יהוה גדול מלבנו

‏”‏רוצה יהוה את יראיו”‏,‏ כתב מחבר התהלים.‏ הבורא נהנה לראות כיצד כל אחד ואחד ממשרתיו עלי־אדמות משתדל לעמוד בעקרונות הצדק שלו.‏ הוא מברך,‏ מעודד ומנחם את חסידיו בעתות מצוקה.‏ הוא יודע שמשרתיו בלתי מושלמים,‏ ואינו דורש מהם דרישות בלתי מציאותיות (‏תהלים קמ״ז:‏11‏)‏.‏

ייתכן שאין אנו מתקשים להאמין שיהוה אוהב אהבה רבה את משרתיו ככלל.‏ אלא שיש אשר כל כך מוטרדים מחסרונותיהם,‏ עד כדי כך שהם משוכנעים כי יהוה לעולם לא יוכל לאהוב אותם כפרט.‏ אולי הם אומרים לעצמם:‏ ’‏חוסר השלימות שבי גדולה מכדי שיהוה יאהב אותי’‏.‏ כמובן,‏ כולנו מתייסרים לפעמים מרגשות שליליים.‏ אך דומה שיש אשר נמצאים במלחמה מתמדת נגד חוסר ערך עצמי.‏

דיכאון

במקרא מוזכרות מספר דמויות ששקעו בדיכאון עמוק.‏ איוב שנא את חייו וחש כי אלוהים נטשוֹ.‏ חנה,‏ שלימים ילדה את שמואל,‏ נתפסה במרה שחורה בשל עקרותה,‏ ובכתה מרות.‏ דוד ’‏שַׁח עד מאוד’‏,‏ ואפפרודיטוס נעצב על כך שהידיעה על מחלתו ציערה את האחים (‏תהלים ל״ח:‏7;‏ שמואל א׳.‏ א׳:‏​7,‏ 10;‏ איוב כ״ט:‏​2,‏ 4,‏ 5;‏ פיליפים ב׳:‏​25,‏ 26‏)‏.‏

מה קורה היום בקרב המשיחיים?‏ מפאת חולי,‏ זקנה או נסיבות אישיות אחרות אין באפשרותם של כמה לתרום בשירות יהוה כפי שהיו רוצים.‏ מצב זה עלול להוביל אותם למסקנה שהם מאכזבים את יהוה ואת אחיהם לאמונה.‏ יש אשר מתייסרים כל הזמן מחטאים שעשו בעבר,‏ ואינם מאמינים שיהוה סלח להם.‏ אחרים באו מרקע משפחתי קשה,‏ והם משוכנעים שאין הם ראויים לאהבה.‏ כיצד זה קורה?‏

יש שגדלו בבתים שאין בהם אהבה,‏ והרוח השלטת בהם היא רוח של אנוכיות,‏ סרקזם ופחד.‏ ייתכן שלא היה להם אבא שאהב אותם כפרט,‏ שחיפש הזדמנויות לשבח ולעודד אותם,‏ שלא עשה עניין מכל משגה,‏ שהיה מוכן לסלוח גם על טעויות חמורות,‏ ושהחום שהקרין היקנה תחושת ביטחון לכל המשפחה.‏ הואיל ומעולם לא היה להם אב ארצי אוהב,‏ קשה להם להבין מהו בדיוק אב שמימי אוהב.‏

למשל,‏ עד־יהוה בשם פריץ כותב:‏ ”‏שנות ילדותי ונעוריי הושפעו רבות מחוסר האהבה מצד אבי.‏a הוא אף פעם לא שיבח אותי,‏ ומעולם לא חשתי קרוב אליו.‏ למעשה,‏ רוב הזמן פחדתי ממנו”‏.‏ כתוצאה מכך,‏ פריץ,‏ שהוא כיום באמצע שנות ה־50 לחייו,‏ עדיין מתמודד עם דימוי עצמי נמוך.‏ הנה סיפורה של אשה בשם מרגרטה:‏ ”‏הוריי היו מנוכרים וחסרי אהבה.‏ כשהתחלתי ללמוד את המקרא,‏ היה לי קשה לתאר לעצמי מהו אב אוהב”‏.‏

