מדוע קשה להיות עניו?
רבים אולי חושבים כי אין לענווה מקום בעולמנו. מי שנמצאים באור הזרקורים ושנראה שהם המצליחים ביותר, הם למעשה אנשים בעלי מרפקים, גאוותנים וכאלה המתעקשים שעל פיהם יישק כל דבר. החברה ככלל מתקנאת בסגנון החיים של העשירים והמפורסמים, ולא בסגנון חייהם של הענווים והצנועים. מי שההצלחה האירה להם פנים אוהבים בדרך כלל להתרברב כי הדבר בא להם בכוחות עצמם. במקום לגלות ענווה, הם לובשים גאווה ולוקחים לעצמם את כל הקרדיט על הישגיהם.
איש מחקר קנדי ציין כי בארצו ”צומחת הגישה: ’אני מרכז העולם’”. אחרים מרגישים שאנו חיים בחברה שבה הנהנתנות חשובה יותר מתחושת האחריות ושמים לב שבני האדם כיום שקועים יותר ויותר בעצמם. אם כן, בעולם מעין זה הענווה אולי אינה מצטיירת כתכונה נחשקת.
למותר לציין שרבים יצטרפו לדעה שטוב שהאחר יהיה עניו, מאחר שאדם צנוע נוח יותר לבריות. ואולם, בעולם התחרותי שלנו יש החוששים שאם הם יהיו ענווים, ייתפסו כחלשים בעיני אחרים.
דבר־אלוהים, המקרא, ניבא כי בימינו אנשים יהיו ’גאוותנים ושחצנים’ (טימותיאוס ב׳. ג׳:1, 2). ודאי תסכים שנבואה זו מתגשמת כיום. האם לדעתך חשוב להיות עניו? או שמא אדם כזה ייתפס כחלש, כמי שקל לנצל אותו?
לאמיתו של דבר, מצויות במקרא סיבות טובות לכך שעלינו להוקיר את תכונת הענווה ולטפח אותה. הספר מספק השקפה מאוזנת וחיובית באשר לתכונה זו, ומראה שענווה אמיתית מעידה על חוסן, לא על חולשה. מדוע? על כך ידון המאמר הבא.
[תמונה בעמוד 3]
מה צריכה להיות גישתנו באשר להישגינו?