היא אהבה את מה שלמדה

לא מזמן נמצא מכתב שכתבה אישה לפני מותה מסרטן במאי 2004.‏ היא לא סיימה את מכתבה,‏ כפי הנראה בשל הרעה פתאומית במצבה הבריאותי.‏ מי שקראו מאוחר יותר את המכתב שלא נשלח,‏ התרגשו עד דמעות ואמונתם באלוהים התחזקה.‏

במכתבה סיפרה סוזן שהיא הייתה נערה צעירה כאשר התקשרה לראשונה לזקן־קהילה של עדי־יהוה בקונטיקט שבארה״ב.‏ בהמשך תיארה את המצב שבו הייתה נתונה באותן שנים.‏ בסוף השנה שעברה הגיע המכתב המרגש לידי אמהּ,‏ והיא שלחה העתק למרכז העולמי של עדי־יהוה בניו־יורק.‏

סוזן כתבה שהיא מצאה ב־1973 את מספר הטלפון של זקן־הקהילה בקונטיקט בספר הטלפונים.‏ ”‏באותה שנה כשהייתי בת 14”‏,‏ היא מסבירה,‏ ”‏החלטתי על סמך קריאת חוברות המצפה ועורו!‏ שזו חייבת להיות האמת.‏ מאחר שמעולם לא פגשתי עדי־יהוה,‏ חיפשתי אותם בספר הטלפונים ובחרתי במספר עם קידומת כמו שלי.‏ כאשר אח ג׳נריק ענה,‏ הוא הופתע לשמוע שמעולם לא פגשתי עדי־יהוה”‏.‏a

בעיה קשה

סוזן הסבירה במכתבה שכאשר הייתה בת עשר,‏ נשלחה לגור עם דודתה בקונטיקט.‏ היא הייתה אמורה לשהות שם באופן זמני,‏ אך כעבור זמן קצר אמרה לאמהּ,‏ שהתגוררה בגפה בפלורידה,‏ שאין היא רוצה לחזור.‏ במכתבה כתבה סוזן שהיא פיתחה מעין ”‏תסמונת שטוקהולם,‏ תופעה שבה אדם נקשר למי שמתעלל בו”‏.‏b היא זכתה ליחס נוראי.‏

‏”‏דודתי ובן זוגה”‏,‏ כתבה סוזן,‏ ”‏התייחסו אליי בצורה מחפירה.‏ מעטים התארחו בביתם.‏ כאשר הרשו לי ללכת לבית־הספר,‏ לא נתנו לי ארוחת צהריים או בגדים הולמים,‏ למרות שאמי שלחה אליהם סכומי כסף נכבדים.‏ היה לי רק זוג אחד של לבנים,‏ בעוד ששתי בנותיה של דודתי,‏ שהיו צעירות ממני בכמה שנים,‏ קיבלו כל מה שרצו”‏.‏ היא ציינה זאת כדי להבהיר מדוע ידעה שתהיה בצרות צרורות כאשר דודתה תגלה שברצונה ללמוד את המקרא.‏

כיצד למדה סוזן את המקרא

‏”‏אח ג׳נריק הציג אותי בפני לורה,‏ אחות משיחית בוגרת”‏,‏ כתבה סוזן,‏ ”‏והיא הקדישה לי זמן רב כדי לענות על שאלותיי המקראיות הרבות.‏ לעתים קרובות נפגשנו במכבסה כלשהי”‏.‏ סוזן הסבירה שעד אז מעולם לא קיבלה החלטות באופן עצמאי בשום נושא,‏ אבל בעקבות השיחות האלו וקריאת ספרות מקראית כמו הספר האמת המובילה לחיי־נצח (‏לעז’‏)‏,‏ הגיעה להחלטה אישית.‏

‏”‏ביום שישי אחד בערב”‏,‏ המשיכה סוזן,‏ ”‏סיפרתי לדודתי שאני בקשר עם עדי־יהוה.‏ היא הכריחה אותי להישאר ערה כל הלילה ולעמוד באמצע המטבח.‏ לאחר מכן הייתי נחושה מתמיד להיות עדת־יהוה”‏.‏

מאותה עת החל אח ג׳נריק לספק לסוזן ספרות עזר להבנת המקרא.‏ ‏”‏ספר השנה של עדי־יהוה לשנת 1974 (‏לעז’‏)‏ חרות בזכרוני”‏,‏ כתבה סוזן,‏ ”‏מכיוון שמסופר בו כיצד העדים בגרמניה הנאצית עמדו ברדיפות לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.‏ .‏.‏.‏ באותו זמן ביקשתי מהזקנים להקליט לי את שירי המלכות כדי שאוכל ללמוד אותם.‏ תוך שנה יכולתי לשיר לפי הסדר את כל 119 השירים בשירון של שנת 1966,‏ ‏’‏שירו וזמרו בלבבכם’‏”‏.‏

‏”‏בינתיים,‏ אח ג׳נריק ארגן עבורי גם קלטות של הרצאות מקראיות,‏ של דרמות ושל תוכניות כינוסים.‏ הוא היה משאיר אותן בכביש 10 ליד עמוד טלפון מסוים,‏ והייתי לוקחת אותן משם.‏ .‏.‏.‏ נעשיתי מתוסכלת כי לא יכולתי להתקדם הרבה בלי ללכת אפילו לאסיפה אחת.‏ אני מניחה שיצאה לי הרוח מהמפרשים”‏.‏

