י״ח:12). בדומה לכך, יהוה התעלם מן הצומות שקיימו כמה מבני ישראל בשל התנהגותם הרעה ומניעיהם הפסולים (ירמיהו י״ד:12).
המסקנה העולה מן הדוגמאות הללו היא שלא הצום כשלעצמו משביע את רצון אלוהים. עם זאת, היו משרתי אלוהים כנים רבים שצמו, והם נשאו חן בעיני אלוהים. אם כן, האם על המשיחיים לצום?
האם חייבים המשיחיים לצום?
התורה ציוותה על היהודים ’לענות את נפשותיהם’, כלומר לצום, אחת לשנה ביום הכיפורים (ויקרא ט״ז:29–31; תהלים ל״ה:13). היה זה הצום היחידי שיהוה ציווה אי פעם על עמו.a היהודים, שהיו כפופים לתורת משה, צייתו למצווה זו. לעומתם, המשיחיים אינם נדרשים לחיות על־פי חוקי התורה (רומים י׳:4; קולוסים ב׳:14).
ישוע אומנם צם בהתאם לדרישת התורה, אך לא היה זה ממאפייניו הבולטים. הוא אמר לתלמידיו כיצד יהיה עליהם להתנהג אם יבחרו לצום, אך מעולם לא ציווה על קיום צום (מתי ו׳:16–18; ט׳:14). אם כן, מדוע אמר ישוע שתלמידיו יצומו לאחר מותו? (מתי ט׳:15) לא הייתה זו מצווה. ישוע פשוט ציין שבמותו ייפול צער כבד על תלמידיו ושהם לא ירצו להביא מאומה אל פיהם.
שני קטעים מקראיים המזכירים משיחיים קדומים שצמו מצביעים על העובדה שאם אדם מחליט לצום מתוך מניע טוב, רצוי הדבר לפני אלוהים (מעשי השליחים י״ג:2, 3; י״ד:23).b אם כן, המשיחיים אינם חייבים לצום. עם זאת, אדם הבוחר לצום צריך להיות מודע לכמה סכנות.
הייה ער לסכנות
סכנה אחת שממנה יש להישמר בנוגע לצום היא סכנת הצדקנות. המקרא מזהירנו לבל נגלה ענווה מעושה (קולוסים ב׳:20–23). משלו של ישוע על הפרוש הגאוותן שחש שהוא טוב יותר מאחרים מבחינה מוסרית מכיוון שצם בקביעות, אינו מותיר כל ספק בכך שאלוהים מואס בגישה כזו (לוקס י״ח:9–14).
טעות נוספת היא לצום ולפרסם זאת ברבים או לצום כי מישהו אמר שצריך לעשות כן. ישוע אמר במתי ו׳:16–18 שעל הצום להיות דבר אישי, בינך לבין אלוהים, ושאל לך להכריז זאת באוזני כול.
בל נחשוב שהצום יכפר איכשהו על חטאינו. אדם שצם ורוצה שהצום יישא חן בעיני אלוהים, חייב גם לציית למצוותיו (ישעיהו נ״ח:3–7). חרטה הנובעת מן הלב, ולא הצום עצמו, היא שתביא לסליחת חטאים (יואל ב׳:12, 13). המקרא מדגיש שאנחנו זוכים למחילה תודות לחסדו של יהוה הבא לידי ביטוי בקורבן המשיח. אי אפשר לקבל מחילה מכוח זכות באמצעות מעשה זה או אחר, גם לא באמצעות צום (רומים ג׳:24, 27, 28; גלטים ב׳:16; אפסים ב׳:8, 9).
בישעיהו נ״ח:3 אנחנו קוראים על טעות נפוצה נוספת. בני ישראל רמזו בדבריהם שיהוה חייב להם דבר מה בתמורה לצום שקיימו, כאילו עשו לאלוהים טובה בקיום הצום. הם שאלו: ”למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע?” גם כיום רבים צמים במחשבה שאלוהים חייב לגמול להם על כך. בל נחקה גישה כזאת המעידה על חוסר כבוד ומנוגדת לעקרונות המקרא!
אחרים מאמינים שניתן להיות זכאים לברכת אלוהים אם מענים את הגוף בצומות, בהלקאה עצמית ובדרכים דומות. דבר־אלוהים מתנגד לכך ואומר ש’סיגוף הגוף אינו מועיל נגד’ תאוות פסולות (קולוסים ב׳:20–23).
השקפה מאוזנת
אין זו חובה לצום, אך גם אין זה דבר פסול. הצום עשוי להועיל בנסיבות מסוימות, בתנאי שהצמים יישמרו מן הסכנות שהוזכרו למעלה. בכל אופן, הצום אינו הדבר החשוב ביותר בעבודת אלוהים הרצויה בעיניו. יהוה הוא ”האל המאושר”, והוא חפץ באושרם של משרתיו (טימותיאוס א׳. א׳:11, ע״ח). נאמר בדברו: ”אין טוב בם כי אם לשמוח... וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו — מתת אלוהים היא” (קהלת ג׳:12, 13).
עבודתנו את אלוהים צריכה להתאפיין בשמחה, והמקרא לעולם אינו קושר בין צום לאושר. יתר על כן, אם הימנעות ממזון תפגע בבריאותנו או תגזול מכוחנו בביצוע המלאכה המשמחת שהפקיד בוראנו בידי המשיחיים האמיתיים — מלאכת הכרזת בשורת המלכות — הרי שיצא שכרנו בהפסדנו.
בין אם אנו מחליטים לצום ובין אם לאו, אל לנו לשפוט את זולתנו. בין המשיחיים האמיתיים אין מקום לוויכוחים בעניין זה, ”כי מלכות אלוהים אינה אכילה ושתייה, אלא צדק ושלום ושמחה ברוח הקודש” (רומים י״ד:17).
[הערות שוליים]
a במקרא מסופר על הצום שגזרה על עצמה אסתר. לא היה זה אלוהים שציווה עליה לצום, אף־על־פי שדומה כי הוא ראה את המעשה בעין יפה. כיום נהוג לקיים את צום תענית אסתר בערב חג פורים.
b בתרגומי מקרא מסוימים ישנן התייחסויות לצום אשר אינן מופיעות בכתבי היד העתיקים ביותר ביוונית אלא נוספו מאוחר יותר (מתי י״ז:21; מרקוס ט׳:29; מעשי השליחים י׳:30; קורינתים א׳. ז׳:5, תרגום דליטש).
[קטע מוגדל בעמוד 28]
כאשר הפרושים צמו הם גילו ענווה מעושה
[קטע מוגדל בעמוד 29]
”מלכות אלוהים אינה אכילה ושתייה, אלא צדק ושלום ושמחה”
[תיבה בעמוד 29]
ומה באשר לצום לֶנט?
צום לֶנט הנמשך 40 ימים נערך לציון 40 ימי הצום של ישוע. עם זאת, ישוע מעולם לא ציווה על תלמידיו לקיים את הצום הזה, ואין כל ראיה לכך שהם אכן קיימו אותו. מעריכים כי האזכור המהימן הראשון של קיום צום בן 40 יום לפני חג הפסחא מופיע באיגרות אתנסיוס המתוארכות לשנת 330 לספירה.
העובדה שיש כנסיות המקיימות את צום לֶנט בשבועות שלפני חג הפסחא אולי תיראה מוזרה בהתחשב בכך שישוע צם לאחר טבילתו ולא לפני מותו. אולם, הבבלים, המצרים והיוונים הקדומים נהגו לצום 40 יום בתחילת השנה. מנהג נוצרי זה הושאל כנראה מהם.