סיפור חיים

מייצור נשק להצלת חיים

סיפורו של איסידורוס איסמילידיס

כרעתי על ברכיי בעיניים דומעות.‏ ”‏הו,‏ אלוהים,‏ מצפוני מורה לי שאינני יכול עוד לעבוד בייצור נשק”‏,‏ אמרתי בתפילה.‏ ”‏עשיתי מאמצים רבים למצוא עבודה אחרת,‏ אבל לא מצאתי דבר.‏ מחר אגיש את התפטרותי.‏ אנא,‏ יהוה,‏ אל תנח לארבעת ילדינו לרעוב ללחם”‏.‏ מה הביא אותי להחלטה זו?‏

נולדתי ב־1932 בעיר דְרַמָה שבצפון יוון.‏ החיים שם היו שלווים ופשוטים.‏ אבי תמיד אמר לי מה הוא מצפה שאעשה כשאגדל.‏ הוא עודד אותי ללמוד בארצות־הברית.‏ לאחר שבזזו את יוון במלחמת העולם השנייה,‏ השתגרה בקרב היוונים המימרה:‏ ”‏אתה יכול לגנוב את רכושנו,‏ אך לעולם לא תוכל לגנוב את מה שבראשנו”‏.‏ הייתי נחוש בדעתי לרכוש השכלה גבוהה ולהשיג דבר שאיש לא יוכל לגזול ממני.‏

מגיל צעיר הייתי חבר בקבוצות נוער שונות שבחסות הכנסייה היוונית האורתודוקסית.‏ הזהירו אותנו מפני כתות מסוכנות.‏ אני זוכר במיוחד קבוצה אחת שהוזכרה — עדי־יהוה — משום שאמרו לנו שהיא מזוהה עם צורר המשיח.‏

לאחר שסיימתי את לימודיי בבית־ספר מקצועי באתונה ב־1953,‏ נסעתי לגרמניה כדי לראות אם אוכל לשלב שם עבודה עם לימודים.‏ זה לא הסתדר,‏ לכן נסעתי לארצות אחרות.‏ כעבור מספר שבועות מצאתי את עצמי בנמל בבלגיה ללא פרוטה בכיס.‏ אני זוכר שנכנסתי לכנסייה,‏ התיישבתי ופרצתי בבכי תמרורים עד כדי כך שהרצפה מתחתיי התמלאה בדמעות.‏ התפללתי לאלוהים והבטחתי לו שאם הוא יעזור לי להגיע לארצות־הברית,‏ לא ארדוף בצע אלא ארכוש השכלה ואשתדל להיות נוצרי טוב ואזרח ישר.‏ ב־1957 הגעתי לארצות־הברית.‏

חיים חדשים בארצות־הברית

החיים בארצות־הברית היו קשים למהגר שהגיע לשם ללא שפה וללא כסף.‏ בלילה עבדתי בשתי עבודות,‏ וביום למדתי.‏ למדתי בכמה מכללות והוצאתי תואר ראשון.‏ אחר כך למדתי באוניברסיטת קליפורניה שבלוס־​אנג׳לס והוצאתי תואר של בוגר למדעי הטבע בפיסיקה שימושית.‏ הדברים שאמר לי אבי לגבי רכישת השכלה עזרו לי בשנים הקשות ההן להמשיך בלימודים.‏

בערך באותה תקופה היכרתי את אקטריני,‏ בחורה יווניה נהדרת,‏ והתחתנו ב־1964.‏ כעבור שלוש שנים נולד בננו הבכור,‏ ובתוך פחות מארבע שנים נולדו לנו עוד שני בנים ובת.‏ זה לא היה קל לפרנס משפחה ובמקביל ללמוד באוניברסיטה.‏

עבדתי בחיל האוויר של ארה״ב בחברה לפיתוח טילים ולחקר החלל.‏ זה היה בסאניוויל,‏ קליפורניה.‏ הייתי מעורב במגוון תוכניות תעופה וחלל,‏ כולל תוכניות אג׳נה ואפולו.‏ זכיתי אף במדליות על תרומתי במבצעי אפולו 8 ואפולו 11.‏ לאחר מכן המשכתי בלימודיי ומילאתי תפקידים בכירים בתוכניות חלל צבאיות.‏ בשלב ההוא חשבתי שיש לי כל מה שצריך בחיים — אשה טובה,‏ ארבעה ילדים מקסימים,‏ עבודה יוקרתית ובית גדול.‏

חבר בעל התמדה

בתחילת 1967 היכרתי בעבודה את ג׳ים,‏ אדם עניו מאוד וטוב לב.‏ תמיד נדמה היה שהחיוך אינו מש מפניו.‏ ג׳ים מעולם לא סירב לצאת איתי להפסקות קפה.‏ הוא ניצל את ההזדמנויות האלו לדבר איתי על המקרא.‏ הוא סיפר לי שהוא לומד עם עדי־יהוה.‏

