למדתי לבטוח באלוהים

סיפורה של אלה טוּם

משפחתנו התגוררה בעיירה הקטנה אוֹטֶפָּה שבדרום אסטוניה,‏ כ־60 קילומטר מן הגבול הרוסי.‏ היה זה באוקטובר 1944,‏ חודשים ספורים אחרי תום לימודיי בתיכון ולקראת סוף מלחמת העולם השנייה.‏ הצבא הרוסי הדף את הגרמנים וגרם להם לסגת דרך אסטוניה.‏ הסתתרנו עם השכנים ביערות יחד עם חיות המשק שלנו.‏ היינו כ־20 איש.‏

במשך חודשיים היינו בלב שדה הקרב,‏ ופצצות נחתו סביבנו ללא הרף.‏ כשישבנו ביחד קראתי קטעים מן המקרא,‏ בייחוד מספר איכה.‏ זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי במקרא.‏ יום אחד טיפסתי במעלה גבעה גבוהה,‏ כרעתי ברך והתפללתי,‏ ”‏כשהמלחמה תסתיים,‏ אני מבטיחה ללכת לכנסייה כל יום ראשון”‏.‏

עד מהרה הוזזה חזית המלחמה מערבה.‏ לבסוף,‏ במאי 1945 נכנעו הגרמנים ומלחמת העולם השנייה הסתיימה.‏ בינתיים קיימתי את הבטחתי לאלוהים והלכתי לכנסייה מדי שבוע.‏ רק קומץ נשים קשישות נכחו בכנסייה,‏ והתביישתי להיות שם.‏ כשמישהו הזדמן לביתנו,‏ הייתי מחביאה את המקרא מתחת לשולחן.‏

כעבור זמן קצר התחלתי לעבוד כמורה בבית־ספר מקומי.‏ בשלב זה המדינה הייתה כפופה כבר למשטר הקומוניסטי,‏ והציבור דגל ברובו באתיאיזם.‏ למרות זאת,‏ סירבתי להצטרף למפלגה הקומוניסטית.‏ מילאתי את זמני בעיסוקים חברתיים כמו ארגון ריקודי עם לילדים.‏

כיצד פגשתי את העדים

הילדים נזקקו לתלבושות מיוחדות,‏ ולכן באפריל 1945 הלכתי אל אמילי סננמס,‏ תופרת מקצועית.‏ לא ידעתי אז שהיא אחת מעדי־יהוה.‏ אמילי פנתה אליי ושאלה,‏ ”‏מה דעתך על המצב בעולם?‏”‏ מאחר שהתכנסה באותה עת ועידת שלום בסן פרנסיסקו שבארה״ב,‏ אמרתי,‏ ”‏עוד מעט הממשלה הזו תיפול,‏ ואני בטוחה שוועידת השלום מתקיימת כדי להבטיח שזה יקרה”‏.‏

אמילי אמרה שוועידת השלום לא תצמיח שום תועלת תמידית,‏ ושאלה אם ארצה לראות מן המקרא את הסיבה לכך.‏ לא הייתי בשלה באותה עת להקשיב לאישה חביבה זו שהייתה בגיל העמידה,‏ ולכן היא השאירה לי חומר למחשבה,‏ ”‏היכן לדעתך התכוון אלוהים שאדם וחוה יחיו?‏”‏ מאחר שלא ידעתי את התשובה,‏ היא פשוט אמרה,‏ ”‏שאלי את אביך”‏.‏

