סיפור חיים

הברכות שבחיי מסירות לאלוהים

סיפורו של ויליאם אַיְהִינוֹרְיָה

התעוררתי באישון לילה לקול גניחותיו המוכרות של אבי.‏ הוא התגלגל על הרצפה ואחז את בטנו בידיו.‏ אמי,‏ אחותי הגדולה ואני עמדנו סביבו.‏ כאשר נראה שהכאב שכך מעט,‏ הוא התיישב,‏ נאנח ואמר:‏ ”‏רק לעדי־יהוה יש שלום בעולם הזה”‏.‏ אמירה זו נשמעה לי מוזרה,‏ אך המילים הותירו בי רושם עמוק משום שלא שמעתי על עדי־יהוה קודם לכן.‏ תהיתי למה הוא התכוון.‏

זה קרה ב־1953 כשהייתי בן שש.‏ אבי היה נשוי לכמה נשים וגרנו באִיווֹסָה,‏ כפר חקלאי במערב התיכון של ניגריה.‏ הייתי הילד השני אך הבן הראשון במשפחה שהתרחבה וכללה לבסוף את שלוש נשותיו של אבי ו־13 ילדים.‏ כולנו גרנו ביחד בבית של סבא.‏ הבית היה עשוי בוץ,‏ מקורה בסבך,‏ וכלל ארבעה חדרים.‏ גם סבתא,‏ שלושת אחיו של אבא ומשפחותיהם חיו איתנו.‏

עברה עלי ילדות קשה.‏ מה שתרם לזה במיוחד היתה בריאותו הרעועה של אבי.‏ הוא סבל מכאבים כרוניים בקיבה עד מותו כעבור שנים רבות.‏ מחלתו המסתורית עמדה בפני כל הטיפולים הרפואיים שמשפחה אפריקנית כפרית יכולה להרשות לעצמה — הן טיפולים בצמחים והן טיפולים קונבנציונלים.‏ לילות רבים בכינו לצד אבי בשעה שהתגלגל בייסורים על הרצפה עד שהתרנגול קרא בבוקר.‏ לעתים קרובות הוא נסע ביחד עם אמי בחיפוש אחר מרפא למחלתו והשאיר אותי ואת אחיי ואחיותיי עם סבתא.‏

מקור ההכנסה של משפחתנו היה גידול ומכירה של בטטות,‏ קאסאווה ואגוזי קולה.‏ כדי להשלים את הכנסתנו הזעומה,‏ עבדנו בייצור גומי משרף עצים.‏ מזוננו העיקרי היה בטטות.‏ אכלנו בטטות לארוחת בוקר,‏ מחית בטטות לארוחת צהריים ושוב בטטות לארוחת ערב.‏ לפעמים גיוונו את התפריט בבננות ירוקות צלויות.‏

היבט חשוב בחיינו היה פולחן האבות.‏ המשפחה הגישה מנחות מזון למקלות שהיו קשורות אליהם צדפות צבעוניות.‏ אבא גם נהג לעבוד אליל מסוים כדי להרחיק רוחות רעות ומכשפות.‏

כשהייתי בערך בן חמש עברנו באופן זמני למחנה חקלאי,‏ ששכן כ־11 קילומטר מהכפר שלנו.‏ אבא נדבק שם במחלה שנגרמת מתולעים,‏ מה שהוסיף צרה על מחלת הבטן שלו.‏ הוא לא היה מסוגל לעבוד במשך היום וכאבי הבטן ייסרו אותו במהלך הלילה.‏ אני נדבקתי בג׳יגר,‏ סוג של טיפוס.‏ כתוצאה מכך נאלצנו להתקיים ממצרכים שמשפחתנו המורחבת סיפקה לנו.‏ העדפנו לחזור לכפר שלנו באיווסה במקום למות מעוני מחפיר.‏ אבא לא רצה שאני,‏ בנו הראשון,‏ אהיה רק איכר המתפרנס בדוחק.‏ הוא סבר שחינוך טוב יאפשר לי להעלות את רמת המחיה של המשפחה ולעזור בגידול אחיי ואחיותיי.‏