נדהמתי לגלות שג׳ים מתרועע עם קבוצה דתית זו.‏ איך נלכד אדם כל כך נחמד ברשתה של כת צורר המשיח?‏ בכל זאת,‏ לא יכולתי שלא להתרשם מהתעניינותו הכנה של ג׳ים ומטוב לבו.‏ כמעט בכל יום הביא ג׳ים חומר קריאה חדש בשבילי.‏ יום אחד הוא בא אלי למשרד ואמר:‏ ”‏איסידורוס,‏ המאמר הזה בחוברת המצפה מדבר על חיזוק חיי המשפחה.‏ קח וקרא אותו עם אשתך”‏.‏ הבטחתי לו שאקרא את החוברת,‏ אבל מאוחר יותר הלכתי לשירותים,‏ קרעתי אותה לגזרים,‏ והשלכתי אותה לאשפה.‏

במשך שלוש שנים השמדתי כל ספר וחוברת שנתן לי ג׳ים.‏ היו לי דעות קדומות על עדי־יהוה,‏ אך כדי לשמור על הידידות עם ג׳ים חשבתי שעדיף להקשיב לדבריו ואחר כך לשכוח מכל הסיפור.‏

אלא שמתוך השיחות האלו התברר לי שרוב הדברים שהאמנתי בהם ושרוב המנהגים שקיימתי אינם מבוססים על המקרא.‏ גיליתי שעיקרי אמונה,‏ כגון השילוש,‏ אש גיהינום והישארות הנפש,‏ אינם מקראיים (‏קהלת ט׳:‏10;‏ יחזקאל י״ח:‏4;‏ יוחנן כ׳:‏17‏)‏.‏ בתור יווני אורתודוקסי גאה לא הייתי מוכן להודות בגלוי שג׳ים צודק.‏ אך מאחר שהוא תמיד השתמש במקרא ומעולם לא הציג את דעתו האישית,‏ הגעתי בסופו של דבר לכלל הכרה שלאיש הזה יש מסר מקראי יקר עבורי.‏

אשתי חשה שמשהו קורה,‏ ושאלה אם שוחחתי עם החבר שלי שמתרועע עם עדי־יהוה.‏ כשהשבתי בחיוב אמרה:‏ ”‏בוא נלך לכל כנסייה,‏ רק לא עדי־יהוה”‏.‏ אך לא חלף זמן רב ואשתי ואני,‏ יחד עם ילדינו,‏ התחלנו לפקוד בקביעות את האסיפות של עדי־יהוה.‏

החלטה קשה

כשלמדתי את המקרא נתקלתי במילים שכתב ישעיהו הנביא:‏ ”‏וכיתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות.‏ לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”‏ (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ שאלתי את עצמי,‏ ’‏כיצד יכול משרתו של אל האוהב שלום לעבוד בתכנון ובייצור של כלי משחית?‏’‏ (‏תהלים מ״ו:‏10‏)‏ לא נדרש ממני זמן רב כדי להסיק שעלי למצוא עבודה אחרת.‏

זה היה קשה מאוד.‏ היתה לי קריירה מזהירה.‏ הגעתי למעמד הזה אחרי שנים של עבודה קשה,‏ לימודים והקרבות.‏ טיפסתי במעלה סולם החברה,‏ והנה אני עומד לוותר על הקריירה שבניתי.‏ לבסוף,‏ אהבתי העמוקה ליהוה ורצוני העז לעשות את רצונו הם שהכריעו את הכף (‏מתי ז׳:‏21‏)‏.‏

התחלתי לעבוד בחברה כלשהי בסיאטל,‏ וושינגטון.‏ לאכזבתי,‏ התברר לי שכעת אני מעורב אף יותר מבעבר בפעילות שאינה מתיישבת עם ישעיהו ב׳:‏4‏.‏ מאמציי לעסוק אך ורק בפרויקטים אחרים נכשלו,‏ ושוב חשתי נקיפות מצפון.‏ היה ברור לי שלא אוכל להמשיך לעבוד שם ובו בזמן ליהנות ממצפון טהור (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏21‏)‏.‏

הגענו למסקנה שאנחנו צפויים לשינויים גדולים בחיים.‏ בתוך פחות משישה חודשים שינינו את סגנון החיים שלנו וצמצמנו את ההוצאות המשפחתיות בחצי.‏ לאחר מכן מכרנו את הבית הגדול שלנו וקנינו בית קטן בדנבר,‏ קולרדו.‏ הייתי מוכן כעת לצעד הסופי — לעזוב את העבודה.‏ הדפסתי את מכתב ההתפטרות ובו הסברתי את עמדתי המצפונית.‏ באותו לילה,‏ אחרי שהילדים פרשו למיטה,‏ כרעתי על ברכיי והתפללתי עם אשתי ליהוה במילים המובאות בפתיח.‏