וכך עשיתי בשובי הביתה.‏ הוא לא ידע את התשובה ואמר שאין טעם לבדוק את המקרא;‏ פשוט צריך להאמין.‏ כשחזרתי לקחת את התלבושות,‏ אמרתי לה שאבי אינו יודע את התשובה לשאלתה.‏ היא ואחותה הוציאו ספרי מקרא והקריאו לי את מה שהורה אלוהים לאדם וחוה — להשגיח על מעונם הגן עדני ולחיות שם באושר לנצח.‏ הן הראו לי מתוך המקרא שמטרת אלוהים הייתה שאדם וחוה יביאו ילדים וירחיבו את גבולות גן העדן עד אשר יתפרש על פני כל תבל.‏ הוקסמתי מן ההוכחות המקראיות האלו!‏ (‏בראשית א׳:‏28;‏ ב׳:‏8,‏ 9,‏ 15;‏ תהלים ל״ז:‏29;‏ ישעיהו מ״ה:‏18;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

האסיפה הראשונה שלי

מאחר שהיה עליי לעבור שלושה חודשי השתלמות בהוראה בקיץ ההוא בטַרְטוּ,‏ נתנה לי אמילי את כתובתה של עדת־יהוה בעיר.‏ היא גם נתנה לי את הספר הבריאה,‏ אשר הרשים אותי בשפה הברורה שבה מוצגות בו האמיתות המקראיות.‏ ב־4 באוגוסט 1945 הגעתי אל הכתובת שנמסרה לי.‏

דפקתי בדלת ולא הייתה שום תגובה.‏ שוב דפקתי בחוזקה עד כדי כך שאחד השכנים פתח את דלתו ונתן לי כתובת נוספת — רחוב סַלְמֶה 56.‏ הגעתי לשם ופניתי לאישה שקילפה תפוחי אדמה בחדר עבודה,‏ ”‏האם יש כאן איזו אסיפה דתית?‏”‏ היא גירשה אותי בכעס ואמרה לי שאינני רצויה פה.‏ התעקשתי,‏ והאישה הזמינה אותי לעלות לקומה העליונה ולהצטרף לקבוצה שהתכנסה ללימוד המקרא.‏ אחרי זמן קצר יצאה הקבוצה להפסקת צהריים,‏ ועמדתי לעזוב.‏ אבל הם לחצו עליי להישאר.‏

היבטתי סביב בהפסקת הצהריים,‏ וראיתי שני בחורים צעירים,‏ חיוורים ורזים להחריד,‏ יושבים קרוב לחלון.‏ מאוחר יותר נודע לי שבמהלך המלחמה הסתתרו השניים יותר משנה במקום מחבוא תת־קרקעי.‏a בדיון שהתקיים אחר הצהריים,‏ הזכיר פרדריך אלטפרה בנאומו את המונח ”‏הר מגידון”‏.‏ המונח היה זר לי,‏ לכן פניתי אליו אחר כך לברר את הנושא,‏ והוא הראה לי את המונח במקרא (‏ההתגלות ט״ז:‏16‏)‏.‏ כשראה את ההפתעה על פניי,‏ הוא נראה מופתע בעצמו מכך שזה היה חדש לי.‏

בהמשך הבנתי שאסיפה זו אורגנה אך ורק לעדים מוכרים ואמינים.‏ מאוחר יותר נודע לי שזו הייתה האסיפה הראשונה אחרי המלחמה!‏ מאז ואילך,‏ הפנמתי את הצורך לבטוח באלוהים (‏משלי ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ כעבור שנה,‏ באוגוסט 1946 בגיל 20,‏ נטבלתי כסמל להקדשת חיי ליהוה אלוהים.‏

התנגדות מצד המשפחה

הממשלה עמדה על כך שהאתיאיזם יילמד בבתי־הספר,‏ ודרישה זו העמידה למבחן את מצפוני המודרך על־פי המקרא.‏ רציתי לעשות הסבה מקצועית.‏ כשאמרתי זאת לאמי,‏ היא התנפלה עליי בזעם ומרטה חלק משערות ראשי.‏ החלטתי לעזוב את הבית.‏ אבי עודד אותי להחזיק מעמד והבטיח שיעזור לי.‏

