למדתי לבטוח באלוהים
סיפורה של אלה טוּם
משפחתנו התגוררה בעיירה הקטנה אוֹטֶפָּה שבדרום אסטוניה, כ־60 קילומטר מן הגבול הרוסי. היה זה באוקטובר 1944, חודשים ספורים אחרי תום לימודיי בתיכון ולקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הצבא הרוסי הדף את הגרמנים וגרם להם לסגת דרך אסטוניה. הסתתרנו עם השכנים ביערות יחד עם חיות המשק שלנו. היינו כ־20 איש.
במשך חודשיים היינו בלב שדה הקרב, ופצצות נחתו סביבנו ללא הרף. כשישבנו ביחד קראתי קטעים מן המקרא, בייחוד מספר איכה. זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי במקרא. יום אחד טיפסתי במעלה גבעה גבוהה, כרעתי ברך והתפללתי, ”כשהמלחמה תסתיים, אני מבטיחה ללכת לכנסייה כל יום ראשון”.
עד מהרה הוזזה חזית המלחמה מערבה. לבסוף, במאי 1945 נכנעו הגרמנים ומלחמת העולם השנייה הסתיימה. בינתיים קיימתי את הבטחתי לאלוהים והלכתי לכנסייה מדי שבוע. רק קומץ נשים קשישות נכחו בכנסייה, והתביישתי להיות שם. כשמישהו הזדמן לביתנו, הייתי מחביאה את המקרא מתחת לשולחן.
כעבור זמן קצר התחלתי לעבוד כמורה בבית־ספר מקומי. בשלב זה המדינה הייתה כפופה כבר למשטר הקומוניסטי, והציבור דגל ברובו באתיאיזם. למרות זאת, סירבתי להצטרף למפלגה הקומוניסטית. מילאתי את זמני בעיסוקים חברתיים כמו ארגון ריקודי עם לילדים.
כיצד פגשתי את העדים
הילדים נזקקו לתלבושות מיוחדות, ולכן באפריל 1945 הלכתי אל אמילי סננמס, תופרת מקצועית. לא ידעתי אז שהיא אחת מעדי־יהוה. אמילי פנתה אליי ושאלה, ”מה דעתך על המצב בעולם?” מאחר שהתכנסה באותה עת ועידת שלום בסן פרנסיסקו שבארה״ב, אמרתי, ”עוד מעט הממשלה הזו תיפול, ואני בטוחה שוועידת השלום מתקיימת כדי להבטיח שזה יקרה”.
אמילי אמרה שוועידת השלום לא תצמיח שום תועלת תמידית, ושאלה אם ארצה לראות מן המקרא את הסיבה לכך. לא הייתי בשלה באותה עת להקשיב לאישה חביבה זו שהייתה בגיל העמידה, ולכן היא השאירה לי חומר למחשבה, ”היכן לדעתך התכוון אלוהים שאדם וחוה יחיו?” מאחר שלא ידעתי את התשובה, היא פשוט אמרה, ”שאלי את אביך”.
וכך עשיתי בשובי הביתה. הוא לא ידע את התשובה ואמר שאין טעם לבדוק את המקרא; פשוט צריך להאמין. כשחזרתי לקחת את התלבושות, אמרתי לה שאבי אינו יודע את התשובה לשאלתה. היא ואחותה הוציאו ספרי מקרא והקריאו לי את מה שהורה אלוהים לאדם וחוה — להשגיח על מעונם הגן עדני ולחיות שם באושר לנצח. הן הראו לי מתוך המקרא שמטרת אלוהים הייתה שאדם וחוה יביאו ילדים וירחיבו את גבולות גן העדן עד אשר יתפרש על פני כל תבל. הוקסמתי מן ההוכחות המקראיות האלו! (בראשית א׳:28; ב׳:8, 9, 15; תהלים ל״ז:29; ישעיהו מ״ה:18; ההתגלות כ״א:3, 4).
האסיפה הראשונה שלי
מאחר שהיה עליי לעבור שלושה חודשי השתלמות בהוראה בקיץ ההוא בטַרְטוּ, נתנה לי אמילי את כתובתה של עדת־יהוה בעיר. היא גם נתנה לי את הספר הבריאה, אשר הרשים אותי בשפה הברורה שבה מוצגות בו האמיתות המקראיות. ב־4 באוגוסט 1945 הגעתי אל הכתובת שנמסרה לי.