חשיפה לדתות שונות

אחרי שהגענו לכפר התחלתי בלימודיי.‏ כך נחשפתי לזרמים שונים בדת הנוצרית.‏ בשנות החמישים של המאה ה־20 היה החינוך המערבי קשור קשר הדוק לדת של השלטון הקולוניאלי.‏ הואיל ובית־הספר היסודי שבו למדתי היה קתולי,‏ גם אני הייתי צריך להיות רומי קתולי.‏

ב־1966 מלאו לי 19 שנה והתקבלתי לבית־הספר התיכון הבפטיסטי־צלייני בעיר איווֹהִינְמִי,‏ כ־8 קילומטרים מאיווסה.‏ החינוך הדתי שקיבלתי שם היה שונה.‏ הואיל ואותה עת למדתי בבית־ספר פרוטסטנטי,‏ הכמרים הקתולים לא הרשו לי להשתתף במיסה של יום ראשון.‏

בתקופת לימודיי בבית־הספר הבפטיסטי באתי לראשונה במגע עם המקרא.‏ אף־על־פי שהמשכתי ללכת לכנסייה הקתולית,‏ קראתי לבד את המקרא בכל יום ראשון אחרי הטקס בכנסייה.‏ תורתו של ישוע ריתקה אותי ונטעה בי שאיפה לחיות חיים בעלי תוכן המתאפיינים במסירות לאלוהים.‏ ככל שהוספתי לקרוא במקרא,‏ כך החליאו אותי הצביעות של כמה ממנהיגי הדת וסגנון החיים המופקר של רבים מצאן מרעיתם.‏ מה שראיתי אצל מי שהתיימרו להיות משיחיים היה שונה לחלוטין ממה שלימדו ועשו ישוע ותלמידיו.‏

היו מקרים ודברים ספציפיים שזיעזעו אותי.‏ יום אחד הלכתי לחנות לתשמישי קדושה נוצריים כדי לקנות מחרוזת תפילה,‏ וראיתי שבצד הדלת תלוי קמיע ג׳וּג׳וּ.‏ כמו כן,‏ פעם אחת מנהל בית־הספר הבפטיסטי ניסה להתעלל בי מינית.‏ מאוחר יותר נודע לי שהוא הומוסקסואל ושהוא ניצל מינית אחרים.‏ חשבתי על הדברים האלה ושאלתי את עצמי,‏ ’‏האם אלוהים מרוצה מדתות שחבריהן ואפילו אלה העומדים בראשן אינם נותנים את הדין על חטאים חמורים?‏’‏

שינוי דת

למרות הכול,‏ אהבתי את מה שקראתי במקרא והחלטתי להמשיך לקרוא בו.‏ באותה עת נזכרתי במה שאמר אבי 15 שנה קודם לכן:‏ ‏”‏רק לעדי־יהוה יש שלום בעולם הזה”‏.‏ אבל חששתי קצת מכיוון שכמה עדי־יהוה צעירים בבית־ספרי היו מטרה ללעג,‏ ולעתים נענשו משום שסירבו להשתתף בטקסים הדתיים שערכנו בבוקר.‏ גם כמה מהשקפותיהם נראו לי מוזרות.‏ למשל,‏ היה לי קשה להאמין שרק 000,‏144 אנשים יעלו לשמים (‏ההתגלות י״ד:‏3‏)‏.‏ מכיוון שקיוויתי בעצמי לעלות לשמים,‏ תהיתי אם המספר הושלם לפני שנולדתי.‏

היה ברור שגישתם והתנהגותם של עדי־יהוה שונות.‏ הם לא השתתפו במעשים לא־מוסריים ואלימים כמו שאר הצעירים מבית־הספר.‏ בעיניי הם אכן היו נבדלים מן העולם,‏ וכפי שקראתי במקרא,‏ זה מה שצריך לאפיין את אנשי דת האמת (‏יוחנן י״ז:‏​14–16;‏ יעקב א׳:‏27‏)‏.‏