בתוך פחות מחודש עברנו לדנבר,‏ וכעבור שבועיים,‏ ביולי 1975,‏ נטבלתי יחד עם אשתי.‏ במשך שישה חודשים לא מצאתי עבודה,‏ ואט אט אזלו לנו החסכונות.‏ בחודש השביעי נותר לנו בבנק סכום כסף שהיה פחות מדמי המשכנתא החודשיים על הבית.‏ התחלתי לחפש כל עבודה מזדמנת שהיא,‏ והנה מייד לאחר מכן מצאתי עבודה כמהנדס.‏ השתכרתי פחות ממחצית המשכורת שהיתה לי בעבר;‏ אבל זה היה הרבה יותר ממה שביקשתי מיהוה.‏ עד כמה שמחתי שהצבתי את ענייני המלכות במקום הראשון!‏ (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

לימדנו את הילדים לאהוב את יהוה

במקביל אשתי ואני היינו עסוקים בפרויקט עתיר אתגרים — גידול ארבעת ילדינו על־פי עקרונות אלוהים.‏ תודות ליהוה זכינו,‏ לשמחתנו,‏ לראות את כולם נעשים למשיחיים בוגרים המקדישים את כל חייהם לפעילות החשובה של הטפת הבשורה.‏ שלושת הבנים שלנו,‏ קריסטוס,‏ לאקיס וגרגורי הם בוגרי בית־הספר להכשרת משרתים,‏ והם משרתים כיום בתפקידים שונים שבמסגרתם הם מבקרים בקהילות ומחזקים את ידי האחים.‏ הבת שלנו,‏ ששמה טולה,‏ עובדת בהתנדבות במרכז הראשי של עדי־יהוה בניו־יורק.‏ התרגשנו עמוקות כשראינו את ארבעתם מוותרים על קריירות מבטיחות ועל עבודות מכניסות כדי לשרת את יהוה.‏

רבים שואלים מהו הסוד להצלחה שהיתה לנו בגידול ילדים.‏ אין,‏ כמובן,‏ נוסחת פלא לגידול ילדים,‏ אבל השתדלנו באופן בלתי נלאה להשריש בלבם אהבה לאלוהים ולרֵע (‏דברים ו׳:‏​6,‏ 7;‏ מתי כ״ב:‏​37–39‏)‏.‏ הילדים שלנו למדו שלא נוכל לומר ליהוה שאנו אוהבים אותו אלא אם נוכיח זאת במעשינו.‏

יום אחד בשבוע,‏ בימי שבת בדרך כלל,‏ יצאנו לשירות יחד כמשפחה.‏ ערכנו באופן קבוע שיעור־מקרא משפחתי בימי שני בערב אחרי הארוחה,‏ וגם ערכנו שיעור־מקרא עם כל אחד מהילדים.‏ כשהילדים היו קטנים למדנו עם כל אחד מהם לפרקי זמן קצרים כמה פעמים בשבוע,‏ וכשגדלו,‏ ישבנו איתם לפרק זמן ארוך יותר אחת לשבוע.‏ במהלך השיעורים הרגישו הילדים חופשי להיפתח אלינו ולשוחח עימנו על הבעיות שלהם.‏

נהגנו גם לבלות יחדיו כמשפחה.‏ אהבנו לנגן ביחד בכלי נגינה,‏ וכל ילד נהנה לנגן את השירים האהובים עליו.‏ לעתים,‏ בסופי שבוע,‏ הזמנו משפחות אחרות אלינו להתרועעות בונה.‏ יצאנו גם לטיולים יחד כמשפחה.‏ פעם אחת,‏ טיילנו במשך שבועיים בהרי קולרדו ובישרנו שם יחד עם הקהילות המקומיות.‏ הילדים זוכרים לטובה איך עבדנו בכינוסים מחוזיים במחלקות שונות ועזרנו בבניית אולמי־מלכות במקומות שונים.‏ כשנסענו עם הילדים ליוון כדי שיראו את קרובי משפחתם,‏ יצא להם גם להיפגש עם עדי־יהוה נאמנים רבים אשר ישבו בכלא בשל אמונתם.‏ הדבר הותיר בהם רושם בל יימחה וחיזק את נחישותם לדבוק באמת ולהיות אמיצי לב.‏

כמובן,‏ היו פעמים שהילדים לא התנהגו יפה או התרועעו עם האנשים הלא־נכונים.‏ אולי גם הצרנו את צעדיהם לפעמים יתר על המידה בתחומים מסוימים והקשנו עליהם.‏ אך בעזרת ’‏מוסר יהוה ותוכחתו’‏ המקראיים הצלחנו לפתור את הבעיות (‏אפסים ו׳:‏4;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏

