אל יהיו כישוריך לחולשותיך
בשל 16 התאים האטומים למים שהיו בה, נחשבה אוניית הפאר טיטניק לספינה שלא תטבע לעולם. בהפלגת הבכורה שלה ב־1912, נשאה עימה רק מחצית ממספר סירות ההצלה הנחוצות. האונייה התנגשה בקרחון, ויותר מ־500,1 איש קיפחו את חייהם.
המלך עוזיהו ירא האלוהים שמלך בירושלים הקדומה היה מפקד צבא מבריק. בעזרת יהוה הביס את אויביו בזה אחר זה. ”ויצא שמו עד למרחוק, כי הפליא להיעזר עד כי חזק”. אך אז ”גבה לבו... וימעל ביהוה אלוהיו”. מפאת יהירותו הוכה בצרעת (דברי הימים ב׳. כ״ו:15–21; משלי ט״ז:18).
שתי פרשות אלו מלמדות שאם לא פועלים בחוכמה, בצניעות ובענווה עלולים כישורינו להפוך בנקל לחולשה או לחיסרון. זו נקודה חשובה, משום שבדרך זו או אחרת ניחן כל אחד מאיתנו בכישרונות, ואנו מעוניינים שהם יהיו בגדר נכס ומקור שמחה עבורנו ועבור אחרים, ובייחוד עבור הבורא. החוכמה היא להפיק את מלוא התועלת מכל מתנה שהעניק לנו אלוהים, ובו בזמן להשתמש בה בצורה כזו שלא תאבד מערכה.
למשל, אדם האוהב את עבודתו יכול בנקל להפוך זאת למכשול אם יהיה מכור לעבודה. קשה לרמות או להטעות אדם זהיר, אך זהירות יתרה מצדו עלולה להרתיע אותו מלהחליט החלטות. גם היעילות היא תכונה יפה, אבל אם מקצינים ושוכחים את הגורם האנושי, עלולה להיווצר אווירה קרה ומנוכרת המולידה אומללות. אז חשוב לרגע על כישוריך. האם אתה מנצל אותם כיאות? האם הם ברכה לזולת? והעיקר, האם אתה משתמש בהם לתהילת יהוה, מקור ”כל מתנה טובה”? (יעקב א׳:17) לשם כך, הבה נבחן עוד מספר כישורים שידרדרו לחולשה אם לא ימותנו.
השתמש בכושרך השכלי בתבונה
שכל חריף הוא בהחלט נכס יקר. אולם, סופו להפוך לחולשה אם יוביל לביטחון עצמי מופרז או יגרום לנו לחשוב את עצמנו ליותר משראוי לנו, בייחוד לנוכח שבחים מופרזים ודברי חנופה. בנוסף לכך, אנו עלולים ללמוד את דבר־אלוהים ואת הספרות המקראית לשם השכלה בלבד.
ביטחון עצמי מופרז מתבטא בדרכים שונות. לדוגמה, אדם שנון צריך להכין נאום לאסיפה, אולי הרצאה פומבית או שיחה בבית־הספר לשירות התיאוקרטי, אך מחכה עד הרגע האחרון, ואפילו לא מתפלל ליהוה שיברך את מאמציו. הוא סומך על הידע שצבר ועל היכולת שלו לשלוף מהמותן. כושרו הטבעי עלול להסוות לזמן מה את רשלנותו, אבל ללא ברכתו המלאה של יהוה, תואט התקדמותו הרוחנית ואולי אף תעצר. איזה כישרון מבוזבז! (משלי ג׳:5, 6; יעקב ג׳:1).
אדם חריף בשכלו עלול ללמוד את דבר־אלוהים ואת הספרות המקראית לשם השכלה בלבד. ידע כזה מביא אך ורק לידי ”גאווה” ומנפח את האגו; אין הוא ’בונה’ יחסי אהבה משיחיים (קורינתים א׳. ח׳:1; גלטים ה׳:26). האדם הרוחני, לעומת זאת, יהיה כושרו השכלי אשר יהיה, תמיד מבקש את רוח אלוהים בתפילותיו ומבין שהוא זקוק לה. ככל שהמשיחי גדל באהבה, בענווה, בדעת ובחוכמה — והכל בצורה יפה ומאוזנת — הופך כושרו לנכס שערכו רק הולך ומתעצם (קולוסים א׳:9, 10).
יכולת אישית עלולה להפוך לחולשה אם בגללה חושב האדם את עצמו ליותר משראוי לו ומסגיר חוסר צניעות. ספר־השנה של עדי־יהוה ל־1974 (אנג׳) מספר על אח במחנה־ריכוז גרמני שניחן בזיכרון פנומנאלי. ”בתחילה השתמש ביכולתו כדי לחלוק עם האחים את מה שלמד ולחזק את רוחם. אך עם הזמן הפך לדמות נערצת ביותר. קראו לו ’הנס של בוכנוולד’, ועל פיו נשק כל דבר”. ברבות הימים, כל מי שחלקו עליו הצטיירו כאויבים, אף־על־פי שהיו במאסר בשל נאמנותם ליהוה!
