מדוע הכנסיות שתקו
ב־8 בדצמבר 1993, במוזיאון ארצות־הברית לזכר השואה נאם ד״ר פרנקלין ליטל מאוניברסיטת ביילור על ”אמת קונקרטית” כואבת. איזו אמת?
האמת היא, אמר ליטל, ש”שישה מיליון יהודים נרצחו בשיטתיות בלב־לבה של הנצרות, בידי קתולים טבולים, פרוטסטנטים וחברי הכנסייה האורתודוכסית המזרחית, אשר מעולם לא גונו על מעשיהם, לא כל שכן נודו מהכנסייה”. עם זאת, קול יחיד לא חדל לדבר על מעורבות הכמורה במשטרו של היטלר. והקול, כפי שראינו, היה קולם של עדי־יהוה.
היטלר היה קתולי טבול וכן מנהיגים רבים בממשלתו. מדוע לא נודו מהכנסייה? מדוע הכנסייה הקתולית לא גינתה את הזוועות שביצעו אנשים אלה? מדוע גם הכנסיות הפרוטסטנטיות מילאו פיהן מים?
האם הכנסיות באמת שתקו? היש ראיות שהן תמכו במאמציו המלחמתיים של היטלר?
חלקה של הכנסייה הקתולית
ההיסטוריון הקתולי א. י. ווטקין כתב: ”בצער עמוק יש להודות שלא נוכל, בשם חיזוק שִקרי של הדת או נאמנות מפוקפקת, להכחיש את האמת ולהתעלם מהעובדה ההיסטורית, לפיה בישופים תמיד סמכו ידם על כל המלחמות שלחמה ממשלת ארצם... בכל מקרה של לאומנות תוקפנית, הם היו לקיסר לפה”.
כשאמר כי הבישופים של הכנסייה הקתולית ”סמכו ידם על כל המלחמות שלחמה ממשלת ארצם”, כלל ווטקין את מלחמותיו התוקפניות של היטלר. פרדריך הייר, פרופסור קתולי להיסטוריה מאוניברסיטת וינה הודה: ”אחת העובדות שאין להכחיש בתולדות גרמניה היא שהצלב וצלב־הקרס הלכו והתקרבו זה לזה, עד שצלב־הקרס בישר את בשורת הניצחון ממגדלי הקתדרלות של גרמניה, הופיעו דגלי צלב־הקרס סביב המזבחות ותיאולוגים קתולים ופרוטסטנטים, כמרים, אנשי כנסייה ומדינאים קידמו בברכה את הברית עם היטלר”.
ראשי כנסייה קתולים תמכו תמיכה מלאה במלחמותיו של היטלר ועל כן כתב הפרופסור הקתולי גורדון זאן: ”כל גרמני קתולי שנשא את עיניו אל מנהיגי הדת לשם הדרכה והכוונה רוחניות בשאלת הצטרפותו למאמץ המלחמתי של היטלר, בעצם קיבל תשובות דומות לאלו שהיה מקבל לו היה פונה אל המנהיג הנאצי עצמו”.
העובדה שהקתולים נשקו על פי מנהיגי הכנסייה תועדה על־ידי פרופסור הייר. הוא ציין: ”מתוך כמעט שלושים ושניים מיליון גרמנים קתולים — מהם חמישה־עשר מיליון וחצי גברים — רק שבעה [יחידים] סירבו בגלוי להתגייס לצבא. שישה מהם היו אוסטרים”. מעדויות מאוחרות עולה כי קתולים נוספים וכן כמה פרוטסטנטים עמדו איתנים כנגד האומה הנאצית מטעמי דת. יש ששילמו אפילו במחיר חייהם, בו בזמן שמנהיגי הדת שלהם התמסרו לרייך השלישי.
מי עוד שתק, ומי לא
כאמור, פרופסור הייר ציין את מנהיגי־הדת הפרוטסטנטים לצד אלה ש”קידמו בברכה את הברית עם היטלר”. האם כך היה באמת?