החלטתי להיכנס בעובי הקורה.‏ בספטמבר 1969 השגתי את הספר ‏”‏האמת המובילה לחיי־נצח”‏ (‏לועזית)‏‏.‏ חודש לאחר מכן,‏ חלוץ אחד (‏כינוי לעד־יהוה המבשר בשירות מלא)‏ התחיל ללמד אותי את המקרא.‏ התלהבתי מהשיעור הראשון,‏ ולכן התחלתי לקרוא את הספר האמת במוצאי שבת וסיימתי אותו עד למחרת אחר הצהריים.‏ מייד סיפרתי לחבריי לספסל הלימודים על הדברים הנפלאים שקראתי.‏ התלמידים והמורים חשבו שאמונתי החדשה הוציאה אותי מדעתי,‏ אבל היה לי ברור שאני לא משוגעa (‏מעשי השליחים כ״ו:‏24‏)‏.‏

החדשות על כך שאני מבשר על דת חדשה הגיעו לאוזני הוריי.‏ הם ביקשו ממני לחזור מייד הביתה כדי שיוכלו לברר מה קורה איתי.‏ לא היה לי עם מי להתייעץ משום שכל העדים נסעו לכינוס מחוזי בעיירה אִילֶשָה.‏ כשחזרתי הביתה,‏ אמי וקרובי משפחה נוספים המטירו עלי שאלות וביקורת.‏ ניסיתי בכל מאודי להגן על מה שלמדתי מהמקרא (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏

אחרי שדודי לא הצליח להוכיח שעדי־יהוה הם מורי כזב,‏ הוא נקט גישה שונה.‏ הוא אמר לי:‏ ”‏אל תשכח שהלכת לבית־הספר כדי לרכוש השכלה.‏ אם תעזוב את בית־הספר ותלך לבשר,‏ אף פעם לא תשלים את לימודיך.‏ למה שלא תמתין עד שתסיים את לימודיך ורק אז תצטרף לדת החדשה הזאת?‏”‏ דבריו נשמעו לי הגיוניים באותו רגע,‏ ולכן הפסקתי ללמוד עם העדים.‏

אחרי שסיימתי את לימודיי בדצמבר 1970,‏ הלכתי מייד לאולם המלכות,‏ ומאז אני ממשיך לבוא לאסיפות של עדי־יהוה.‏ ב־30 באוגוסט 1971 נטבלתי כסמל להקדשתי לאלוהים.‏ צעד זה זיעזע לא רק את הוריי,‏ אלא גם את כל בני הכפר.‏ הם אמרו שאיכזבתי אותם משום שהייתי הראשון באיווסה או בקרבתה שקיבל מלגה ממשלתית.‏ רבים תלו בי תקוות גדולות;‏ הם קיוו שאוכל לשפר את מצב הכפר בזכות השכלתי.‏

תוצאות השינוי

משפחתי וזקני הכפר שלחו אלי משלחת כדי לנסות לשכנע אותי לוותר על אמונתי.‏ הם לא חסכו בקללות.‏ ”‏אם לא תעזוב את הדת הזאת”‏,‏ אמרו,‏ ”‏אין לך עתיד.‏ לא תהיה לך עבודה.‏ לא תבנה בית משלך.‏ לא תוכל להתחתן ולהקים משפחה”‏.‏

אך בניגוד לתחזיותיהם הקודרות,‏ עשרה חודשים אחרי שסיימתי את לימודיי קיבלתי עבודה כמורה בבית־ספר.‏ באוקטובר 1972 התחתנתי עם אשתי היקרה ורוניקה.‏ מאוחר יותר הממשלה הכשירה אותי לשמש כנציג הממונה על ייעול חקלאי.‏ קניתי את מכוניתי הראשונה והתחלתי לבנות את ביתנו.‏ ב־5 בנובמבר 1973 נולדה בתנו הראשונה,‏ ויקטורי,‏ ובשנים שלאחר מכן נולדו לידיה,‏ וילפרד וג׳ואן.‏ ב־1986 נולד בן הזקונים שלנו,‏ מיכה.‏ כולם יקרים לנו,‏ נחלה מאת יהוה (‏תהלים קכ״ז:‏3‏)‏.‏

