בחיפוש אחר מים חיים
לפני יותר מאלפיים שנה, עיר משגשגת שאוכלוסייתה מנתה 000,30 תושבים קנתה לה מקום נכבד במדבר ערב. למרות האקלים הקשה שבאיזור, הזוכה לכמות משקעים שנתית ממוצעת של 150 מילימטרים בלבד, למדו תושבי פטרה לחיות עם כמויות מים זעומות. ופטרה התעשרה ושגשגה.
לרשותם של תושביה הנבטים של פטרה לא עמדו משאבות מים חשמליות. הם גם לא בנו סכרים ענקיים. אך הם ידעו אל נכון כיצד ללקט מים ולשמר אותם. רשת ענקית של מאגרי מים קטנים, אגנים, תעלות ובורות מים איפשרה להם לנתב את המים שנאגרו בקפידה לעירם ולחלקותיהם הקטנות. הם ניצלו כל טיפה. הבארות ובורות המים שלהם כה בנויים לתפארה, שהם משמשים עד היום את הבדואים.
”הידרולוגיה היא יופיה הסמוי של פטרה”, אמר בהשתאות מהנדס מים. ”הברנשים הללו היו פשוט גאונים”. לאחרונה ניסו מומחים ישראלים ללמוד מגאוניותם של הנבטים, אשר הצמיחו גידולים גם בנגב, היכן שכמות המשקעים השנתית עולה על מאה מילימטר רק לעתים נדירות. אגרונומים חקרו את שרידיהן של אלפי חוות נבטיות קטנות, שבעליהן השכילו לנתב את גשמי החורף לשדותיהם הקטנים שמוקמו על גבי טרסות.
לקחים שנלמדו משיטות הנבטים מסייעים כבר עתה לחקלאים במדינות האפריקניות שבאיזור סַהֶל מוכה הבצורת. מסתבר שגם שיטות מודרניות לאגירת מים יכולות להיות יעילות באותה מידה. בלַנְסַרוֹטֶה, אחד מאיי הקנרים השוכן לא רחוק מחופי אפריקה, למדו החקלאים לגדל ענבים ותאנים במקומות שבקושי יורדת בהם טיפת גשם. הם נוטעים גפנים או עצי תאנים בתחתית שקעים מעוגלים בקרקע ואזי מכסים את האדמה בשכבת אפר געשי כדי למנוע את התנדפות המים. טל בכמויות מספיקות מטפטף מטה עד לשורשים ומבטיח יבול טוב.
פתרונות פחות טכנולוגיים
סיפורים דומים על הסתגלות לתנאי אקלים יבש ניתן למצוא בעולם כולו — כמו למשל בקרב אנשי הבִּישְנוֹי שבמדבר תַר שבהודו, אצל נשות טוּרְקַנָה שבקניה ובין האינדיאנים משבט נַבַחוֹ שבאריזונה, ארה״ב. השיטות שלהם לאגירת מי גשמים, אשר נרכשו במשך מאות שנים, מוכחות כמהימנות בהרבה בהמצאת פתרונות לצורכי החקלאות מאשר פתרונות היי־טק מרשימים.
המאה העשרים נסתמנה כעידן בניית הסכרים. האדם רתם לצרכיו נהרות אדירים, ופותחו מערכות השקיה מסיביות. מדען אחד מעריך כי 60 אחוז מהנחלים והנהרות בעולם נשלטים במידה זו או אחרת. פרויקטים מסוג זה הביאו אומנם תועלת מסוימת, אך האקולוגים מפנים אצבע מאשימה כלפי הנזקים הסביבתיים, שלא להזכיר את ההשלכות לגבי המיליונים שאיבדו את בתיהם.
זאת ועוד, למרות הכוונות הטובות שעומדות מאחורי התוכניות הללו, רק לעתים רחוקות נהנים מיתרונותיהן החקלאים שזקוקים נואשות למים. בהתייחסו לפרויקטים של השקיה בהודו, ציין ראש הממשלה לשעבר ראג׳יב גנדי: ”מזה 16 שנה אנו שופכים כסף. העם לא הרוויח מכך — לא השקיה, לא מים, שום עלייה בתוצרת, שום עזרה בחיי היומיום”.