רגשות אלו,‏ יהיה מקורם אשר יהיה,‏ מביאים לידי כך שלעתים האהבה אינה המניע העיקרי שדוחף אותנו לשרת את אלוהים,‏ אלא בעיקר תחושת אשמה או פחד.‏ אנו עושים את מיטבנו,‏ ובכל זאת נראה לנו שלא עשינו די.‏ הרצון למצוא חן בעיני יהוה ובעיני אחינו לאמונה עלול לגרום לנו להרגיש שאנו מנסים לעשות דברים שהם למעלה מיכולתנו.‏ עקב כך,‏ אין אנו מצליחים להגיע ליעדים שהצבנו לעצמנו,‏ ואז אנו מאשימים את עצמנו והתוצאה — אומללות.‏

מה ניתן לעשות?‏ אולי פה המקום להזכיר שיהוה הוא אל רחב לב.‏ אחד האנשים שעמד על עומק אהבתו של אלוהים היה השליח יוחנן.‏

‏”‏האלוהים גדול מלבנו”‏

בשלהי המאה הראשונה לספירה כתב יוחנן לאחיו לאמונה:‏ ”‏בזה נדע כי מן האמת אנחנו ונשקיט את לבבנו לפניו,‏ שכן אם לבנו ירשיע אותנו,‏ האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכל”‏.‏ מדוע כתב זאת יוחנן?‏ (‏יוחנן א׳.‏ ג׳:‏​19,‏ 20‏)‏.‏

יוחנן ידע היטב כי לבו של משרת יהוה עלול להרשיע אותו.‏ ייתכן שהוא עצמו חזה זאת מבשרו.‏ בצעירותו היה בעל מזג חם,‏ ופעם אחת הוכיח אותו ישוע המשיח על נטייתו להחמיר עם הזולת.‏ ישוע אף נתן ליוחנן ולאחיו יעקב ”‏את השם בני רגש,‏ שפירושו בני רעם”‏ (‏מרקוס ג׳:‏​17;‏ לוקס ט׳:‏​49–56‏)‏.‏

בחלוף 60 שנה נעשה יוחנן אדם מתון ומשיחי מאוזן,‏ אוהב ורחמן.‏ כשכתב בהשראת אלוהים את איגרתו הראשונה,‏ ידע יוחנן — אחרון השליחים שנותרו בחיים — שיהוה אינו דן לכף חובה את משרתיו על כל טעות וטעות שהם עושים.‏ זהו אב חם,‏ רחב לב,‏ נדיב ורחמן,‏ האוהב מעומק לב את כל מי שאוהבים אותו ועובדים אותו על־פי האמת.‏ יוחנן כתב:‏ ”‏האלוהים הוא אהבה”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏

מה שאנו עושים למען יהוה משמח את לבו

אלוהים יודע מה הן חולשותינו ומגרעותינו הטבועות בנו מלידה,‏ ומביא אותן בחשבון.‏ ‏”‏הוא ידע יִצרנו,‏ זָכור כי עפר אנחנו”‏,‏ כתב דוד.‏ יהוה מבין איזה תפקיד ממלא הרקע שלנו בעיצוב אישיותנו.‏ לאמיתו של דבר,‏ הוא מכיר אותנו טוב יותר ממה שאנו מכירים את עצמנו (‏תהלים ק״ג:‏14‏)‏.‏

נהיר לו שרבים מאיתנו היו רוצים להיות שונים,‏ אך אין בכוחנו להתגבר כליל על חולשותינו.‏ מצבנו דומה לזה של השליח פאולוס אשר כתב:‏ ”‏אינני עושה את הטוב שאני חפץ בו,‏ אלא את הרע שאינני חפץ בו — אותו אני עושה”‏.‏ כולנו נלחמים את אותה מלחמה,‏ ובמקרים מסוימים עלול לבנו להרשיענו (‏רומים ז׳:‏​19‏)‏.‏