האח המוכשר ועדת מעריציו שכחו כי יהוה ”לא יראה כל חכמי לב”, יהיו כשרוניים ככל שיהיו (איוב ל״ז:24). ”את צנועים חוכמה”, אומר דבר־אלוהים (משלי י״א:2). השליח פאולוס שהיה אדם נבון מאוד ומשכיל, אמר אל הקורינתים: ”אני, אחיי, כשבאתי להודיע לכם את סוד אלוהים, לא באתי אליכם במילים רמות או ברוממות חוכמה. ... אני בחולשה ובפחד וברעדה רבה הייתי אצלכם. דיבורי והטפתי לא לוו בפיתויי מילים של חוכמה אנושית, אלא בהוכחה של רוח וגבורה, כדי שלא תיסמך אמונתכם על חוכמת בני אדם אלא על גבורת אלוהים” (קורינתים א׳. ב׳:1–5).
עמדתו של העולם בנושא החוכמה והגדרתו בשאלה מהי הצלחה אינן מטעות את החכם. במקום לנצל את כישרונותיו כדי שיטפחו לו על השכם או כדי לצבור הון, הוא מקדיש את מיטבו לאחד שנתן לו את חייו ואת כישוריו (יוחנן א׳. ב׳:15–17). ענייני המלכות תופסים מקום ראשון בחייו, והוא כעץ פורה ה”שתול על פלגי מים”. תודות לברכת יהוה, ולא בזכות כישרונותיו הטבעיים, ”כל אשר יעשה יצליח” (תהלים א׳:1–3; מתי ו׳:33).
התחזק בעזרת האמונה המשיחית
לאמונה המשיחית יתרונות רבים על פילוסופיות העולם. דרך החיים המשיחית, לדוגמה, הופכת את ההולכים בה לבעלים, לנשים, לשכנים ולעובדים הטובים ביותר — אנשים ישרים, נעימי הליכות, שוחרי שלום וחרוצים (קולוסים ג׳:18–23). יתרה מזו, ההכשרה בדיבור ובהוראה מקנה למשיחיים את היכולת לתקשר בצורה טובה (טימותיאוס א׳. ד׳:13–15). אין פלא אפוא, שמעסיקים רבים מעוניינים להעניק למשיחיים תפקידים נוספים או לקדם אותם בעבודה. אלא שיתרונות אלו עלולים אף הם להיות לנו לרועץ אם לא נעמוד על המשמר. קידום או הצעת עבודה מפתה עלולים להוביל למסירות כמעט בלעדית למקום העבודה, במחיר של החמצת אסיפות דרך קבע או הקרבת זמן יקר שאמור היה להיות מוקדש למשפחה.
לזקן־קהילה באוסטרליה — איש עסקים מצליח ואיש משפחה — היתה ההזדמנות לטפס גבוה בסולם ההצלחה. אך הוא דחה את הפיתוי להמריא על כנפי ההצלחה בסדר הנוכחי. ”רציתי להקדיש יותר זמן למשפחה ולשירות”, הוא אמר. ”אז אשתי ואני הסכמנו שכדאי שאצמצם בתבונה את הזמן שאני מקדיש לעבודה. למה שאעבוד חמישה ימים בשבוע כשאין לי צורך בזה?” הוסיף. האח שקל היטב את הנושא, חולל שינויים קלים ונוכח כי יוכל לפרנס את משפחתו גם אם יעבוד שלושה או ארבעה ימים בשבוע. ברבות הימים, קיבל זכויות שירות אחרות — הוא הצטרף לוועד אולם הכינוסים שבאיזור מגוריו והחל להשתתף בארגון כינוסים מחוזיים. כישוריו נוצלו בתבונה והסבו לו ולמשפחתו שמחה וסיפוק.
גישה מאוזנת כלפי זכויות שירות
אל הגברים המשיחיים מופנית הקריאה לשאוף לזכויות שירות בקהילה. ”איש השואף להיות מנהיג [או משרת עוזר] בקהילה, הריהו משתוקק לעבודה נעלה” (טימותיאוס א׳. ג׳:1). כפי שנכון היה לגבי היכולות שכבר הוזכרו, לצד הנכונות למלא תפקידים יש לגלות גם שיקול דעת. אל לאיש ליטול על עצמו תפקידים רבים מדי לבל יאבד את שמחתו בשירות יהוה. אדם המוכן לתת מעצמו הוא אדם הראוי לשבח, ונכונות זו הכרחית. יהוה אינו שבע רצון ממי שאינו אוהב להעניק. עם זאת, הנכונות חייבת לשקף צניעות ושיקול דעת (טיטוס ב׳:12; ההתגלות ג׳:15, 16).