אחי אנטס עשה יד אחת עם אמי נגדי.‏ ואז יום אחד ביקש ממני קצת ספרות שאותה קרא בהנאה צרופה.‏ אמי נכנסה להיסטריה.‏ אנטס אפילו התחיל לדבר על אלוהים בבית־הספר.‏b אבל כשהתחילו קצת לרדוף אותו,‏ חדל להתרועע עם העדים.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ נפגע בראשו בתאונת צלילה.‏ הוא שכב על אלונקה משותק אבל מוחו היה עדיין צלול.‏ ”‏האם יהוה יסלח לי?‏”‏ שאל.‏ ”‏כן”‏,‏ אמרתי.‏ אנטס נפטר כעבור מספר ימים.‏ בן 17 היה בסך הכול.‏

בספטמבר 1947 התפטרתי מעבודתי בבית־הספר.‏ אמי המשיכה להתייחס אליי בעוינות.‏ לאחר שהשליכה את כל בגדיי מן הבית,‏ עזבתי,‏ והאחיות סננמס אספו אותי לביתן.‏ הן הזכירו לי שיהוה לעולם לא יזנח את משרתיו ועודדו אותי.‏

מבחני אמונה באסטוניה שלאחר המלחמה

האחיות סננמס נתנו לי לעבוד איתן בתפירה עבור בעלי חוות.‏ לעתים קרובות הזדמן לנו לדבר איתם על נקודות שונות מתוך המקרא.‏ זו הייתה תקופה יפה,‏ משום שלא רק למדתי לתפור,‏ אלא גם צברתי ניסיון בשירות המשיחי.‏ בנוסף לתפירה,‏ מצאתי עבודה כמורה פרטית למתמטיקה.‏ אך ב־1948 החלו הרשויות לעצור את העדים.‏

כעבור שנה,‏ בחודש אוקטובר,‏ בזמן שעבדתי באיזו חווה נאמר לי שהרשויות הגיעו לביתה של משפחת סננמס כדי לעצור אותי.‏ חיפשתי מחסה בחוותו של אח הוגו סוּסי,‏ והתברר לי שהוא נעצר זמן קצר קודם לכן.‏ אישה שתפרתי בשבילה הזמינה אותי להישאר בביתה.‏ מאוחר יותר עברתי מחווה לחווה ותוך כדי כך עבדתי בתפירה והמשכתי במלאכת הבישור.‏

בתחילת החורף נתפסתי בידי הקג”‏ב (‏הוועדה לביטחון המדינה הסובייטית)‏ בטרטו בביתה של לינדה מטינג,‏ עדת־יהוה צעירה נלהבת שהייתה מבוגרת ממני במספר שנים.‏ נעצרתי ונלקחתי לחקירה.‏ אילצו אותי להתפשט לגמרי ולעמוד מול שוטרים צעירים שנעצו בי את מבטם.‏ הרגשתי מושפלת.‏ אבל אחרי שהתפללתי ליהוה,‏ התמלאתי בתחושת שלווה ורוגע.‏

מאוחר יותר שמו אותי בתא מעצר קטן מאוד שלא יכולתי אפילו לשכב בו.‏ הוציאו אותי רק לחקירות.‏ השוטרים אמרו:‏ ”‏אנחנו לא מבקשים ממך להתכחש לקיומו של אלוהים,‏ פשוט תפסיקי עם פעילות ההטפה הטיפשית שלך!‏ יכול להיות לך עתיד מזהיר”‏.‏ ואחר כך איימו:‏ ”‏את רוצה להמשיך לחיות או שאת רוצה למות עם אלוהייך בשדות סיביר?‏”‏