לעולם אל תשכח:‏ מה שיהוה רואה בנו חשוב יותר ממה שאנו רואים בעצמנו.‏ כל אימת שהוא שם לב שאנו מנסים לעשות את רצונו,‏ אין זה מעורר בו שביעות רצון ותו לא,‏ אלא שמחה גדולה (‏משלי כ״ז:‏11‏)‏.‏ אולי ההישגים שלנו נראים לנו קטנים יחסית,‏ אבל הנכונות מצדנו ומניענו הטוב מסבים לו שמחה.‏ הוא רואה את מה שעומד מאחורי ההישג;‏ הוא יודע מה אנו רוצים לעשות,‏ ומודע לשאיפות ולמאוויים שלנו.‏ יהוה בוחן לבבות (‏ירמיהו י״ב:‏3;‏ י״ז:‏10‏)‏.‏

למשל,‏ עדי־יהוה רבים הם טיפוסים ביישנים ומאופקים מטבעם,‏ מסוג האנשים המעדיפים לשמור על פרופיל נמוך.‏ הטפת הבשורה הטובה מבית לבית מהווה עבורם משימה מרתיעה.‏ אולם,‏ מאחר שהם רוצים לשרת את אלוהים ולעזור לזולת,‏ הם לומדים לגשת לאחרים ולשוחח איתם על המקרא.‏ אולי הם חשים שהישגיהם דלים,‏ ותחושה זו עלולה לגזול את אושרם.‏ במקרה כזה לבם עלול לומר להם ששירותם חסר ערך.‏ אך אין ספק שמאמציהם בשירות משמחים את לב יהוה.‏ יתרה מזו,‏ אין לדעת בוודאות מתי והיכן זרעי האמת שנזרעו ינבטו,‏ יצמחו וישאו פרי (‏קהלת י״א:‏6;‏ מרקוס י״ב:‏41–44;‏ קורינתים ב׳.‏ ח׳:‏​12‏)‏.‏

עדי־יהוה אחרים מתמודדים עם חולי מתמשך או עם זקנה.‏ נוכחות קבועה באסיפות שבאולם־המלכות עשויה במקרים אלו להיות כרוכה בכאב פיסי ובקשיים.‏ אפשר שנאום בנושא פעילות ההטפה יזכיר להם את מה שעשו בעבר.‏ הם עדיין רוצים לשרת באותה מידה,‏ אלא שמצבם הבריאותי עומד להם למכשול.‏ לעתים קורה שהם מתייסרים מרגשות אשם,‏ משום שאין ביכולתם ליישם את העצות במידה הרצויה בעיניהם.‏ עליהם להבין שיהוה מוקיר את נאמנותם והתמדתם.‏ כל עוד יהיו נאמנים לו,‏ לעולם לא ישכח אלוהים את שירותם הנאמן (‏תהלים י״ח:‏26;‏ ל״ז:‏28‏)‏.‏

‏”‏נשקיט את לבבנו”‏

סביר להניח שבהגיעו לגיל זקנה הבין יוחנן רבות לגבי רוחב לבו של אלוהים.‏ זכור כי הוא כתב:‏ ”‏האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכל”‏.‏ הוא גם עודד אותנו ’‏להשקיט את לבבנו’‏.‏ למה התכוון?‏

על־פי המילון הפרשני למילים בתנ״ך ובברית החדשה מאת ווין,‏ הפועל היווני שתורגם למילה ”‏נשקיט”‏ משמעו ”‏לשכנע,‏ לגבור על,‏ או לנצח”‏.‏ במילים אחרות,‏ כדי להשקיט את לבבנו עלינו לגבור עליו,‏ לשכנע אותו להאמין שיהוה אוהב אותנו.‏ כיצד?‏