עדינותו, תבונתו ורגישותו של ישוע גרמו גם לנקלה שבאדם לחוש נינוח בחברתו. גם כיום נעים להימצא בחברת אנשים שכוחם הוא באישיותם האמפתית והאוהבת. זקני־קהילה לבביים שנוח לדבר איתם הם ’מתנות יקרות באדם’. הם כ”מחבא רוח וסתר זרם, כפלגי מים בצָיון, כצל סלע כבד בארץ עייפה” (אפסים ד׳:8, ע״ח; ישעיהו ל״ב:2).
הזקנים חייבים למצוא את האיזון בין הזמן שהם מקדישים לעזרת אחרים לבין הזמן שעליהם להקדיש ללימוד אישי, להרהורים, לתפילות ולשירות השדה. זקני־קהילה נשואים צריכים גם להקדיש זמן לבני משפחתם, ולתת במיוחד להם את התחושה שקל לפנות אליהם.
נשות חיל — ברכה נפלאה
נשים רוחניות, כזקני־קהילה כשירים, הן נכס בארגון יהוה. הנשים מטבען מתעניינות בזולת — תכונה שיהוה מוקיר ומעודד. ”כל אחד אל ידאג רק לענייניו, אלא גם לענייניו של זולתו”, כתב השליח פאולוס (פיליפים ב׳:4). אך יש גבול ל’דאגה’ האישית, שהרי לא יאה למשיחי ’להתערב בענייני אחרים’; ואל לו לרכל (פטרוס א׳. ד׳:15; טימותיאוס א׳. ה׳:13).
הנשים ניחנו בכישורים רבים אחרים. למשל, האשה עשויה לעלות על בעלה ביכולתה השכלית. אף־על־פי־כן, כ”אשת חיל” היראה את יהוה, היא תכבד את בעלה ותנצל את כישוריה כדי לשמש עזר כנגדו ולא כדי להתחרות בו. בעל עניו לא יקנא באשתו ולא יכעס עליה, אלא יוקיר את כישוריה וישמח בהם. הוא יעודד אותה לנצל אותם כדי לבנות את בני ביתה ולעזור לילדיה ’לירוא את יהוה’ כמוה (משלי ל״א:10, 28–30; בראשית ב׳:18). בעלים ונשים צנועים וענווים נהנים מחיי נישואים מוצלחים המסבים כבוד ליהוה.
הכנעת אישיות חזקה
אישיות חזקה הנטועה בצדקה ובעשיית רצון יהוה בלב ובנפש יכולה להוות נכס של ממש אם תתאפיין גם בצניעות ובענווה. ואולם, תהא זו חולשה אם בעליה ינצל אותה כדי לשלוט באחרים וכדי להטיל בהם אימה. הדבר נכון במיוחד בקהילה המשיחית. המשיחיים צריכים לחוש נינוחים זה עם זה גם עם זקני־הקהילה (מתי כ׳:25–27).
הזקנים צריכים אף הם לחוש בנוח איש בחברת רעהו. כשהם עורכים ישיבות, ראוי שהחלטותיהם יושפעו מרוח הקודש, ולא מאישיותו החזקה של זקן זה או אחר. רוח הקודש יכולה לפעול על כל זקן במועצה, גם על הצעיר ביותר או על זה שממעיט בדיבור. לכן, כל זקן בעל אישיות חזקה, גם אם הוא סבור שהצדק עימו, חייב לרסן את כוחו על־ידי כך שילמד ’לנהוג כבוד’ בזקני־הקהילה האחרים (רומים י״ב:10). הכתוב בקהלת ז׳:16 מזהיר בשפה יפה: ”אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחַכַּם יותר. למה תִּשוֹמֵם?”
יהוה, מקור ”כל מתנה טובה”, שולט בכוחותיו האדירים בשלימות מוחלטת (יעקב א׳:17; דברים ל״ב:4). הוא המורה שלנו! אז הבה נלמד ממנו והבה נעבוד קשה כדי לפתח את כישרונותינו הטבעיים למען ננצל אותם בתבונה, בצניעות ובאהבה. כך נהווה ברכה גדולה לזולת.
[תמונות בעמוד 27]
ההתקדמות הרוחנית תלויה בלימוד שקדני ובהישענות על יהוה
[תמונה בעמוד 29]
דאגה אישית המלווה בצניעות היא ברכה לזולת
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]
באדיבות The Mariners’ Museum, Newport News, VA