פתרונות פחות טכנולוגיים, לעומת זאת, הוכחו כיעילים יותר וכפחות מזיקים לסביבה. לבריכות קטנות ולסכרים קטנים שבנו קהיליות מקומיות בסין נודעת הצלחה ניכרת, ומספרם מגיע לשישה מיליון. בישראל גילו שבעזרת מעט תושייה יכולים המים לשמש קודם לרחצה, אחר כך לצורכי תברואה ולבסוף להשקיה.
פתרון מעשי נוסף הוא השקיה בטפטפות, אשר משמרת את הקרקע ועושה שימוש רק ב־5 אחוזים מהמים הדרושים בשיטות המקובלות. שימוש נכון במים גם מתבטא בבחירת גידולים שמתאימים לאקלים יבש, כמו למשל דוּרָה או דוֹחַן, במקום גידולים הזקוקים להשקיה מרובה, כגון קנה סוכר או תירס.
אם יעשו מאמץ קטן, יוכלו גם הצרכנים הביתיים והתעשייתיים לקצץ בצריכת המים שלהם. למשל, ניתן לייצר קילוגרם נייר תוך שימוש בכליטר אחד של מים אם המפעל ממחזר את המים — כשהחיסכון הוא של יותר מ־99 אחוז. במכסיקו סיטי הוחלפו השירותים הרגילים בשירותים מסוג אחר שבהם נעשה שימוש בשליש בלבד מכמות המים. העיר גם העניקה חסות למסע הסברה שנועד להפחית באופן משמעותי את השימוש במים.
מה דרוש כדי להצליח
פתרונות למשבר המים ולרוב הבעיות הסביבתיות מצריכים שינוי בגישה. על התושבים לשתף פעולה ולא להיות אנוכיים, להקריב מעצמם בגבולות ההיגיון בשעת הצורך ולהיות נחושים לדאוג לכדור הארץ וליושביו העתידיים. סנדרה פוסטל התייחסה לנושא זה בספרה נווה המדבר האחרון — התמודדות עם המחסור במים (Last Oasis—Facing Water Scarcity): ”אנו זקוקים לאתיקה בסוגיית המים, למדריך להתנהגות הולמת לנוכח ההחלטות המורכבות הנוגעות למערכות אקולוגיות, שאיננו מבינים ואיננו מסוגלים להבינן במלואן”.
”אתיקה בסוגיית המים” דורשת כמובן קצת מעבר להחלטה מקומית גרידא. דרוש שיתוף פעולה מצד שכנים ומדינות כאחד, משום שנהרות חוצים גבולות לאומיים. ”הטיפול בנושא כמותם ואיכותם של המים, שבעבר התייחסו אליו בנפרד, צריך להיחשב כיום כעניין גלובאלי”, מציין איסמאיל סרגילדין במאמרו התגברות על משבר המים (Beating the Water Crisis).
אך אין זו משימה קלה לשכנע אומות לטפל בנושאים שהיקפם עולמי, מודה קופי אנאן, המזכיר הכללי של האו״ם. ”בעולמנו שבו הכל הופך לגלובאלי”, הוא אומר, ”המכניזם הקיים עבור פעולות כלל עולמיות אינו אלא בשלב התחלתי. הגיע הזמן שנעניק משמעות ריאלית יותר לרעיון של ’קהילייה בינלאומית’”.
אין ספק שאספקה הולמת של מים ראויים לשתייה, עד כמה שהיא חיונית, אין די בה עבור בריאותו ואושרו המלאים של האדם. בני האדם חייבים להכיר תחילה בחובתם כלפי האחד שהעניק להם לא רק מים, אלא את החיים עצמם (תהלים ל״ו:10; ק׳:3). במקום לגלות קוצר ראות ולנצל את האדמה ואת משאביה, עליהם ”לעובדה ולשומרה”, כפי שהנחה בוראנו את זוג הורינו הראשונים (בראשית ב׳:8, 15; תהלים קט״ו:16).
