אני זוכר את אהבתי הראשונה ומחזיק מעמד

היה זה בתחילת קיץ 1970.‏ שכבתי במיטתי בבית החולים ואלי פורג’‏ שבפניקסוויל,‏ פנסילבניה,‏ ארצות הברית.‏ אח אחד מדד כל חצי שעה את לחץ הדם שלי.‏ הייתי חייל בן 20 וסבלתי ממחלה זיהומית קשה.‏ האח,‏ שהיה מבוגר ממני בשנים ספורות,‏ נראה מוטרד.‏ כשלחץ הדם שלי הלך וירד אמרתי לו,‏ ”‏בטח אף פעם לא ראית אדם גוסס ומת,‏ נכון?‏”‏ הצבע אזל מפניו,‏ והוא השיב,‏ ”‏לא,‏ אף פעם”‏.‏

בימים ההם העתיד שלי נראה קודר.‏ אבל איך בכלל הגעתי לבית החולים?‏ הרשו לי לספר לכם מעט מסיפור חיי.‏

היחשפותי הראשונה למלחמה

חליתי כששירתי כטכנאי חדר ניתוח במלחמת וייטנאם.‏ אהבתי לעזור לחולים ולפצועים ושמתי לי למטרה להפוך למנתח.‏ נָחַתי בווייטנאם ביולי 1969.‏ כמו כל החדשים נתנו לי שבוע אוריינטציה כדי שאסתגל לאזור הזמן השונה ולחום היוקד.‏

זמן קצר לאחר שהתייצבתי בבסיס שלי בבית חולים כירורגי בדונג טאם שבדלתת המקונג הגיעו מסוקים רבים עמוסים בפצועים.‏ הייתי מאוד פטריוטי ואהבתי לעבוד,‏ ולכן רציתי מייד להיות מעורב.‏ הפצועים הוכנו ואז הובהלו אל מכולות המתכת הממוזגות ששימשו כחדרי ניתוח.‏ בתוך החלל הקטן הזה הצטופפו מנתח,‏ מרדים,‏ אח רחוץ ואח מסתובב ועשו כל מאמץ להציל חיים.‏ שמתי לב שבתוך המסוקים נותרו שקים שחורים גדולים אשר לא פורקו.‏ אמרו לי שהשקים האלה מכילים חלקי גופות של חיילים שהתפוצצו ונקרעו לגזרים בקרבות.‏ כך נחשפתי לראשונה למלחמה.‏

חיפושי אחר אלוהים

בצעירותי נחשפתי במידת מה לאמת שמלמדים עדי־יהוה.‏ אמי היקרה למדה את המקרא בסיועם של העדים,‏ אבל לא התקדמה עד לשלב הטבילה.‏ נהניתי מאוד לנכוח בשיעורים שקיבלה אמי.‏ בערך באותו זמן חלפתי ליד אולם מלכות עם אבי החורג.‏ שאלתי אותו,‏ ”‏מה זה המקום הזה?‏”‏ והוא השיב,‏ ”‏אף פעם אל תתקרב לאנשים האלה!‏”‏ אהבתי את אבי החורג ובטחתי בו,‏ ולכן שמעתי בעצתו.‏ בעקבות זאת איבדתי קשר עם עדי־יהוה.‏

לאחר שובי מווייטנאם חשתי שאני זקוק לאלוהים בחיי.‏ זיכרונות כואבים הותירו אותי משותק מבחינה רגשית.‏ נדמה היה שאף אחד לא ממש מבין מה קורה בווייטנאם.‏ אני זוכר הפגנות שבהן המפגינים כינו את חיילי ארה״ב ’‏רוצחי תינוקות’‏ כי הגיעו דיווחים על ילדים חפים מפשע שנטבחו במלחמה.‏

כדי להשביע את רעבוני הרוחני התחלתי לנכוח בטקסים בכנסיות שונות.‏ תמיד הייתה לי אהבה לאלוהים,‏ אבל לא התרשמתי ממה שחוויתי בכנסיות.‏ לבסוף הלכתי לאולם מלכות של עדי־יהוה בדלריי ביץ’‏ שבפלורידה.‏ היה זה ביום ראשון,‏ בפברואר 1971.‏

