’להעלות אבר כנשרים’
מה חש אדם לאחר שסבל חמש שנים במחנות ריכוז נאציים? מדוכא? מריר? תאב נקם?
מוזר ככל שיישמע, אדם כזה כתב: ”מעולם לא פיללתי שהדבר כה יעשיר את חיי”. מדוע הרגיש כך? הוא הסביר: ”חסיתי בכנפי עליון, וחוויתי את התגשמות דברי הנביא ישעיהו, אשר אמר: ’וקוֹוֵי יהוה יחליפו כוח. יעלו אבר כנשרים... ילכו ולא ייעפו’” (ישעיהו מ׳:31).
רוחו של משיחי זה, שגופו סבל את היחס הזוועתי ביותר שניתן להעלות על הדעת, נסקה כביכול אל־על, ואותה לא הצליחה לשבור האכזריות הנאצית. כדוד, הוא חסה בצל ’כנפיו’ של אלוהים (תהלים נ״ז:2). משיחי זה השתמש בדימוי שהזכיר הנביא ישעיהו, בדמותו את כוחו הרוחני לכוחו של נשר הנוסק מעלה מעלה אל השמים.
האם אי־פעם היית שחוח עקב בעיותיך? אין ספק שגם אתה היית רוצה לחסות בכנפי העליון, ’להעלות אבר כנשרים’. כדי לדעת כיצד אפשרי הדבר, מועיל להכיר את הנשר, המוזכר במקרא לעתים קרובות בלשון ציורית.
על דגלם דמות נשר
מבין כל העופות שבהם צפו האנשים בימי קדם, הנשר היה אולי העוף הנערץ ביותר על שום כוחו ומעופו הרב־הוד. צבאות קדומים רבים, לרבות צבאות בבל, פרס ורומא, צעדו כשעל דגלם דמות נשר. אחד מאלה היה צבאו של כורש הגדול. המקרא חזה כי מלך פרסי זה יהיה כעוף דורס הבא מן המזרח במטרה לטרוף את המעצמה הבבלית (ישעיהו מ״ה:1; מ״ו:11). מאתיים שנה לאחר שנכתבה נבואה זו, חיילי כורש, אשר חרתו את דמות הנשר על דגלם, פשטו על העיר בבל כנשר העט על טרפו.
בתקופה מאוחרת יותר, לוחמים כגון קרל ’הגדול’ ונפוליאון, וכמו־כן מדינות כגון ארצות־הברית וגרמניה, בחרו בנשר כסמל שלהן. בני־ישראל נצטוו שלא להעריץ צלמים של נשרים או של כל יצור אחר (שמות כ׳:4, 5). אולם, כותבי המקרא הזכירו את מאפייני הנשר להמחשת הבשורה שבפיהם. לכן הנשר, העוף המוזכר בתדירות הגבוהה ביותר במקרא, מסמל חוכמה, הגנה אלוהית ומהירות.
עין הנשר
חדות־הראייה של הנשר היתה תמיד שם־דבר. אף שהעיט הזהוב רק לעתים רחוקות שוקל יותר מחמישה קילוגרמים, עינו גדולה מעינו של האדם, וראייתו חדה בהרבה. יהוה עצמו תיאר בפני איוב את יכולת הנשר לחפש אחר מזונו: ”למרחוק עיניו יביטו” (איוב ל״ט:27, 29). אליס פרמלי, בספרה All the Birds of the Bible (כל עופות המקרא) מדווחת ש”פעם נשר הבחין ממרחק של חמישה קילומטרים בדג מת צף באגם, וצלל אלכסונית למקום המדויק. לא זו בלבד שהנשר היה מסוגל לראות את העצם הקטן ממרחק הגדול בהרבה מטווח־ראייתו של האדם, אלא העוף אף התמקד בו ללא הרף לכל אורך חמשת הקילומטרים שבהם צלל לעברו”.
בשל חדות־ראייתו, הנשר מהווה סמל הולם לחוכמה, אחת מתכונותיו העיקריות של יהוה. (השווה יחזקאל א׳:10; ההתגלות ד׳:7.) מדוע הולם הדבר? חוכמה כרוכה בחיזוי התוצאות של כל פעולה שאנו נוקטים (משלי כ״ב:3). הנשר, היכול לראות למרחקים, מסוגל להבחין בסכנה ממרחק המאפשר לו לנקוט אמצעי־זהירות, ממש כאיש הנבון במשל ישוע, אשר חזה מראש את האפשרות של פרוץ סערה ובנה את ביתו על סלע (מתי ז׳:24, 25). מעניין לציין, שבשפה הספרדית, תיאור אדם כנשר משמעו שהוא בעל הבחנה ותובנה.