מים שהם עדיפים בהרבה
מאחר שהמים כה חיוניים, אין זה מתמיה שהם גם בעלי משמעות סמלית במקרא. ואומנם, אם ברצוננו ליהנות מהחיים כפי שנועדנו מלכתחילה, עלינו להכיר במקורם של מים סמליים אלה. עלינו גם ללמוד לשקף את גישתה של האשה מן המאה הראשונה, שביקשה מישוע המשיח: ”אדוני, תן לי את המים ההם” (יוחנן ד׳:15). שים לב למה שאירע.
ישוע עצר ליד באר עמוקה בסביבות שכם בת ימינו, ייתכן שמדובר באותה באר שאנשים מרחבי העולם מבקרים בה לעתים עד עצם היום הזה. באותה עת הגיעה לבאר גם אשה שומרונית. כמו נשים רבות במאה הראשונה, אין ספק שנהגה לפקוד את המקום דרך קבע כדי להביא מים הביתה. אבל ישוע אמר שביכולתו לתת לה ”מים חיים”, דהיינו מקור מים לא אכזב ונצחי (יוחנן ד׳:10, 13, 14).
אפשר להבין מדוע התעוררה סקרנותה של האשה. אולם ה”מים חיים” שעליהם דיבר ישוע לא היו כמובן מים רגילים. ישוע התכוון לאמצעים הרוחניים שיאפשרו לבני האדם לחיות לנצח. אך מסתבר שקיים קשר בין המים הסמליים והמים הממשיים — אנו זקוקים לשניהם כדי למצות את החיים.
במספר הזדמנויות, סיפק אלוהים לעמו פתרון למחסור במי שתייה. הוא סיפק מים בדרך נס לקהל רב של בני ישראל הפליטים שחצו את מדבר סיני בדרכם לארץ המובטחת (שמות י״ז:1–6; במדבר כ׳:2–11). אלישע, נביא אלוהים, טיהר את מימיה של באר ביריחו אשר נזדהמה (מלכים ב׳. ב׳:19–22). כאשר שבה מבבל למולדתה שארית חדורת חרטה של בני ישראל, אלוהים נתן לה ”במדבר מים” (ישעיהו מ״ג:14, 19–21).
אספקת מים בלתי נדלית היא הדבר שלו זקוק בדחיפות כדור הארץ כיום. מאחר שבוראנו, יהוה אלוהים, סיפק פתרון לבעיות המים בעבר, האם לא יוכל לעשות כן בעתיד? המקרא מבטיחנו שבכוונתו לעשות זאת. אלוהים מתאר את התנאים שישררו תחת שלטון מלכותו המובטחת: ”אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות מעיינות. אשים מדבר לאגם מים וארץ צייה למוצאי מים. ... למען יראו וידעו וישימו וישכילו יחדיו, כי יד יהוה עשתה זאת” (ישעיהו מ״א:18, 20).
המקרא מבטיחנו שבבוא היום, אנשים ”לא ירעבו, ולא יצמאו” (ישעיהו מ״ט:10). הודות לשלטון עולמי חדש, יימצא פתרון סופי למשבר המים. שלטון זה — המלכות שלבואה לימדנו ישוע להתפלל — יפעל ”במשפט ובצדקה, מעתה ועד עולם” (ישעיהו ט׳:5, 6; מתי ו׳:9, 10). כתוצאה מכך, אנשים בכל מקום בעולם ייהפכו לבסוף לקהילייה בינלאומית אמיתית (תהלים ע״ב:5, 7, 8).
אם נחפש כעת מים חיים אלה, נוכל לקוות ליום שבו המים יספיקו לכל.
[תמונות בעמוד 10]
למעלה: תושביה הקדומים של פטרה ידעו כיצד לאגור מים
למטה: תעלת מים נבטית בפטרה
[שלמי תודה]
Garo Nalbandian
[תמונה בעמוד 10]
חקלאים באחד מאיי הקנרים למדו להצמיח גידולים במקומות שבקושי יורדת בהם טיפת גשם
[תמונות בעמוד 13]
למה התכוון ישוע כשהבטיח לאשה זו ”מים חיים”?