כשנכנסתי לאולם,‏ ההרצאה הפומבית עמדה להסתיים,‏ אז נשארתי לשיעור המצפה שנערך בהמשך.‏ אינני זוכר על איזה נושא דיברו,‏ אבל אני עדיין זוכר את הילדים הקטנים שדפדפו בדפי המקרא שלהם כדי למצוא פסוקים.‏ זה ממש הרשים אותי!‏ הקשבתי בשקט והתבוננתי.‏ בצאתי מאולם המלכות ניגש אליי אח יקר בן 80 בערך.‏ שמו היה ג׳ים גרדנר.‏ הוא הושיט לי את הספר האמת המובילה לחיי־נצח ושאל,‏ ”‏היית רוצה את הספר?‏”‏ קבענו להיפגש בחמישי בבוקר לשיעור המקרא הראשון שלנו.‏

באותו יום ראשון היה עליי לעבוד בלילה.‏ עבדתי בחדר המיון בבית חולים פרטי בבוקה רטון שבפלורידה.‏ המשמרת שלי הייתה מ־11 בלילה עד 7 בבוקר.‏ היה זה לילה שקט,‏ ויכולתי לקרוא את הספר האמת.‏ אחות בכירה ניגשה אליי,‏ חטפה את הספר מידיי,‏ הביטה בכריכה וצעקה,‏ ”‏אני מקווה שאתה לא מתכוון להיות אחד מהם!‏”‏ חטפתי מידה את הספר ואמרתי לה,‏ ”‏הגעתי רק עד לחצי הספר אבל נראה לי שזה מה שיקרה!‏”‏ היא עזבה אותי לנפשי,‏ ובאותו לילה סיימתי לקרוא אותו.‏

בתחילת שיעור המקרא הראשון שלי עם אח גרדנר שאלתי,‏ ”‏אז מה אנחנו הולכים ללמוד?‏”‏ ”‏את הספר שנתתי לך”‏,‏ השיב.‏ ”‏כבר קראתי אותו”‏,‏ אמרתי.‏ אח גרדנר הגיב באדיבות ואמר,‏ ”‏טוב,‏ בוא נעבור על הפרק הראשון”‏.‏ נדהמתי מכמות המידע שהחמצתי.‏ הוא ביקש ממני לפתוח פסוקים רבים בתרגום המקרא שבידי,‏ תרגום המלך ג׳יימס באותיות אדומות.‏ סוף סוף למדתי על האל האמיתי,‏ יהוה.‏ אח גרדנר,‏ שנהגתי לקרוא לו בחיבה ג׳ים,‏ לימד אותי באותו בוקר שלושה פרקים מן הספר.‏ מאז,‏ מדי יום חמישי בבוקר למדנו שלושה פרקים.‏ נהניתי מאוד מהשיעורים האלה.‏ איזו זכות הייתה זו ללמוד בעזרת אח משוח אשר הכיר אישית את צ׳ארלס ט.‏ ראסל!‏

כעבור מספר שבועות אישרו לי לשרת כמבשר הבשורה הטובה.‏ ג׳ים עזר לי להתמודד עם חששות רבים,‏ כולל הקושי לבשר מבית לבית (‏מה״ש כ׳:‏20‏)‏.‏ עם הזמן כשבישרתי עם ג׳ים למדתי ליהנות מפעילות הבישור.‏ אני עדיין מחשיב את השירות לזכות הגדולה מכל שנפלה בחלקי.‏ עד כמה מהנה להיות שותפו של אלוהים לעבודה!‏ (‏קור״א ג׳:‏9‏)‏.‏

אהבתי הראשונה ליהוה

עכשיו אספר לכם על משהו אישי מאוד — על אהבתי הראשונה ליהוה (‏ההת׳ ב׳:‏4‏)‏.‏ אהבתי ליהוה עזרה לי להתמודד עם זיכרונות כואבים מהמלחמה ועם ניסיונות וקשיים רבים אחרים (‏יש׳ ס״ה:‏17‏)‏.‏

אני זוכר יום מיוחד באביב 1971.‏ זמן קצר קודם לכן סולקתי מן הדירה שבה הרשו לי הוריי להתגורר.‏ אבי החורג לא היה מוכן שעד־יהוה יגור בשטח שלו!‏ לא היה לי אז הרבה כסף.‏ בבית החולים שבו עבדתי קיבלתי משכורת כל שבועיים ובדיוק הוצאתי את רוב המשכורת על בגדים אלגנטיים כדי שאוכל לבשר ולייצג כראוי את יהוה.‏ היה לי חיסכון,‏ אבל זה היה בבנק במישיגן,‏ המדינה שבה גדלתי.‏ לכן נאלצתי ללון במכוניתי למספר ימים.‏ הייתי מתגלח ומתרחץ בחדרי שירותים בתחנות דלק.‏