דפקתי בדלת ולא הייתה שום תגובה. שוב דפקתי בחוזקה עד כדי כך שאחד השכנים פתח את דלתו ונתן לי כתובת נוספת — רחוב סַלְמֶה 56. הגעתי לשם ופניתי לאישה שקילפה תפוחי אדמה בחדר עבודה, ”האם יש כאן איזו אסיפה דתית?” היא גירשה אותי בכעס ואמרה לי שאינני רצויה פה. התעקשתי, והאישה הזמינה אותי לעלות לקומה העליונה ולהצטרף לקבוצה שהתכנסה ללימוד המקרא. אחרי זמן קצר יצאה הקבוצה להפסקת צהריים, ועמדתי לעזוב. אבל הם לחצו עליי להישאר.
היבטתי סביב בהפסקת הצהריים, וראיתי שני בחורים צעירים, חיוורים ורזים להחריד, יושבים קרוב לחלון. מאוחר יותר נודע לי שבמהלך המלחמה הסתתרו השניים יותר משנה במקום מחבוא תת־קרקעי.a בדיון שהתקיים אחר הצהריים, הזכיר פרדריך אלטפרה בנאומו את המונח ”הר מגידון”. המונח היה זר לי, לכן פניתי אליו אחר כך לברר את הנושא, והוא הראה לי את המונח במקרא (ההתגלות ט״ז:16). כשראה את ההפתעה על פניי, הוא נראה מופתע בעצמו מכך שזה היה חדש לי.
בהמשך הבנתי שאסיפה זו אורגנה אך ורק לעדים מוכרים ואמינים. מאוחר יותר נודע לי שזו הייתה האסיפה הראשונה אחרי המלחמה! מאז ואילך, הפנמתי את הצורך לבטוח באלוהים (משלי ג׳:5, 6). כעבור שנה, באוגוסט 1946 בגיל 20, נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה אלוהים.
התנגדות מצד המשפחה
הממשלה עמדה על כך שהאתיאיזם יילמד בבתי־הספר, ודרישה זו העמידה למבחן את מצפוני המודרך על־פי המקרא. רציתי לעשות הסבה מקצועית. כשאמרתי זאת לאמי, היא התנפלה עליי בזעם ומרטה חלק משערות ראשי. החלטתי לעזוב את הבית. אבי עודד אותי להחזיק מעמד והבטיח שיעזור לי.
אחי אנטס עשה יד אחת עם אמי נגדי. ואז יום אחד ביקש ממני קצת ספרות שאותה קרא בהנאה צרופה. אמי נכנסה להיסטריה. אנטס אפילו התחיל לדבר על אלוהים בבית־הספר.b אבל כשהתחילו קצת לרדוף אותו, חדל להתרועע עם העדים. זמן קצר לאחר מכן, נפגע בראשו בתאונת צלילה. הוא שכב על אלונקה משותק אבל מוחו היה עדיין צלול. ”האם יהוה יסלח לי?” שאל. ”כן”, אמרתי. אנטס נפטר כעבור מספר ימים. בן 17 היה בסך הכול.
בספטמבר 1947 התפטרתי מעבודתי בבית־הספר. אמי המשיכה להתייחס אליי בעוינות. לאחר שהשליכה את כל בגדיי מן הבית, עזבתי, והאחיות סננמס אספו אותי לביתן. הן הזכירו לי שיהוה לעולם לא יזנח את משרתיו ועודדו אותי.
מבחני אמונה באסטוניה שלאחר המלחמה
האחיות סננמס נתנו לי לעבוד איתן בתפירה עבור בעלי חוות. לעתים קרובות הזדמן לנו לדבר איתם על נקודות שונות מתוך המקרא. זו הייתה תקופה יפה, משום שלא רק למדתי לתפור, אלא גם צברתי ניסיון בשירות המשיחי. בנוסף לתפירה, מצאתי עבודה כמורה פרטית למתמטיקה. אך ב־1948 החלו הרשויות לעצור את העדים.