במשך שלושה ימים של חקירות חוזרות ונשנות לא נתנו לי לעצום עין.‏ ריכזתי את המחשבות בעקרונות המקרא וזה עזר לי להחזיק מעמד.‏ לבסוף,‏ הזמין אותי אחד החוקרים לחתום על מסמך שבו אני מתחייבת להפסיק לבשר.‏ ”‏הקדשתי לנושא מחשבה רבה”‏,‏ אמרתי,‏ ”‏ואני מעדיפה לחיות בכלא ולהיות ביחסים טובים עם אלוהים מאשר להיות חופשייה ולאבד את חסדו”‏.‏ בתגובה צעק החוקר:‏ ”‏את טיפשה!‏ כולכם תיעצרו ותגורשו לסיביר!‏”‏

שחרור בלתי צפוי

להפתעתי,‏ קצת לפני חצות,‏ אמרו לי החוקרים לאסוף את חפציי וללכת.‏ ידעתי שיעקבו אחריי,‏ ולכן לא הלכתי לביתם של אחיי לאמונה מחשש שאסגיר אותם.‏ צעדתי ברחובות,‏ ובאמת שמתי לב ששלושה גברים עוקבים אחריי.‏ התפללתי ליהוה שינחה אותי.‏ פניתי לרחוב חשוך ורצתי במהירות לתוך גן ציבורי.‏ נשכבתי על האדמה וכיסיתי את עצמי בעלים.‏ שמעתי את רשרוש צעדיהם של הגברים,‏ וראיתי את אלומות האור שבקעו מפנסיהם.‏

חלפו מספר שעות,‏ ולא חשתי את עצמותיי מרוב קור.‏ לבסוף פסעתי יחפה ברחובות מרוצפי האבן כדי שלא ישמעו את צעדיי,‏ יצאתי מן העיר והלכתי בתעלה שבצידי הכביש הראשי.‏ נשכבתי בכל פעם שהתקרבה מכונית.‏ בחמש בבוקר הגעתי לביתם של יורי ומיטה טומל,‏ שגרו בקרבת טרטו.‏

מיטה הזדרזה לחמם עבורי את הסאונה.‏ למחרת הלכה לטרטו ויצרה קשר עם לינדה מטינג.‏ לינדה הלהיבה אותי ואמרה לי,‏ ”‏בואי נתחיל לבשר ונכסה את כל אסטוניה בבשורה הטובה”‏.‏ שיניתי את חזותי החיצונית בעזרת תסרוקת חדשה,‏ איפור קל ומשקפיים,‏ והתחלנו לבשר.‏ במשך מספר חודשים גמאנו מרחקים גדולים באופניים.‏ תוך כדי כך עודדנו את אחינו לאמונה שהתגוררו בחוות.‏

העדים ארגנו כינוס ל־24 ביולי 1950 באסם גדול שהיה שייך לתלמיד מקרא בקרבת אוטפה.‏ כשנודע לנו שהתוכניות לכינוס הגיעו לידיעת הקג”‏ב,‏ הצלחנו להזהיר את מרבית העדים שהיו בדרך לכינוס.‏ התכנסנו ביום שלמחרת באתר אחר,‏ ונכחו שם כ־115 איש.‏ כל אחד מהם חזר לביתו בלב מלא שמחה ובנחישות רבה מאי פעם לשמור אמונים ולעמוד איתן במבחני האמונה.‏c

לאחר מכן המשכנו לינדה ואני לבשר את הבשורה ולחזק את ידי האחים.‏ מאוחר יותר באותה שנה השתתפנו באסיף תפוחי האדמה והזדמן לנו לבשר את בשורת המלכות לעמיתינו לעבודה.‏ בעל חווה אחת אפילו חדל מעבודתו והקשיב לנו במשך שעה.‏ ”‏לא שומעים כל יום חדשות כאלה!‏”‏ אמר.‏