יום אחד,‏ בתקופה שבה לנתי במכוניתי,‏ הגעתי לאולם המלכות שעתיים לפני המפגש לשירות השדה.‏ בדיוק סיימתי משמרת בבית החולים.‏ כשישבתי מאחורי אולם המלכות הרחק מעיני אחרים הציפו אותי הזיכרונות מווייטנאם — ריח בשר אדם חרוך ומראות הדם הקרוש.‏ יכולתי בשכלי לשמוע ולראות בבירור צעירים מתחננים אליי ושואלים,‏ ”‏אני אצא מזה?‏ אני אצא מזה?‏”‏ ידעתי שהם ימותו,‏ אבל ניסיתי לנחם אותם ככל יכולתי מבלי שעיניי יסגירו את האמת המרה.‏ כשישבתי שם הייתי בסערת רגשות.‏

התפללתי ונהר של דמעות שטף את לחיי (‏תהל׳ נ״ו:‏9‏)‏.‏ התחלתי לחשוב לעומק על תקוות תחיית המתים.‏ ואז ניחתה עליי ההכרה:‏ בתחיית המתים יתקן יהוה את כל הקטל שראיתי ואת הכאב הרגשי שאני ואחרים חווינו.‏ אלוהים יקים לתחייה את הצעירים האלה,‏ ותהיה להם ההזדמנות ללמוד את האמת עליו (‏מה״ש כ״ד:‏15‏)‏.‏ באותו רגע הוצף לבי באהבה ליהוה אשר חדרה עד עמקי נשמתי.‏ יום זה הוא עדיין יום מיוחד עבורי.‏ מאז אני עושה כל מאמץ,‏ בייחוד בשעת ניסיונות וקשיים,‏ שלא לאבד את אהבתי הראשונה ליהוה.‏

יהוה היה טוב אליי

במלחמה אנשים עושים דברים נוראיים,‏ ואני לא יוצא מן הכלל.‏ אבל מה שעוזר לי הוא להרהר בשניים מן הפסוקים האהובים עליי.‏ הראשון הוא ההתגלות י״ב:‏10,‏ 11 האומר שאת השטן אפשר לנצח לא רק בזכות העדות שבפינו אלא גם בדם השה.‏ השני הוא גלטים ב׳:‏20‏.‏ מן הפסוק הזה אני יודע שהמשיח ישוע מת ‏”‏בעדי”‏.‏ יהוה מביט בי מבעד לדמו של ישוע,‏ והוא סלח לי על מה שעשיתי.‏ ידיעת העובדה הזו מאפשרת לי ליהנות ממצפון מטוהר ומניעה אותי לעשות כל שבכוחי כדי לעזור לאחרים להכיר את האמת על אלוהינו הרחום,‏ יהוה (‏עב׳ ט׳:‏14‏)‏.‏

במבט לאחור אני מעריך מאוד את יהוה על כך שהוא תמיד דאג לי.‏ לדוגמה,‏ ביום שגילה ג׳ים שאני לן במכוניתי הוא הפנה אותי לאחות שהייתה בעלת אכסניה.‏ אני באמת מאמין שיהוה השתמש בג׳ים ובאחות היקרה הזו כדי שיהיה לי מקום נחמד לגור בו.‏ יהוה כל כך טוב!‏ והוא דואג לעובדיו הנאמנים.‏

למדתי למצוא את האיזון בין קנאות לטקט

במאי 1971 היה עליי להגיע למישיגן כדי לטפל באיזה עניין מסוים.‏ לפני שעזבתי את קהילת דלריי ביץ’‏ שבפלורידה מילאתי את תא המטען של מכוניתי בספרות,‏ ונסעתי צפונה בכביש אינטרסטייט 75.‏ תא המטען כבר התרוקן לפני שעזבתי את מדינת ג׳ורג׳יה הסמוכה.‏ בישרתי בקנאות את הבשורה הטובה על המלכות בכל מיני מקומות.‏ עצרתי בבתי סוהר ואפילו נתתי עלונים לגברים בחדרי השירותים בתחנות הרענון שבצד הדרך.‏ עד היום אני תוהה אם חלק מהזרעים האלה נבטו (‏קור״א ג׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