כעבור שנה, בחודש אוקטובר, בזמן שעבדתי באיזו חווה נאמר לי שהרשויות הגיעו לביתה של משפחת סננמס כדי לעצור אותי. חיפשתי מחסה בחוותו של אח הוגו סוּסי, והתברר לי שהוא נעצר זמן קצר קודם לכן. אישה שתפרתי בשבילה הזמינה אותי להישאר בביתה. מאוחר יותר עברתי מחווה לחווה ותוך כדי כך עבדתי בתפירה והמשכתי במלאכת הבישור.
בתחילת החורף נתפסתי בידי הקג”ב (הוועדה לביטחון המדינה הסובייטית) בטרטו בביתה של לינדה מטינג, עדת־יהוה צעירה נלהבת שהייתה מבוגרת ממני במספר שנים. נעצרתי ונלקחתי לחקירה. אילצו אותי להתפשט לגמרי ולעמוד מול שוטרים צעירים שנעצו בי את מבטם. הרגשתי מושפלת. אבל אחרי שהתפללתי ליהוה, התמלאתי בתחושת שלווה ורוגע.
מאוחר יותר שמו אותי בתא מעצר קטן מאוד שלא יכולתי אפילו לשכב בו. הוציאו אותי רק לחקירות. השוטרים אמרו: ”אנחנו לא מבקשים ממך להתכחש לקיומו של אלוהים, פשוט תפסיקי עם פעילות ההטפה הטיפשית שלך! יכול להיות לך עתיד מזהיר”. ואחר כך איימו: ”את רוצה להמשיך לחיות או שאת רוצה למות עם אלוהייך בשדות סיביר?”
במשך שלושה ימים של חקירות חוזרות ונשנות לא נתנו לי לעצום עין. ריכזתי את המחשבות בעקרונות המקרא וזה עזר לי להחזיק מעמד. לבסוף, הזמין אותי אחד החוקרים לחתום על מסמך שבו אני מתחייבת להפסיק לבשר. ”הקדשתי לנושא מחשבה רבה”, אמרתי, ”ואני מעדיפה לחיות בכלא ולהיות ביחסים טובים עם אלוהים מאשר להיות חופשייה ולאבד את חסדו”. בתגובה צעק החוקר: ”את טיפשה! כולכם תיעצרו ותגורשו לסיביר!”
שחרור בלתי צפוי
להפתעתי, קצת לפני חצות, אמרו לי החוקרים לאסוף את חפציי וללכת. ידעתי שיעקבו אחריי, ולכן לא הלכתי לביתם של אחיי לאמונה מחשש שאסגיר אותם. צעדתי ברחובות, ובאמת שמתי לב ששלושה גברים עוקבים אחריי. התפללתי ליהוה שינחה אותי. פניתי לרחוב חשוך ורצתי במהירות לתוך גן ציבורי. נשכבתי על האדמה וכיסיתי את עצמי בעלים. שמעתי את רשרוש צעדיהם של הגברים, וראיתי את אלומות האור שבקעו מפנסיהם.
חלפו מספר שעות, ולא חשתי את עצמותיי מרוב קור. לבסוף פסעתי יחפה ברחובות מרוצפי האבן כדי שלא ישמעו את צעדיי, יצאתי מן העיר והלכתי בתעלה שבצידי הכביש הראשי. נשכבתי בכל פעם שהתקרבה מכונית. בחמש בבוקר הגעתי לביתם של יורי ומיטה טומל, שגרו בקרבת טרטו.
מיטה הזדרזה לחמם עבורי את הסאונה. למחרת הלכה לטרטו ויצרה קשר עם לינדה מטינג. לינדה הלהיבה אותי ואמרה לי, ”בואי נתחיל לבשר ונכסה את כל אסטוניה בבשורה הטובה”. שיניתי את חזותי החיצונית בעזרת תסרוקת חדשה, איפור קל ומשקפיים, והתחלנו לבשר. במשך מספר חודשים גמאנו מרחקים גדולים באופניים. תוך כדי כך עודדנו את אחינו לאמונה שהתגוררו בחוות.
