המגיפה השחורה — המגיפה באירופה של ימי הביניים

מאת כתבנו בצרפת

השנה היתה 1347.‏ מגיפת הדֶבר הספיקה לעשות שמות במזרח הרחוק.‏ והנה התפשטה למבואותיה המזרחיים של אירופה.‏

המונגולים הטילו מצור על התחנה המסחרית המבוצרת של הגֶ׳נובֶזים בחצי האי קרים שנקראה אז קאפה,‏ פֶאוֹדוֹסְיה של ימינו.‏ לאחר שרבים מהם מתו במחלה המסתורית,‏ נסוגו המונגולים.‏ אך לפני הנסיגה ירו ’‏יריית פרידה’‏ קטלנית.‏ בעזרת בליסטראות הטילו מעבר לחומות העיר את הגופות של קורבנות המגיפה,‏ שהיו עדיין חמות.‏ מאוחר יותר,‏ כאשר מעטים מהמגינים הגֶ׳נובֶזים עלו על ספינות המלחמה שלהם ונמלטו מהעיר מוכת הדֶבר,‏ הפיצו את המגיפה בכל נמל שבו עגנו.‏

תוך מספר חודשים היכה המוות את אירופה כולה.‏ הוא התפשט במהירות לצפון אפריקה,‏ איטליה,‏ ספרד,‏ אנגליה,‏ צרפת,‏ אוסטריה,‏ הונגריה,‏ שווייץ,‏ גרמניה,‏ סקנדינביה והמדינות הבלטיות.‏ בתוך קצת יותר משנתיים נפלו קורבן יותר מרבע מאוכלוסיית אירופה,‏ כ־25 מיליון נפש,‏ למה שכונה ”‏האסון הדמוגרפי האכזרי ביותר שידעה האנושות מעולם”‏ — המוות השחור.‏a

הכנת הזירה לאסון

הטרגדיה של המוות השחור לא הסתכמה במחלה עצמה.‏ מספר גורמים החריפו את המצב,‏ ואחד מהם היה הלהט הדתי.‏ הדוקטרינה של כור מצרף היא אחת הדוגמאות לכך.‏ ”‏בשלהי המאה ה־13 הכל האמינו בכור מצרף”‏,‏ מציין ההיסטוריון הצרפתי ז׳ק לה גוֹף.‏ בתחילת המאה ה־14 חיבר דנטה את יצירתו רבת־ההשפעה הקומדיה האלוהית‏,‏ שבה תיאורים חיים על הגיהינום ועל כור המצרף.‏ התפתחה אווירה דתית שבה אנשים נטו להתייחס למגיפה באדישות והשלמה מדהימות וראו בה עונש מאלוהים.‏ וכפי שנראה בהמשך,‏ דפוס חשיבה פסימי זה האיץ את התפשטות המגיפה.‏ ”‏דבר לא יכול היה לשמש מצע מתאים יותר לצמיחת המגיפה”‏,‏ נאמר בספר המגיפה השחורה (‏The Black Death)‏ מאת פיליפּ זיגלר.‏

ואז צצה בעיה נוספת והיא שפעם אחר פעם הגידולים באירופה לא עלו יפה.‏ כתוצאה מכך סבלה האוכלוסייה הגדֵלה ביבשת מתת תזונה — והיו חסרים לה הכלים להתמודד עם המחלה.‏

המגיפה מתפשטת

לדברי גאי דה שוֹלְיק,‏ רופאו האישי של האפיפיור קלמנס ה־6,‏ חדרו לאירופה שני סוגי דֶבר:‏ דֶבר הריאות ודֶבר בּוּבּוֹני.‏ בכתביו תיאר מחלות אלה בצורה חיה:‏ ”‏הראשון ארך חודשיים ואופיין בחום גבוה שלא ירד וביריקת דם,‏ והביא למות החולים תוך שלושה ימים.‏ הסוג השני נמשך עד תום התקופה,‏ וגם לו נלווה חום גבוה,‏ אך גם התהוות מורסות [‏אַבּצֶס]‏ וגחליות על האיברים החיצוניים של הגוף,‏ במיוחד בבית השחי ובמפשעה.‏ מחלה זו קטלה את האדם בתוך חמישה ימים”‏.‏ הרופאים היו חסרי אונים ולא הצליחו לעצור את התפשטות המגיפה.‏

רבים נמלטו בפניקה,‏ והותירו מאחור אלפים הנגועים במחלה.‏ בין הראשונים שנמלטו היו עשירים מבני האצולה ואנשי מקצוע.‏ גם אנשי כמורה נמלטו,‏ אך רבים מחברי מסדרים דתיים הסתתרו במנזרים שלהם בתקווה שלא יידבקו.‏