אבל אני חייב להודות שכשלמדתי את האמת לא הייתי הכי טקטי,‏ בייחוד כשדיברתי עם משפחתי הקרובה.‏ הואיל ובערה בי אהבתי הראשונה ליהוה,‏ בישרתי להם באומץ לב אך בצורה בוטה.‏ אני אוהב מאוד את אחיי,‏ ג׳ון ורון,‏ ואילצתי אותם לשמוע את האמת.‏ מאוחר יותר הייתי חייב להתנצל על חוסר הרגישות שלי.‏ עם זאת,‏ אני לעולם לא מפסיק להתפלל שהם יקבלו את האמת.‏ מאז חינך אותי יהוה,‏ ואני מגלה יותר טקט כשאני מבשר ומלמד (‏קול׳ ד׳:‏6‏)‏.‏

אהבות נוספות בחיי

אני בהחלט זוכר את אהבתי ליהוה,‏ אבל אינני שוכח את האהבות הנוספות שלי בחיים.‏ אהבתי השנייה היא אשתי היקרה,‏ סוזן.‏ ידעתי שאני רוצה שותפה שתעזור לי לבצע את הפעילות למען המלכות.‏ סוזן היא אישה רוחנית חזקה.‏ אני זוכר היטב ביקור אחד בביתה בתקופה שבה יצאנו.‏ סוזן ישבה במרפסת הקדמית בבית הוריה בקראנסטון שברוד איילנד וקראה את המצפה כשהמקרא לידה.‏ מה שהרשים אותי היה שהיא קראה את אחד המאמרים המשניים ופתחה את הפסוקים.‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏איזו אישה רוחנית!‏’‏ התחתנו בדצמבר 1971 ואני אסיר תודה על כך שמאז היא עומדת לצדי ותומכת בי.‏ מה שאני באמת מעריך אצלה היא העובדה שהיא אומנם אוהבת אותי,‏ אבל את יהוה היא אוהבת יותר.‏

סוזן ואני התברכנו בשני בנים,‏ ג׳סי ופול.‏ יהוה היה אתם לאורך השנים (‏שמ״א ג׳:‏19‏)‏.‏ הואיל ואימצו את האמת ללבם,‏ הם גורמים לי ולסוזן להיראות טוב.‏ הם ממשיכים לשרת את יהוה כי הם זוכרים את אהבתם הראשונה אליו.‏ כל אחד מהם משרת בשירות המורחב כבר יותר מ־20 שנה.‏ אני גם גאה בשתי כלותיי היפהפיות,‏ סטפני וראקל,‏ שאני מחשיב אותן לבנותיי.‏ שני בניי נשאו נשים רוחניות האוהבות את יהוה אלוהים בכל לבבן ובכל נפשן (‏אפ׳ ו׳:‏6‏)‏.‏

אחרי טבילתי שירתי 16 שנה ברוד איילנד ורקמתי קשרי ידידות יקרים.‏ שירתי לצד זקני־קהילה יוצאים מן הכלל,‏ והם הותירו בי זיכרונות נפלאים רבים.‏ בנוסף לכך,‏ אני אסיר תודה לכל המשגיחים הנודדים,‏ שמספרם רב מכדי להזכיר את שמם,‏ אשר השפיעו עליי לטובה.‏ מה גדולה היא הזכות לשרת לצד אחים שהחזיקו באהבתם ליהוה!‏ בשנת 1987 עברנו לקרוליינה הצפונית כדי לשרת היכן שהיה צורך רב יותר,‏ ושם יצרנו קשרי ידידות יקרים נוספים.‏a

באוגוסט 2002 נענינו סוזן ואני להזמנה להצטרף למשפחת בית־אל בפטרסון שבארצות הברית.‏ עבדתי במחלקת שירות וסוזן במכבסה.‏ היא אהבה לעבוד שם!‏ ואז,‏ באוגוסט 2005,‏ הוענקה לי הזכות לשרת כחבר בגוף המנהל.‏ חשתי שאינני ראוי לתפקיד.‏ אשתי היקרה נלחצה מעצם המחשבה על האחריות,‏ העבודה והנסיעות הכרוכות בכך.‏ סוזן אף פעם לא אהבה לטוס,‏ אבל אנחנו טסים הרבה!‏ סוזן אומרת שדברים שאמרו לה באהבה נשות חברי גוף מנהל אחרות מגבירים בה את הנחישות לתמוך בי ככל האפשר.‏ היא בהחלט עושה כן,‏ ואני אוהב אותה על כך.‏

במשרדי אני מוקף בתמונות רבות שיש להן משמעות רבה עבורי.‏ הן מזכירות לי עד כמה נפלאים חיי.‏ כבר זכיתי לברכות נהדרות רבות על כך שאני עושה כל מאמץ לזכור את אהבתי הראשונה ליהוה!‏