העדים ארגנו כינוס ל־24 ביולי 1950 באסם גדול שהיה שייך לתלמיד מקרא בקרבת אוטפה. כשנודע לנו שהתוכניות לכינוס הגיעו לידיעת הקג”ב, הצלחנו להזהיר את מרבית העדים שהיו בדרך לכינוס. התכנסנו ביום שלמחרת באתר אחר, ונכחו שם כ־115 איש. כל אחד מהם חזר לביתו בלב מלא שמחה ובנחישות רבה מאי פעם לשמור אמונים ולעמוד איתן במבחני האמונה.c
לאחר מכן המשכנו לינדה ואני לבשר את הבשורה ולחזק את ידי האחים. מאוחר יותר באותה שנה השתתפנו באסיף תפוחי האדמה והזדמן לנו לבשר את בשורת המלכות לעמיתינו לעבודה. בעל חווה אחת אפילו חדל מעבודתו והקשיב לנו במשך שעה. ”לא שומעים כל יום חדשות כאלה!” אמר.
לינדה ואנוכי חזרנו לטרטו, ושם נודע לנו שעדים נוספים נעצרו, כולל אימהּ של לינדה. רוב חברינו היו כבר במעצר, וביניהם האחיות סננמס. מאחר שידענו שאנשי הקג”ב מחפשים אותנו, השגנו שני זוגות אופניים והמשכנו לבשר מחוץ לטרטו. לילה אחד מצאו אותי הקג”ב בביתה של אלמה ורדג׳ה, עדת־יהוה חדשה. לאחר שבדקו את הדרכון שלי קרא אחד מהם בהתלהבות: ”אֶלָה! אנחנו מחפשים אותך בכל מקום!” היה זה ב־27 בדצמבר 1950.
מאסר והגליה לסיביר
אלמה ואני ארזנו ברוגע מספר פריטים וישבנו לאכול משהו. סוכני הקג”ב היו המומים ואמרו, ”אתן אפילו לא בוכות, פשוט יושבות ואוכלות”. ”מחכה לנו משימה חדשה”, השבנו, ”ואנחנו לא יודעות מתי תהיה הארוחה הבאה שלנו”. לקחתי איתי שמיכה אשר ממנה תפרתי מאוחר יותר גרביים וכפפות חמים. לאחר חודשי מאסר ארוכים, הוגליתי באוגוסט 1951 יחד עם עדים אחרים באסטוניה.d
מאסטוניה נשלחנו ברכבת אל לנינגרד (כיום סנט פטרבורג) שברוסיה, ומשם אל מחנות העבודה הידועים לשמצה בווֹרקוּטָה שברפובליקת קוֹמִי מעל חוג הקוטב הצפוני. היו שלוש עדות־יהוה בקבוצה שלנו. בבית־הספר למדתי רוסית, ומאז מעצרי התאפשר לי לתרגל את השפה. לכן בזמן שהגענו למחנות כבר יכולתי לדבר רוסית בשטף.
בווֹרקוּטָה פגשנו צעירה אוקראינית שהצטרפה לעדי־יהוה באחד ממחנות הריכוז הנאציים בפולין. בשנת 1945 הועלו היא ועוד 14 עדים על ספינה שהגרמנים התכוונו להטביע בים הבלטי. אבל הספינה הגיעה בבטחה לדנמרק. מאוחר יותר חזרה אותה צעירה לרוסיה ונעצרה בגין פעילות ההטפה. היא נשלחה לוורקוטה ושם הפכה למקור עידוד עבורנו.
פגשנו גם שתי נשים ששאלו באוקראינית, ”מי כאן עדי־יהוה?” מייד ראינו שהן אחיותינו לאמונה! הן עודדו אותנו וטיפלו בנו. חלק מן האסירים אמרו שנדמה היה שיש לנו משפחה שציפתה לבואנו.
מעבר אל המחנות במורדוביה
בדצמבר 1951 עברתי בדיקה רפואית והתברר שיש לי בעיות בבלוטת התריס. בשל כך הועברתי כ־500,1 קילומטר לכיוון דרום מערב אל מתקן כליאה ענקי במורדוביה, 400 קילומטר בקירוב דרומית מזרחית למוסקבה. מאז, במשך שנות מאסרי במחנות נשים, פגשתי עדות־יהוה מגרמניה, הונגריה, פולין ואוקראינה. פגשתי גם את מַאיימו, אסירה פוליטית מאסטוניה.
במאסר באסטוניה ילדה מאיימו, וסוהר טוב לב מסר את התינוקת לאימהּ של מאיימו. בכלא שבמורדוביה נתנו שיעורי מקרא למאיימו, והדברים שלמדה מצאו חן בעיניה. היא כתבה אל אימהּ, וגם היא קיבלה את האמת המקראית ולימדה את קארין, בתה הקטנה של מאיימו. כעבור שש שנים שוחררה מאיימו והתאחדה מחדש עם בתה. קארין גדלה והתחתנה עם עד־יהוה, ושניהם משרתים כבר 11 שנים במשרד הסניף של עדי־יהוה בטלין שבאסטוניה.