אם אי־פעם יזדמן לך להתבונן בנשר מקרוב, שים לב לדרך שבה הוא מביט. אין הוא מביט בך במבט חטוף; אדרבה, נראה שהוא בוחן היטב כל פרט בהופעתך. בדומה לו, בטרם יקבל החלטה, אדם חכם מנתח את המצב בקפדנות ואינו סומך על חוש טבעי או על רגשותיו (משלי כ״ח:26). בעוד ראייתו החדה של הנשר הופכת אותו לסמל מתאים לתכונת החוכמה האלוהית, כותבי המקרא תיארו גם את מעופו המרשים בלשון ציורית.
”דרך הנשר בשמים”
”דרך הנשר בשמים” בולטת הן בשל מהירות מעוף הנשר והן משום שנראה כי מעופו אינו כרוך במאמץ, אינו מותווה על־פי מסלול קבוע מראש ואינו מותיר שום עקבות (משלי ל׳:19). מהירות מעוף הנשר מוזכרת באיכה ד׳:19 לתיאור החיילים הבבליים: ”קלים היו רודפינו מנשרי שמים. על ההרים דְלָקונו”. כאשר נשר המרחף בשמים מבחין בטרפו, הוא מטה את כנפיו ועט תלולות, ולפי דיווחים אחדים מהירות תעופתו מגיעה ל־130 קילומטר לשעה. אין פלא אפוא, שהמקרא מזכיר את הנשר כשם נרדף למהירות, במיוחד בקשר לכוח צבאי (שמואל ב׳. א׳:23; ירמיהו ד׳:13; מ״ט:22).
לעומת זאת, ישעיהו מתייחס למעופו חסר המאמץ של הנשר. ”וקוֹוֵי יהוה יחליפו כוח. יעלו אבר כנשרים. ירוצו ולא ייגעו; ילכו ולא ייעפו” (ישעיהו מ׳:31). מהו הסוד של דאיית הנשר? הגבהת עוף דורשת מאמץ קטן מאחר שהנשר משתמש בזרמי אוויר חם, היינו עמודים עולים של אוויר חם. זרמי האוויר העולים סמויים מן העין, אך הנשר מומחה במציאתם. ברגע שהנשר מוצא זרם אוויר חם, הוא פורש את כנפיו ומרחף במעגלים בתוך עמוד האוויר החם, הנושא את הנשר מעלה מעלה. כאשר הוא מגיע לגובה הרצוי, הוא דואה אל זרם האוויר החם הבא, ושם הוא חוזר על התהליך. בדרך זו הנשר יכול להישאר בגבהים במשך שעות תוך כדי השקעת אנרגיה מינימלית.
בישראל, במיוחד באיזור הבקע הסורי־אפריקני, המשתרע מעציון גבר שלחופי ים סוף שבדרום ועד לדן שבצפון, נשרים הם מחזה מוכר. מספרם רב במיוחד במהלך האביב והסתיו, בעת נדידתם. בשנים מסוימות נימנו כ־000,100 נשרים. כאשר שמש הבוקר מחממת את האוויר, ניתן לראות מאות דורסים מרחפים סביב הצוקים התוחמים את הבקע.
מעוף הנשר שאינו כרוך במאמץ הוא דוגמה נפלאה לדרך שבה כוחו של יהוה יכול לרוממנו מבחינה רוחנית ורגשית לשם ביצוע פעילותנו. כשם שנשר אינו מסוגל לנסוק לגבהים אלה בכוחו שלו, כן גם אנו איננו מסוגלים להחזיק מעמד אם אנו מסתמכים על יכולתנו האישית. ”הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח”, הסביר השליח פאולוס (פיליפים ד׳:13). כנשר, התר בלי הרף אחר זרמי אוויר חמים סמויים מן העין, אנו ’מבקשים’ מיהוה שוב ושוב את כוחו הפעיל הסמוי באמצעות תפילות עזות (לוקס י״א:9, 13).
פעמים רבות נשרים נודדים מוצאים להם זרמי אוויר חמים על־ידי התבוננות בעופות טרף אחרים. חוקר הטבע ד. ר. מקינטוש דיווח, כי במקרה מסוים 250 נשרים ופְרָסים סבבו יחד מעלה מעלה בזרם אחד של אוויר עולה. בדומה לכך, המשיחיים כיום יכולים ללמוד להסתמך על כוחו של יהוה בחקותם את דוגמתם הנאמנה של יראי אלוהים אחרים. (השווה קורינתים א׳. י״א:1.)