התקופה המאושרת ביותר בחיי

לאחר שהילדים החלו לשרת בשירות מלא,‏ שקלנו אקטריני ואני את האפשרות להרחיב את חלקנו בפעילות מצילת חיים זו.‏ וכך,‏ ב־1994 יצאתי לפנסיה מוקדמת,‏ והתחלנו לשרת כחלוצים רגילים.‏ בישרנו במכללות ובאוניברסיטאות מקומיות וייסדנו שיעורי־מקרא עם כמה סטונדנטים.‏ מאחר שיכולתי להזדהות עימם — הרי הייתי במצב דומה לא לפני שנים רבות — נחלתי הצלחה רבה במאמצים לעזור להם להכיר את יהוה.‏ זו שמחה גדולה ללמוד עם סטונדנטים מאתיופיה,‏ בוליביה,‏ ברזיל,‏ טורקיה,‏ מצרים,‏ מקסיקו,‏ סין,‏ צ׳ילה ותאילנד.‏ אני גם נהנה לבשר בטלפון,‏ בייחוד לאנשים דוברי יוונית.‏

למרות המגבלות הרבות שיש לי בשל המבטא היווני הכבד וגילי המבוגר,‏ אני תמיד משתדל לעמוד לרשות יהוה ולגלות את הרוח שגילה ישעיהו באומרו:‏ ”‏הנני!‏ שלחני”‏ (‏ישעיהו ו׳:‏8‏)‏.‏ נפלה בחלקנו הזכות לעזור ליותר משישה אנשים להקדיש את חייהם ליהוה.‏ זו ללא ספק התקופה המאושרת ביותר בחיינו.‏

בעבר נסובו כל חיי סביב פיתוח כלי־נשק מפלצתיים להריגת בני אדם.‏ אך יהוה,‏ ברוב חסדו,‏ פתח בפניי ובפני משפחתי את הפתח להיות משרתיו המוקדשים ולבשר לאנשים את הבשורה הטובה על חיי־נצח בגן־עדן עלי־​אדמות.‏ כשאני חושב על ההחלטות הגורליות שהיה עלי להחליט,‏ עולה בזכרוני הכתוב במלאכי ג׳:‏10‏:‏ ”‏’‏בחנוני נא בזאת’‏,‏ אמר יהוה צבאות,‏ ’‏אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די’‏”‏.‏ הוא אכן עמד בהבטחתו!‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 27]‏

לאקיס:‏ אבי שנא צביעות.‏ הוא השתדל לא להיות צבוע,‏ בייחוד כשהציב דוגמה טובה למשפחה.‏ לא פעם אמר לנו:‏ ”‏כשמקדישים את החיים ליהוה יש לזה משמעות.‏ אתם חייבים להיות מוכנים להקריב למענו הקרבות.‏ זה משיחי אמיתי”‏.‏ המילים האלו מלוות אותי ועוזרות לי ללכת בעקבותיו ולהקריב למען יהוה.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 27]‏

קריסטוס:‏ מאז ומתמיד הוקרתי את הנאמנות המוחלטת של הוריי ליהוה ואת מחויבותם האמיתית למילוי אחריותם כהורים.‏ תמיד עשינו דברים ביחד — אם בשירות ואם בחופשות.‏ הם יכלו לעסוק בדברים רבים,‏ אבל הם בחרו לחיות חיים פשוטים והתמקדו בשירות.‏ היום אני יודע שאין אושר גדול יותר מאשר להקדיש את מלוא זמני לשירות יהוה.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 28]‏

גרגורי:‏ דוגמתם האישית של הוריי ושמחתם בשירות יהוה הן שהניעו אותי,‏ יותר מדברי העידוד מצדם,‏ לבחון מחדש את מצבי,‏ להתגבר על הפחדים והחששות ולהתחיל בשירות מלא כדי לעשות יותר למען יהוה.‏ אני מודה להוריי על שעזרו לי למצוא את השמחה במאמצים אלו.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 28]‏

טולה:‏ הוריי תמיד הדגישו לנו שהקשר עם יהוה הוא הדבר היקר ביותר שיכול להיות לנו,‏ ושהדרך היחידה לאושר אמיתי היא לתת ליהוה את מיטבנו.‏ הם הפכו את יהוה לדמות מאוד מוחשית בעינינו.‏ אבי נהג לומר לנו שזו תחושה נפלאה ללכת לישון במצפון נקי ולדעת שהשתדלת בכל כוחך לשמח את יהוה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

כשהייתי חייל ביוון,‏ 1951

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אקטריני ב־1966

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

משפחתי ב־1996:‏ (‏משמאל לימין,‏ אחורה)‏ גרגורי,‏ קריסטוס,‏ טולה;‏ (‏קדימה)‏ לאקיס,‏ אקטריני ואני