בלב אחד ממחנות המאסר מוקפי החומה במתקן הכליאה הענקי שבמורדוביה היה מתחם שנקרא הכלוב. היו בו ביתנים קטנים תחת שמירה כבדה. הועברתי לשם עם עוד שש עדות־יהוה בשל פעילותנו המשיחית. אבל גם שם הכנו בכתב יד העתקים מיניאטוריים של מאמרים מחוברות המצפה והברחנו אותם אל המחנות הסמוכים. אחת השיטות הייתה לרוקן חתיכת סבון, לתחוב את המאמרים פנימה ולאטום מחדש את הסבון.
בשנותיי במחנות שבמורדוביה עזרתי ליותר מעשר אסירות להצטרף לשורות משרתי אלוהים. לבסוף ב־4 במאי 1956 נאמר לי, ”את חופשייה ללכת ולהאמין באלוהייך, יהוה”. באותו חודש עשיתי את דרכי הביתה לאסטוניה.
קרוב ל־50 שנה מאז שחזרתי הביתה
לא היו לי לא עבודה, לא כסף ולא בית. אבל ימים ספורים אחרי שחזרתי, פגשתי אישה שגילתה עניין במקרא. היא הרשתה לי לגור לזמן מה עימה ועם בעלה בדירת החדר שלהם. קניתי צמר בכסף שלוויתי וסרגתי סוודרים שאותם מכרתי בשוק. מאוחר יותר הציעו לי עבודה בבית־החולים לסרטן בטרטו, ושם עבדתי במשך שבע שנים בכל מיני תפקידים. בינתיים, למביט טום חזר מן הגלות בסיביר, ונישאנו בנובמבר 1957.
היינו כל הזמן תחת עינם הבוחנת של אנשי הקג”ב והוטרדנו ללא הפסק, משום שפעילות הבישור שלנו הייתה עדיין מחוץ לחוק. למרות זאת, עשינו כל שביכולתנו כדי לדבר עם אחרים על אמונתנו. למביט מתאר תקופה זו בחיינו בהוצאת עורו! מ־8 במרס 1999. בשנות ה־50 המאוחרות ובמרוצת שנות ה־60 וה־70, נמשכה זרימת העדים הביתה מן הגלות. בשנות ה־80 המאוחרות, היו כבר יותר מ־700 עדים באסטוניה. בשנת 1991 זכתה פעילותנו המשיחית להכרה חוקית, ומאז גדל מספר העדים באסטוניה והגיע ליותר מ־100,4!
כבר חלפו יותר מ־60 שנה מאז שהגעתי לאסיפה החשאית הראשונה שקיימו העדים באסטוניה אחרי מלחמת העולם השנייה. מאז ואילך מלווה אותי ההחלטה הנחושה להישמע למילים המקראיות: ”בטח ביהוה ועשה טוב”. למדתי מנסיוני שמי שעושה כן, אכן רואה את ’משאלות לבו’ מתגשמות (תהלים ל״ז:3, 4).
[הערות שוליים]
a אחד מהם היה למביט טום, המספר את סיפורו האישי בהוצאת עורו! מ־8 במרס 1999.
b בארצות מסוימות אין זה חוקי לנסות להמיר דתם של קטינים.
c לתיאור נרחב של כינוס זה ראה עורו! מ־22 בפברואר 1999, עמודים 12, 13 (אנג׳).
d רוב העדים באסטוניה הוגלו בתחילת אפריל 1951. ראה עורו! מ־22 באפריל 2001, עמודים 6–8 (אנג׳) וסרט הווידיאו נאמנים תחת מבחנים — עדי־יהוה בברית המועצות (לועזית).
[קטע מוגדל בעמוד 23]
”בואי נתחיל לבשר ונכסה את כל אסטוניה בבשורה הטובה” (לינדה מטינג).
[תמונה בעמוד 24]
עם עוד תשע עדות־יהוה בכלא במורדוביה
[תמונה בעמוד 24]
היום עם בעלי למביט