בצל כנפי הנשר
אחת התקופות המסוכנות ביותר בחיי הנשר היא כשהוא לומד לעוף. לא מעט נשרים מתים בניסיון לעוף. כאשר עם־ישראל יצא ממצרים, הוא היה כגוזל השרוי בסכנה. לפיכך, דברי יהוה לבני־ישראל היו הולמים ביותר: ”אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי” (שמות י״ט:4). יש דיווחים על נשרים הנושאים על גבם גוזל לזמן קצר, על־מנת שהרך לא יתרסק בניסיונותיו הראשונים לעוף. ג. ר. דרייוור, העיר לגבי דיווחים אלה ב־Palestine Exploration Quarterly (רבעון לחקר ארץ־ישראל): ”אם כן, התמונה [המצטיירת במקרא] אינה לקוחה מעולם הדמיון, אלא מבוססת על עובדות מעשיות”.
נשרים הם הורים למופת גם בדרכים נוספות. לא זו בלבד שהם מספקים לגוזליהם ארוחות קבועות, אלא הנקבה גם קוצצת את הבשר שהזכר מביא לקן, כדי שהנשר הצעיר יוכל לבולעו. מאחר שהקנים שלהם בנויים בדרך־כלל על צוקים או על עצים גבוהים, העופות הצעירים חשופים לאיתני הטבע (איוב ל״ט:27, 28). השמש היוקדת, דבר שכיח בארצות המקרא, עלולה להביא למות הגוזל, אילולא יטפלו בו הוריו. הנשר הבוגר פורש את כנפיו, לעתים למשך שעות, כדי להצל על הגוזל הרך.
לפיכך, הולם ביותר שהמקרא משתמש בכנפי הנשר כסמל להגנת אלוהים. הכתוב בדברים ל״ב:9–12 מתאר כיצד הגן יהוה על בני־ישראל במהלך מסעם במדבר: ”כי חֵלק יהוה עמו, יעקב חֶבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר, ובתוהו יְלֵל ישימון. יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו. כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו, יהוה בדד ינחנו”. אם נבטח ביהוה, הוא יעניק לנו הגנה אוהבת דומה.
מפלט
לעתים, כשאנו נתקלים בבעיות, אולי היינו רוצים להתעופף ולברוח מכל הקשיים שלנו. דוד חש בדיוק כך. (השווה תהלים נ״ה:7, 8.) אולם, אף שיהוה הבטיח לסייע לנו להתמודד עם הניסיונות והסבל שבסדר־דברים זה, אין הוא מציע לנו מפלט מלא. המקרא מבטיחנו: ”שום ניסיון לא בא עליכם מלבד ניסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלוהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכולתכם, אלא עם הניסיון יכין גם את דרך המוצא כדי שתוכלו לעמוד בו” (קורינתים א׳. י׳:13).
”דרך המוצא” או ה”מפלט” (גינ׳) טומנים בחובם גם את הלימוד לבטוח ביהוה. זאת גילה מקס ליבסטר, אשר הערותיו צוטטו בראשית המאמר. במשך השנים ששהה במחנות ריכוז, למד להכיר את יהוה ולסמוך עליו. כפי שגילה מקס, יהוה מחזקנו באמצעות דברו, רוחו וארגונו. אפילו במחנות, חיפשו העדים את אחיהם לאמונה והגישו להם עזרה רוחנית, דנו עימם בנושאים רוחניים וחלקו עימם כל ספרות מקראית שהיתה ברשותם. כפי שגם העידו הניצולים הנאמנים שוב ושוב, יהוה אכן חיזק אותם. ”התמדתי לבקש את עזרת יהוה”, מסביר מקס, ”ורוחו הפיחה בי כוח”.
יהא אשר יהא הניסיון שבו אנו נתקלים, גם אנו יכולים לסמוך על רוח־הקודש של יהוה, בתנאי שנמשיך לבקש אותה (מתי ז׳:7–11). כאשר ”הכוח הנשגב” הזה מפיח בנו כוח, ננסוק מעלה במקום לשקוע עד צוואר בבעיותינו. נלך בדרכי יהוה ולא ניעף. נעלה אבר כנשרים (קורינתים ב׳. ד׳:7; ישעיהו מ׳:31).
[קטע מוגדל בעמוד 10]
אין הוא מביט בך במבט חטוף
[שלמי תודה בעמוד 9]
צילום: Cortesía de GREFA
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 10]
צילום: Cortesía de Zoo de Madrid