סוזן סיפרה שהשנתיים שלאחר מכן היו קשות מנשוא.‏ היא ניתקה כל קשר עם שני העדים היחידים שהכירה.‏ אבל אז היא מספרת ש”‏לימוד כל השירים הפך ל’‏קללה’‏”‏.‏ מדוע?‏ ”‏מכיוון שמילות השירים היו חוזרות אליי כמו המילים ’‏אלה חיי צבא קודשו של אלוהים’‏.‏ ידעתי שמילים אלו נכתבו על־ידי עד־יהוה במחנה ריכוז נאצי במלחמת העולם השנייה,‏ וזה הוסיף לאומללות שלי.‏ הרגשתי שאני אדם פחדן וחשבתי שיהוה התייאש ממני”‏.‏c

סוף סוף חופשיה לנפשי

‏”‏נקודת המפנה חלה ביום הולדתי ה־18.‏ שנים ששום עד־יהוה לא דפק בדלת ביתנו מכיוון שהיינו ברשימת ’‏נא לא לבקר’‏.‏ אבל באותו יום הגיעה אלינו מישהי מקהילה אחרת.‏ מכיוון שאיש לא היה בבית יכולתי לשוחח איתה.‏ אם זכרוני אינו מטעני זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי לבד בבית ביום שבת.‏ בשבילי זו הייתה הוכחה שיהוה לא התייאש ממני.‏ צלצלתי לאח ג׳נריק,‏ שאליו התקשרתי בפעם הראשונה,‏ ואמרתי לו שאני מוכנה לעזוב את הבית,‏ ושאלתי אותו אם יש לו הצעות כלשהן.‏ בסופו של דבר עזרו לי לעזוב את הבית”‏.‏

באפריל 1977 עברה סוזן למקום אחר.‏ עוד נאמר במכתבה:‏ ”‏במהלך השנה שלאחר מכן,‏ יכולתי סוף סוף לנכוח בכל האסיפות והכינוסים והתחלתי לקחת חלק במלאכת הבישור.‏ יצרתי שוב קשר עם אמי.‏ לא היה לה מושג על היחס הנוראי שקיבלתי במשך כל אותן שנים והיא הייתה מזועזעת.‏ מייד החלה לדאוג לכל מחסורי.‏ מספר שנים קודם לכן עברה אמי לאלסקה.‏ מאחר שגילתה עניין רב בָּאמת המקראית,‏ עברתי להתגורר איתה ב־1978 באלסקה.‏ בסופו של דבר הפכה לעדת־יהוה ונשארה נאמנה ליהוה עד עצם היום הזה.‏

‏”‏לאחר שהתחלתי לנכוח באסיפות,‏ תכנן אח ג׳נריק נסיעה למרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ והזמין אותי להצטרף לקבוצה.‏ זאת הייתה אחת המתנות הבלתי נשכחות שקיבלתי בחיי,‏ מכיוון שבזכותה יש לי הערכה רבה לארגון יהוה.‏ טוב,‏ זה מה שהיה לי לספר.‏ המכתב קצר כי רציתי לסיימו בזמן”‏.‏

הדברים שנאמרו לעיל הם רק קטעים קצרים ממכתב שנכתב בשורות צפופות על גבי שישה עמודים וחצי.‏ לקראת סוף המכתב כתבה:‏ ”‏בחודש שעבר היה לי התקף קשה מאוד של המחלה בבית־החולים והייתי בטוחה שאני עומדת למות.‏.‏.‏ התפללתי ליהוה וביקשתי רק עוד שבועיים של בריאות טובה כדי שאוכל לטפל בכמה עניינים.‏ .‏.‏.‏ אני לא מצפה לחיות עוד הרבה זמן,‏ אבל אני חייבת לומר ששנים אלו בָּאמת היו פשוט נפלאות ובמהלכן היו לי חיים נהדרים מאין כמוהם”‏.‏

אין סיומת או חתימה במכתב,‏ והוא מעולם לא נשלח.‏ מי שמצאו את המכתב לא ידעו למי לשלוח אותו.‏ אך כאמור,‏ המכתב נשלח בסופו של דבר לאמהּ של סוזן.‏

עוד על סוזן

לאחר טבילתה של סוזן ב־14 באפריל 1979,‏ חזרה אמהּ לפלורידה.‏ סוזן נשארה באלסקה מפני שיצרה קשר חם עם חברי קהילת נורת’‏ פול.‏ זמן קצר לאחר מכן החלה לשרת כחלוצה בשירות מורחב.‏ בסופו של דבר עברה לפלורידה וב־1991 נישאה לזקן־קהילה משיחי ששירת איתה כחלוץ.‏ הוא נפטר זמן קצר אחריה.‏

סוזן ובעלה היו זוג יקר ואהוב ששירתו ביחד בשירות מורחב עד שמחלתה לא איפשרה להם להמשיך.‏ בסך הכול נהנתה סוזן מלמעלה מ־20 שנה בשירות מורחב.‏ הלוויתה בפלורידה נערכה בקשר טלפוני עם קהילת נורת’‏ פול.‏

מכתבה של סוזן יכול לעזור לנו להעריך עוד יותר את הברכות הרוחניות של משרתי יהוה בעלי התקווה הנפלאה לקום לתחייה (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏ סיפור חייה גם מראה בבירור שקרוב יהוה לכל מי שקרוב אליו!‏ (‏יעקב ד׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 23]‏

‏”‏שנים אלו בָּאמת היו פשוט נפלאות ובמהלכן היו לי חיים נהדרים מאין כמוהם”‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

סוזן בגיל עשר

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

סוזן ובעלה,‏ ג׳יימס סימור