לינדה ואנוכי חזרנו לטרטו,‏ ושם נודע לנו שעדים נוספים נעצרו,‏ כולל אימהּ של לינדה.‏ רוב חברינו היו כבר במעצר,‏ וביניהם האחיות סננמס.‏ מאחר שידענו שאנשי הקג”‏ב מחפשים אותנו,‏ השגנו שני זוגות אופניים והמשכנו לבשר מחוץ לטרטו.‏ לילה אחד מצאו אותי הקג”‏ב בביתה של אלמה ורדג׳ה,‏ עדת־יהוה חדשה.‏ לאחר שבדקו את הדרכון שלי קרא אחד מהם בהתלהבות:‏ ”‏אֶלָה!‏ אנחנו מחפשים אותך בכל מקום!‏”‏ היה זה ב־27 בדצמבר 1950.‏

מאסר והגליה לסיביר

אלמה ואני ארזנו ברוגע מספר פריטים וישבנו לאכול משהו.‏ סוכני הקג”‏ב היו המומים ואמרו,‏ ”‏אתן אפילו לא בוכות,‏ פשוט יושבות ואוכלות”‏.‏ ”‏מחכה לנו משימה חדשה”‏,‏ השבנו,‏ ”‏ואנחנו לא יודעות מתי תהיה הארוחה הבאה שלנו”‏.‏ לקחתי איתי שמיכה אשר ממנה תפרתי מאוחר יותר גרביים וכפפות חמים.‏ לאחר חודשי מאסר ארוכים,‏ הוגליתי באוגוסט 1951 יחד עם עדים אחרים באסטוניה.‏d

מאסטוניה נשלחנו ברכבת אל לנינגרד (‏כיום סנט פטרבורג)‏ שברוסיה,‏ ומשם אל מחנות העבודה הידועים לשמצה בווֹרקוּטָה שברפובליקת קוֹמִי מעל חוג הקוטב הצפוני.‏ היו שלוש עדות־יהוה בקבוצה שלנו.‏ בבית־הספר למדתי רוסית,‏ ומאז מעצרי התאפשר לי לתרגל את השפה.‏ לכן בזמן שהגענו למחנות כבר יכולתי לדבר רוסית בשטף.‏

בווֹרקוּטָה פגשנו צעירה אוקראינית שהצטרפה לעדי־יהוה באחד ממחנות הריכוז הנאציים בפולין.‏ בשנת 1945 הועלו היא ועוד 14 עדים על ספינה שהגרמנים התכוונו להטביע בים הבלטי.‏ אבל הספינה הגיעה בבטחה לדנמרק.‏ מאוחר יותר חזרה אותה צעירה לרוסיה ונעצרה בגין פעילות ההטפה.‏ היא נשלחה לוורקוטה ושם הפכה למקור עידוד עבורנו.‏

פגשנו גם שתי נשים ששאלו באוקראינית,‏ ”‏מי כאן עדי־יהוה?‏”‏ מייד ראינו שהן אחיותינו לאמונה!‏ הן עודדו אותנו וטיפלו בנו.‏ חלק מן האסירים אמרו שנדמה היה שיש לנו משפחה שציפתה לבואנו.‏

מעבר אל המחנות במורדוביה

בדצמבר 1951 עברתי בדיקה רפואית והתברר שיש לי בעיות בבלוטת התריס.‏ בשל כך הועברתי כ־500,‏1 קילומטר לכיוון דרום מערב אל מתקן כליאה ענקי במורדוביה,‏ 400 קילומטר בקירוב דרומית מזרחית למוסקבה.‏ מאז,‏ במשך שנות מאסרי במחנות נשים,‏ פגשתי עדות־יהוה מגרמניה,‏ הונגריה,‏ פולין ואוקראינה.‏ פגשתי גם את מַאיימו,‏ אסירה פוליטית מאסטוניה.‏

במאסר באסטוניה ילדה מאיימו,‏ וסוהר טוב לב מסר את התינוקת לאימהּ של מאיימו.‏ בכלא שבמורדוביה נתנו שיעורי מקרא למאיימו,‏ והדברים שלמדה מצאו חן בעיניה.‏ היא כתבה אל אימהּ,‏ וגם היא קיבלה את האמת המקראית ולימדה את קארין,‏ בתה הקטנה של מאיימו.‏ כעבור שש שנים שוחררה מאיימו והתאחדה מחדש עם בתה.‏ קארין גדלה והתחתנה עם עד־יהוה,‏ ושניהם משרתים כבר 11 שנים במשרד הסניף של עדי־יהוה בטלין שבאסטוניה.‏