בעיצומה של הפניקה הכריז האפיפיור על שנת 1350 כשנה קדושה.‏ לצליינים שערכו את המסע לרומא הובטח כרטיס ישיר לגן־עדן מבלי לעבור את כור המצרף!‏ מאות אלפי צליינים נענו לקריאה,‏ והם הפיצו את המגיפה לכל מקום שאליו הגיעו.‏

המאמצים עולים בתוהו

המאמצים לעצור את המגיפה השחורה עלו בתוהו משום שאיש לא ידע כיצד היא מועברת.‏ הרוב ידעו שמגע עם החולה — או אף עם בגדיו — היה מסוכן.‏ היו שאף פחדו ממבטו של מי שנגוע במחלה!‏ לעומת זאת תושבי פירנצה,‏ איטליה,‏ חשבו שהחתולים והכלבים בעיר הם מפיצי המחלה.‏ הם טבחו בהם ולא הבינו שבעשותם כן נתנו דרור ליצור שהיה מעורב בהפצת הזיהום — העכברוש.‏

כאשר מכת המוות הלכה וכבדה,‏ היו שביקשו את עזרתו של אלוהים.‏ גברים ונשים תרמו את כל רכושם לכנסייה בתקווה שאלוהים יגן עליהם מפני המחלה — או לפחות יגמול להם בגן־עדן בשמים לאחר מותם.‏ כך נפל לידי הכנסייה עושר אדיר.‏ תליוני מזל,‏ פסלונים של ישוע וקמיעות נחשבו גם הם לתרופות מנע פופולריות.‏ אחרים בחרו באמונות תפלות,‏ כישופים ו’‏תרופות פלא’‏ כדי להחלים.‏ לבשמים,‏ חומץ ושיקויים מיוחדים יוחסה הסגולה להדוף את המחלה.‏ הקזת דם שימשה גם היא ’‏מזור’‏ פופולרי.‏ הגיעו דברים לידי כך שסגל המורים הרפואי המלומד באוניברסיטת פאריז ייחס את המגיפה למערך הכוכבים!‏ אך לא היה בכוחם של הסברים כוזבים ו”‏תרופות”‏ לעצור את התפשטות המגיפה הקטלנית.‏

תוצאות ארוכות טווח

כעבור חמש שנים נראה היה שהמגיפה השחורה הגיעה לקִצה.‏ המאה לא הגיעה אל סיומה והמגיפה היכתה שוב לפחות עוד ארבע פעמים.‏ תופעות הלוואי של המגיפה השחורה הושוו לנזקיה של מלחמת העולם הראשונה.‏ ”‏למען האמת,‏ קיימת הסכמה בין היסטוריונים בימינו שלפרוץ המחלה האנדמית היו השלכות כבדות משקל על הכלכלה והחברה שלאחר 1348”‏,‏ נאמר בספר המגיפה השחורה באנגליה (‏The Black Death in England)‏ שיצא לאור ב־1996.‏ המגיפה מחתה חלק נכבד מהאוכלוסייה,‏ וחלפו מאות שנים עד שאזורים מסוימים השתקמו.‏ משהצטמצם כוח העבודה,‏ עלה מטבע הדברים שכרם של העובדים.‏ בעלי קרקעות עשירים פשטו רגל,‏ והשיטה הפיאודלית — סימן היכר של ימי הביניים — התמוטטה כליל.‏

מכאן שהמגיפה שימשה דחף לשינויים פוליטיים,‏ דתיים וחברתיים.‏ בטרם פרצה המגיפה היתה השפה הצרפתית מדוברת בפי המעמד המשכיל באנגליה.‏ מותם של מורי צרפתית רבים הביא לכך שהשפה האנגלית זכתה לעליונות על הצרפתית בבריטניה.‏ גם בתחום הדתי התחוללו שינויים.‏ וכפי שניסחה זאת ההיסטוריונית הצרפתייה ז׳קלין ברוסולֶה,‏ המחסור במועמדים לכמורה הביא לידי כך ש”‏לא אחת גייסה הכנסייה לשורותיה אנשים בורים ואדישים”‏.‏ ברוסולֶה טוענת ש”‏שקיעת המרכזים לחינוך ודת [‏שנתמכו על־ידי הכנסייה]‏ היתה אחד הגורמים שהובילו לרפורמציה”‏.‏