פריץ,‏ שהוזכר קודם לכן,‏ משרת זה יותר מ־25 שנה כזקן־קהילה באחת מקהילות עדי־יהוה.‏ הוא נוכח שלימוד אישי ’‏משכנע את לבבו’‏ שיהוה אוהב אותו.‏ ”‏אני לומד את המקרא ואת פרסומי החברה באופן קבוע ובקפידה.‏ זה עוזר לי לא לשקוע בעבר,‏ אלא לראות את העתיד הנפלא בצבעים חדים.‏ לפעמים אני נזכר בדברים שקרו לי בעבר ומרגיש שאלוהים לעולם לא יאהב אותי.‏ אבל לימוד קבוע מחזק את לבי ואת אמונתי ועוזר לי לשמור על שמחה ואיזון”‏.‏

קריאה במקרא והרהורים בכתוב לא ישנו את נסיבות חיינו,‏ אך יש בהם כדי לשנות את התייחסותנו למצב.‏ אם נאמץ ללבנו את המחשבות המובאות בדברו של אלוהים,‏ יהיה לנו קל יותר לחשוב כמוהו.‏ בנוסף לכך,‏ הלימוד מאפשר לנו לגדול בהבנת רוחב לבו של אלוהים.‏ אט אט נבין שיהוה אינו מטיל עלינו את האשמה לסביבה שבה גדלנו או לתחלואינו.‏ הוא יודע שהמשאות שרבים מאיתנו נושאים — אם מבחינה רגשית ואם מבחינה פיסית — אינם בדרך כלל דברים שהבאנו על עצמנו,‏ והוא באהבתו מתחשב בכך.‏

ומה באשר למרגרטה שהוזכרה קודם לכן?‏ היא למדה על יהוה והפיקה תועלת רבה מלימוד המקרא.‏ היה עליה,‏ כמו פריץ,‏ לסגל לעצמה דמות אב חדשה.‏ התפילות עזרו לה לראות את הקשר בין הדברים השונים שלמדה.‏ ”‏בתחילה ראיתי ביהוה ידיד קרוב,‏ משום שהייתי רגילה לידידים אוהבים ולא לאב אוהב.‏ למדתי בהדרגה לשטוח בפני יהוה את רגשותיי,‏ ספקותיי,‏ דאגותיי וצרותיי.‏ פניתי אליו שוב ושוב בתפילה,‏ ובמקביל חיברתי בין כל הדברים החדשים שלמדתי עליו כמו בפסיפס.‏ כעבור זמן מה,‏ התפתחו רגשותיי כלפי יהוה במידה כזאת שהיום אין לי כמעט שום בעיה לפנות אליו כאל אבי האוהב”‏,‏ מספרת מרגרטה.‏

שחרור מכל דאגה

כל עוד סדר מרושע ישן זה קיים,‏ אין אדם ללא דאגות.‏ יש משיחיים אשר רגשות של דאגה או של דימוי עצמי נמוך עלולים להישנות בהם ולהכאיב.‏ אך אנו סמוכים ובטוחים שיהוה יודע את מניעינו הטובים ואת עמלנו בשירותו,‏ והוא לעולם לא ישכח את האהבה שהראינו למען שמו (‏עברים ו׳:‏​10‏)‏.‏

בעולם החדש שייווסד בקרוב תחת מלכות המשיח,‏ ישוחררו כל הנאמנים מהמשאות שמעמיס עלינו עולם השטן.‏ איזו הקלה!‏ אז ניווכח במידה רבה יותר ברוחב לבו של יהוה.‏ עד אותה עת,‏ בל נשכח כי ”‏האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכל”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ג׳:‏​20‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 30]‏

יהוה אינו עריץ נוקשה,‏ אלא אב חם,‏ רחב לב ורחמן

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

לימוד דברו של אלוהים מסייע לנו לחשוב כמוהו