בלב אחד ממחנות המאסר מוקפי החומה במתקן הכליאה הענקי שבמורדוביה היה מתחם שנקרא הכלוב.‏ היו בו ביתנים קטנים תחת שמירה כבדה.‏ הועברתי לשם עם עוד שש עדות־יהוה בשל פעילותנו המשיחית.‏ אבל גם שם הכנו בכתב יד העתקים מיניאטוריים של מאמרים מחוברות המצפה והברחנו אותם אל המחנות הסמוכים.‏ אחת השיטות הייתה לרוקן חתיכת סבון,‏ לתחוב את המאמרים פנימה ולאטום מחדש את הסבון.‏

בשנותיי במחנות שבמורדוביה עזרתי ליותר מעשר אסירות להצטרף לשורות משרתי אלוהים.‏ לבסוף ב־4 במאי 1956 נאמר לי,‏ ”‏את חופשייה ללכת ולהאמין באלוהייך,‏ יהוה”‏.‏ באותו חודש עשיתי את דרכי הביתה לאסטוניה.‏

קרוב ל־50 שנה מאז שחזרתי הביתה

לא היו לי לא עבודה,‏ לא כסף ולא בית.‏ אבל ימים ספורים אחרי שחזרתי,‏ פגשתי אישה שגילתה עניין במקרא.‏ היא הרשתה לי לגור לזמן מה עימה ועם בעלה בדירת החדר שלהם.‏ קניתי צמר בכסף שלוויתי וסרגתי סוודרים שאותם מכרתי בשוק.‏ מאוחר יותר הציעו לי עבודה בבית־החולים לסרטן בטרטו,‏ ושם עבדתי במשך שבע שנים בכל מיני תפקידים.‏ בינתיים,‏ למביט טום חזר מן הגלות בסיביר,‏ ונישאנו בנובמבר 1957.‏

היינו כל הזמן תחת עינם הבוחנת של אנשי הקג”‏ב והוטרדנו ללא הפסק,‏ משום שפעילות הבישור שלנו הייתה עדיין מחוץ לחוק.‏ למרות זאת,‏ עשינו כל שביכולתנו כדי לדבר עם אחרים על אמונתנו.‏ למביט מתאר תקופה זו בחיינו בהוצאת עורו!‏ מ־8 במרס 1999.‏ בשנות ה־50 המאוחרות ובמרוצת שנות ה־60 וה־70,‏ נמשכה זרימת העדים הביתה מן הגלות.‏ בשנות ה־80 המאוחרות,‏ היו כבר יותר מ־700 עדים באסטוניה.‏ בשנת 1991 זכתה פעילותנו המשיחית להכרה חוקית,‏ ומאז גדל מספר העדים באסטוניה והגיע ליותר מ־100,‏4!‏

כבר חלפו יותר מ־60 שנה מאז שהגעתי לאסיפה החשאית הראשונה שקיימו העדים באסטוניה אחרי מלחמת העולם השנייה.‏ מאז ואילך מלווה אותי ההחלטה הנחושה להישמע למילים המקראיות:‏ ”‏בטח ביהוה ועשה טוב”‏.‏ למדתי מנסיוני שמי שעושה כן,‏ אכן רואה את ’‏משאלות לבו’‏ מתגשמות (‏תהלים ל״ז:‏3,‏ 4‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 23]‏

‏”‏בואי נתחיל לבשר ונכסה את כל אסטוניה בבשורה הטובה”‏ (‏לינדה מטינג)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם עוד תשע עדות־יהוה בכלא במורדוביה

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

היום עם בעלי למביט