המגיפה השחורה בהחלט הטביעה חותמה על תחום האומנות,‏ והמוות הפך לנושא שכיח ביצירות האומנות.‏ הז׳אנר המפורסם ”‏דנס מקבּרה”‏ שהוצגו בו שלדים וגוויות זכה לאהדה גורפת בציבור כאלגוריה על כוחו של המוות.‏ התנהגותם של רבים מניצולי המגיפה,‏ שהיו שרויים בחוסר ודאות לגבי העתיד,‏ היתה משולחת רסן.‏ ערכי המוסר הדרדרו לשפל המדרגה.‏ ומה באשר לכנסייה,‏ שנכשלה במניעת המגיפה השחורה?‏ ”‏האדם בימי הביניים חש שהכנסייה שלו אכזבה אותו”‏ (‏המגיפה השחוזה‏)‏.‏ יש היסטוריונים הטוענים שהשינויים החברתיים שבאו בעקבות המגיפה השחורה טיפחו אינדיבידואליזם ויוזמה והגדילו את הניידות החברתית והכלכלית — שהם מבשרי הקפיטליזם.‏

המגיפה השחורה גם דרבנה ממשלות להקים מוסדות לפיקוח על התברואה.‏ לאחר שוך המגיפה,‏ ננקטו בוונציה אמצעים לנקות את רחובות העיר.‏ מלך צרפת ז׳ן ה־2 ’‏הטוב’‏ ציווה גם הוא על ניקוי הרחובות כאמצעי להיאבק במגיפה.‏ המלך נקט צעד זה לאחר שנודע לו על רופא יווני קדום שהציל את אתונה ממגיפה על־ידי ניקוי ושטיפת הרחובות.‏ סוף סוף נוקו רחובות רבים שבימי הביניים היו בהם תעלות ביוב פתוחות.‏

נחלת העבר?‏

רק בשנת 1894 הצליח הבקטריולוג הצרפתי אלכסנדר יֶרסֶן לבודד את החידק מחולל המגיפה השחורה.‏ החידק נקרא על שמו,‏ ירסֶניה פֶּסטיס.‏ כעבור ארבע שנים צרפתי אחר ושמו פול־לואי סימון גילה את תפקיד הפרעושים (‏שנשאו אותם מכרסמים)‏ בהפצת המחלה.‏ עד מהרה פותח תרכיב חיסון שהצלחתו היתה מועטה.‏

האם המגיפה היא נחלת העבר?‏ כלל וכלל לא.‏ בחורף 1910 מתו כ־000,‏50 איש מדֶבר במנצ׳וריה.‏ כל שנה ארגון הבריאות העולמי רושם אלפי מקרים חדשים,‏ והמספר ממשיך לגדול.‏ כמו כן,‏ נתגלו זנים חדשים של המחלה אשר עמידים בפני טיפול.‏ ואכן,‏ אם לא דבקים בסטנדרטים של היגיינה בסיסית המגיפות עלולות להוות איום על האנושות.‏ הספר מדוע פרץ הדֶבר?‏ העכברוש,‏ הפרעוש והבּוּבּון (‏Pourquoi la peste? Le rat, la puce et le bubon)‏ בעריכת ז׳קלין ברוסולֶה ואנרי מולרֶה מסכם,‏ ש”‏לא היתה זו כלל מחלה שאפיינה רק את אירופה של ימי הביניים,‏ .‏.‏.‏ לצערנו הדֶבר עלול להיות מחלה של העתיד”‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 25]‏

גברים ונשים תרמו את כל רכושם לכנסייה,‏ בתקווה שאלוהים יגן עליהם מפני המחלה

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 26]‏

כת הפלגלנטים

היו שראו במגיפה עונש מאלוהים וניסו לפייסו על־ידי הלקאה עצמית או הצלפה.‏ אגודת האחים הפלגלנטים,‏ תנועה שמספר חבריה נאמד בכ־000,‏800 איש,‏ צברה את שיא הפופולריות שלה בתקופת המגיפה השחורה.‏ חוקי הכת אסרו לדבר עם נשים,‏ להתרחץ ולהחליף בגדים.‏ חברי הכת הולקו בפומבי פעמיים ביום.‏

”‏הצלפה היתה אחת הדרכים לפורקן שיכלה להרשות לעצמה אוכלוסייה אחוזת פחד”‏,‏ מציין הספר כפירה בימי הביניים (‏Medieval Heresy)‏.‏ הפלגלנטים גם היו ידועים כמי שגינו את ההיררכיה הכנסייתית וערערו על מנהגה המכניס של הכנסייה למכור שטרי מחילה.‏ אין פלא אפוא שב־1349 החרים האפיפיור כת זו.‏ אך בסופו של דבר דעכה התנועה מעצמה בחלוף המגיפה השחורה.‏

‏[‏תמונה]‏

הפלגלנטים ניסו לפייס את אלוהים

‏[‏שלמי תודה]‏

Bibliothèque Royale de Belgique, Bruxelles ©

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

המגיפה במרסיליה,‏ צרפת

‏[‏שלמי תודה]‏

Cliché Bibliothèque Nationale de France, Paris ©

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

אלכסנדר ירסֶן בודד את החידק מחולל הדֶבר

‏[‏שלמי תודה]‏

Culver Pictures