פרוטסטנטים רבים התייסרו מתוך הרשעה עצמית על שלא פצו פיהם במרוצת מלחמותיו התוקפניות של היטלר. לדוגמה, 11 אנשי־כמורה בולטים נועדו באוקטובר 1945 על־מנת לנסח את מה שכונה ’התוודות שטוטגרט’. הם אמרו: ”אנו מודים ומתוודים שהיה עלינו להיות אמיצים יותר בחשיפת עמדתנו, נאמנים יותר בתפילותינו, שמחים יותר בהבעת אמונתנו ונלהבים יותר בגילוי אהבתנו”.
בספרו History of Christianity (תולדות המשיחיות) אמר פול ג׳ונסון: ”מתוך 000,17 כמרים, לא היו בכל זמן נתון יותר מחמישים שקיבלו עונשי מאסר ממושכים [על אי־תמיכה במשטר הנאצי]”. ג׳ונסון הִשווה בין כמרים אלה לבין עדי־יהוה וכתב: ”האמיצים ביותר היו עדי־יהוה. הם הכריזו ממש מההתחלה על התנגדותם הנחרצת על רקע דוקטריני וסבלו בהתאם. הם סירבו לשתף פעולה עם האומה הנאצית”.
בשנת 1939, בפרוץ מלחמת־העולם השנייה, ציטט כתב־העת נחמה את דברי ט. ברופאכר, כומר פרוטסטנטי: ”אנשים המתיימרים להיות משיחיים נכשלו במבחנים המכריעים, ואילו עדים לא־מוכרים אלו של יהוה, כמשיחיים שמתו מות קדושים, דבקים בהתנגדותם הבלתי מעורערת נגד כפייה מצפונית ונגד עבודת־אלילים נבערת. יום אחד ייאלצו ההיסטוריונים להודות שלא הכנסיות הגדולות, אלא אנשים מושמצים אלה שהיו מטרה לחיצי לעג, הם שניצבו ראשונים נגד זעמו של השד הנאצי... הם סירבו לסגוד להיטלר ולצלב־הקרס”.
ברוח דומה, התוודה מרטין נימולר, מנהיג כנסייה פרוטסטנטי אשר בעצמו היה במחנה־ריכוז נאצי: ”ההיסטוריה מלמדת שבתולדות האנושות כנסיות הנצרות הסכימו תמיד לתת את ברכתן על מלחמות, חיילים וכלי־נשק והתפללו בדרך מאוד לא־משיחית להשמדת אויביהן”. הוא הודה: ”הכל באשמתנו ובאשמת אבותינו, אך כמובן לא באשמת אלוהים”.
נימולר הוסיף: ”ועוד לחשוב שאנחנו, המשיחיים של היום, בושים בכת כביכול של חוקרי מקרא שקדנים [עדי־יהוה], אשר מאות ואלפים מהם נשלחו למחנות־ריכוז ומתו מפני שסירבו לשרת במלחמה ולירות בבני־אדם”.
סוזנה הֶשל, פרופסור ללימודי יהדות, גילתה מסמכים כנסייתיים המוכיחים כי הכמורה הלותרנית היתה מוכנה, או ליתר דיוק היתה להוטה לתמוך בהיטלר. לדבריה, הם התחננו שתינתן להם הזכות להניף את צלב־הקרס בכנסיותיהם. ממחקרה עולה, כי הרוב המכריע של אנשי הכמורה לא היו משתפי פעולה אנוסים, אלא תומכים נלהבים של היטלר ושל שאיפותיו הארִיות.
בהרצאותיה נשאלת הֶשל לא אחת מפי באי כנסייה, ”מה כבר יכולנו לעשות?”
”יכולתם להתנהג כמו עדי־יהוה”, היא משיבה.
מדוע שתקו
הסיבה שהכנסיות שתקו אינה לוטה בערפל. כמורת הנצרות וצאן־מרעיתה פנו עורף לעיקרי־האמונה המקראיים ובחרו לתמוך במדינה. בשנת 1933 הושג הסכם בין הכנסייה הרומית־קתולית לבין הנאצים. הקרדינל הקתולי פולהבּר כתב להיטלר: ”לחיצת־יד זו עם האפיפיור... היא מעשה שיביא לידי אינסוף ברכות... אנו תפילה שאלוהים ינצור את קנצלר הרייך [היטלר]”.
