מנקודת המבט המקראית
היש פְּסוּל בשאפתנות?
”מה כל כך רע בתהילה, עושר וכוח?” שאלה זו הופיעה בדו״ח מטעם אגודה דתית תחת הכותרת ”דילמות אתיות”. בדו״ח הייתה התייחסות לדברי אלוהים אל אברהם: ”ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך” (בראשית י״ב:2).
הדו״ח אומנם מציין כי ”שאפתנות אינה צריכה להיות במחיר פגיעה בזולת”, אך יחד עם זאת הוא מצטט את המימרה הידועה: ”אם אין אני לי, מי לי?” בהמשך מסיק הדו״ח ואומר: ”אם לא נממש את הפוטנציאל שלנו, איש לא יעשה זאת עבורנו”. האם השאפתנות מעמידה בדילמה את מי שחפצים לשרת את אלוהים? מה כרוך במימוש הפוטנציאל הגלום בנו? היש פסול בשאפתנות? מהי נקודת המבט המקראית?
האם אברהם היה שאפתן?
אברהם מוזכר במקרא כאיש אמונה משכמו ומעלה (עברים י״א:8, 17). אלוהים אומנם הבטיח לאברהם להפוך אותו לגוי גדול ולגדל את שמו, אך לא היה בכך משום עידוד לשאפתנות. אלוהים פשוט ציין שמטרתו היא להביא ברכה על האנושות דרך אברהם, מטרה המתעלה מעל שאיפות אנוש (גלטים ג׳:14).
כביטוי למסירותו לאלוהים, עזב אברהם חיי נוחות ועושר באוּר (בראשית י״א:31). אחר כך, למען השמירה על השלום, ויתר אברהם בחפץ לב על כוח וסמכות והציע לאחיינו לוט לשבת בשטח המובחר של הארץ (בראשית י״ג:8, 9). אין במקרא דבר וחצי דבר המציג את אברהם כטיפוס שאפתן. אדרבא, אמונתו, צייתנותו וענוותו הן התכונות שבזכותן נתחבב על אלוהים כ’אוהבו’ או ידידו (ישעיהו מ״א:8).
השקפה שונה על השפעה, תהילה וכוח
השאפתנות מוגדרת כ”תשוקה עזה להצלחה, לכוח, לכסף, להשפעה וכד’”. בימי קדם הייתה לשלמה המלך השפעה, תהילה, כוח ועושר רב (קהלת ב׳:3–9). אולם, מעניין לציין שהוא לא החל את דרכו בתשוקה עזה לדברים הללו. כשירש את כס המלוכה, הזמין אותו אלוהים לבקש כל אשר יחפוץ. בענוותו ביקש שלמה לב שומע ותבונה שיידרשו לו על מנת למלוך על עמו הנבחר של אלוהים (מלכים א׳. ג׳:5–9). לימים, כשתיאר את העושר והכוח שצבר, אמר שלמה כי ”הכול הבל ורעות רוח” (קהלת ב׳:11).
האם שלמה דיבר על כך שאדם צריך לחתור למימוש הפוטנציאל הגלום בו? במובן מסוים, כן. לאחר שבחן את מה שעבר בחייו, הגיע למסקנה: ”את האלוהים יְרָא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם” (קהלת י״ב:13). אדם מממש את הפוטנציאל שלו, לא בהשגת מעמד, כוח, כסף, תהילה או השפעה, אלא בעשיית רצון אלוהים.
ענווה מובילה לגדוּלה
כמובן, אין כל רע בכך שאדם יאהב את עצמו במידה סבירה. המקרא מצווה עלינו: ”ואהבת לרעך כמוך”, כלומר, באותה מידה שאנו אוהבים את עצמנו (מתי כ״ב:39). אין זה אלא טבעי לרצות לחיות חיי נוחות ואושר. אך כתבי־הקודש מטיפים גם לעבודה קשה, לענווה ולצניעות (משלי ט״ו:33; קהלת ג׳:13; מיכה ו׳:8). במקרים רבים מבחינים באנשים ישרים ואמינים המוכנים לעבוד קשה, ולעתים קרובות הם מוצאים עבודה טובה וזוכים לכבוד. אין ספק שמוטב לחיות כך מאשר להפעיל מניפולציות על אחרים לצורך רווח אישי או במטרה להתחרות איתם על מעמד.
ישוע הזהיר את מאזיניו לבל יבחרו במקומות הישיבה המכובדים במסיבת חתונה. הוא יעץ להם להסב במקומות האחרונים ולהותיר לשיקול דעתו של המארח אם להעביר אותם למקום אחר. אחר כך הגדיר ישוע בבירור את העיקרון הכרוך בכך: ”כל המרומם את עצמו יושפל והמשפיל את עצמו ירומם” (לוקס י״ד:7–11).
משיחיים אמיתיים נמנעים משאפתנות
המקרא מלמד ששאפתנות ויהירות קשורות לאי־השלמות האנושית (יעקב ד׳:5, 6). השליח יוחנן היה בתקופה מסוימת שאפתן. בער בו הרצון למעמד ומתוך כך העז לבקש מישוע, יחד עם אחיו, מקום בכיר במלכות (מרקוס י׳:37). לימים שינה יוחנן את גישתו. באיגרתו השלישית התבטא בחריפות כנגד דִיוֹטְרֶפֶס, אשר כלשון יוחנן ’התאווה להיות לראש’ (יוחנן ג׳. 9, 10). המשיחיים כיום נשמעים לדבריו של ישוע ומשפילים את עצמם, ובמקביל לכך נוהגים גם כדוגמת השליח הקשיש יוחנן שלמד לדכא נטיות לשאפתנות.
עם זאת, יש להיות מציאותיים ולהודות שכשרונות, יכולות, מעשים טובים ועבודה קשה כשלעצמם אינם מבטיחים הכרה. פעמים בני אדם מבחינים בהם וגומלים לבעליהם, ופעמים לא (משלי כ״ב:29; קהלת י׳:7). לעתים הפחות מוכשרים משמשים בעמדות מפתח, ואילו הכשירים יותר אינם זוכים להכרה. בעולמנו הלא־מושלם מי שמחזיקים במעמד ובסמכות אינם בהכרח הכשירים ביותר לתפקידם.
עבור המשיחיים האמיתיים נושא השאפתנות אינו מהווה דילמה אתית. מצפונם המודרך על־פי המקרא מסייע להם להתרחק מתכונה זו. הם פשוט משקיעים כל מאמץ לעשות את מיטבם בכל מצב שהוא, למען כבוד אלוהים, ומותירים את התוצאה בידיו (קורינתים א׳. י׳:31). המשיחיים משתדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם בכך שהם יראים את אלוהים ושומרים את מצוותיו.
[תמונה בעמודים 28, 29]
האם אלוהים עודד את אברהם להיות שאפתן?