אכן, הכנסייה הקתולית וכנסיות אחרות הפכו לשפחות במשטרו המרושע של היטלר. ישוע המשיח אמר שתלמידיו האמיתיים ”אינם חלק מן העולם”, אך הכנסיות וחברי קהילתן נעשו חלק בלתי נפרד מעולמו של היטלר (יוחנן י״ז:16, ע״ח). עקב כך, הם נמנעו מלשאת קולם ולדבר על הפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים במחנות ההשמדה.
אמת, אמיצי־לב מעטים מהדת הקתולית, הפרוטסטנטית ומדתות אחרות עמדו איתנים נגד המדינה הנאצית. אך חרף העובדה שמקצתם שילמו במחיר חייהם, מנהיגיהם הרוחניים, שהתיימרו לשרת את אלוהים, היו כבובות משחק בידי הרייך השלישי.
בכל זאת, היה קול יחיד שדיבר ללא הרף. אמצעי־התקשורת רובם ככולם, העלימו עין מתפקידיהן הראשיים של הכנסיות בדרמה הנאצית, אך עדי־יהוה לא יכלו שלא לחשוף בפרטי פרטים את הבוגדנות והצביעות של הכמורה ואת הקנוניה שנעשתה מאחורי הקלעים. בשנות ה־30’ וה־40’, הדפיסו העדים בגרסה הקודמת לכתב־העת שבידך ובפרסומים אחרים, האשמות חריפות נגד ארגונים דתיים שהפכו לשפחות הנאציזם.
זיהוי תלמידיו האמיתיים של המשיח
עדי־יהוה שונים בתכלית משאר דתות העולם. מהיותם נבדלים מן העולם, אין הם נוטלים חלק במלחמות העמים. מכוח צייתנותם להדרכות אלוהים, ’הם כיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות’ (ישעיהו ב׳:4). ובגין צייתנותם להדרכות המשיח, הם אוהבים איש את רעהו (יוחנן י״ג:35). פירושו של דבר, שהם לעולם לא יצאו למלחמה ויפגעו במתכוון זה בזה.
בכל הנוגע לזיהוי עובדי אלוהים אמיתיים, המקרא ברור מאוד באומרו: ”בזה ייוודעו ילדי האלוהים וילדי השטן: כל מי שאינו עושה צדקה איננו מאלוהים, וכן מי שאינו אוהב את אחיו. הן זהו דבר הבשורה אשר שמעתם מראשית, שנאהב איש את רעהו; לא כקין אשר היה מן הרע והרג את אחיו” (יוחנן א׳. ג׳:10–12).
ואכן, ההיסטוריה מלמדת שעדי־יהוה הראו תמיד אהבה לרעיהם אפילו בשעת לחצים עזים. כשהיטלר נלחם בכל רחבי אירופה, העדים עמדו איתנים בפני נסיונותיהם הברוטליים של הנאצים לצרפם לאורגיית ההריגה. פרופסור קריסטין קינג היטיבה לסכם את הנושא: ”עדי־יהוה אכן דיברו. הם דיברו ממש מההתחלה. הם דיברו בקול אחד. והם דיברו באומץ כה עילאי — עובדה שיש בה לקח לכולנו”.
עד שעולמנו ישכון בשלום תחת שלטונה האוהב של ממשלת יהוה וישוחרר ממלחמות ומרוע, ימשיכו עדי־יהוה לדבר. כל עוד זהו רצון יהוה הריבון העליון, יחשוף כתב־עת זה את מעלליו הרעים של עולם שטני זה ויכריז על התקווה האמיתית היחידה לאנושות, מלכות אלוהים (מתי ו׳:9, 10).
[תמונות בעמוד 13]
העיתונות האמריקנית אימתה את תמיכת הכנסיות בנאציזם
ניו־יורק טיימס מ־25 בספטמבר 1939, מהדורה מאוחרת, עמוד 6
ניו־יורק פוסט מ־27 באוגוסט 1940, מהדורה סופית כחולה, עמוד 15
ניו־יורק טיימס מ־7 בדצמבר 1941, מהדורה מאוחרת, עמוד 33
[תמונה בעמוד 15]
שלא כמו הכנסיות, עדי־יהוה השמיעו קולם נגד הנאציזם