במבט לאחור אני יכול לומר שהקללות של אנשי הכפר הפכו כולן לברכות.‏ מסיבה זאת קראתי לבתי הראשונה ויקטורי [‏באנגלית,‏ ”‏ניצחון”‏]‏.‏ באחרונה כתבו אלי חברי הכפר ואמרו:‏ ”‏בבקשה,‏ אנחנו רוצים שתחזור הביתה ותסייע בפיתוח הכפר לאור העובדה שאלוהים מברך אותך”‏.‏

גידול ילדים בדרכי אלוהים

אשתי ואני ידענו שלא נוכל לשלב רדיפת ממון עם האחריות שקיבלנו מאלוהים לגדל את הילדים.‏ לכן למדנו להסתפק בסגנון חיים פשוט.‏ אנחנו מעדיפים זאת מאשר לסבול את ההשלכות שיכולות להיות לסגנון חיים אחר.‏

אין זה נדיר באזורנו שאנשים חולקים בית עם משפחות אחרות ומשתמשים באותו חדר אמבטיה,‏ מטבח וכיוצא באלה.‏ אנו שמחים שיכולנו לשכור בתי מגורים ללא שותפים בכל עיירה שאליה הועברתי בשל תפקידי כעובד מדינה.‏ דירות אלה היו אומנם יקרות יותר,‏ אבל כך צימצמנו את מידת החשיפה של הילדים להשפעות שליליות.‏ אני מודה ליהוה שלאורך השנים הצלחנו לגדל את ילדינו בסביבה בריאה מבחינה רוחנית.‏

בנוסף לכך,‏ אשתי לא יוצאת לעבוד בחוץ,‏ וזאת כדי להיות עם הילדים ולטפל בהם.‏ כשאני חוזר מהעבודה אנחנו משתדלים לעשות דברים ביחד כמשפחה.‏ אנחנו עושים את הכול כצוות ‏—‏ שיעורי מקרא משפחתיים,‏ התכוננות לאסיפות הקהילה ונוכחות בהן,‏ יציאה לשירות וגם השתתפות בפעילויות חברתיות.‏

אנו משתדלים ליישם את העצה שבדברים ו׳:‏​6,‏ 7‏,‏ שקוראת להורים ללמד את ילדיהם לא רק בבית אלא גם בכל הזדמנות.‏ זה עוזר לילדים לחפש חברים בתוך הקהילה ולא בעולם.‏ מדוגמתנו האישית הם לומדים לברור את חבריהם משום שוורוניקה ואני ממעיטים לבלות זמן בחברת אנשים שאינם שותפים לאמונתנו (‏משלי י״ג:‏20;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏33‏)‏.‏

מובן שהילדים הושפעו לחיוב לא רק מן ההדרכה והחינוך שקיבלו מאיתנו.‏ דלת ביתנו תמיד פתוחה בפני משיחיים מסורים,‏ שרבים מהם משרתים כמשגיחים נודדים של עדי־יהוה.‏ תודות לזמן שהקדישו אותם משיחיים בוגרים למשפחתנו,‏ יכלו ילדינו להבחין בהקרבה העצמית שלהם ולהפיק את הלקחים.‏ דבר זה הוסיף משקל למה שלימדנו את הילדים והם אימצו את האמת ללבם.‏

הברכות שבמסירות לאלוהים

אשתי ואני,‏ וכן גם ארבעה מילדינו,‏ משרתים כיום במסגרת השירות המלא.‏ התחלתי בחלוציות ב־1973.‏ במשך השנים נאלצתי להפסיק מדי פעם את השירות המלא מסיבות כלכליות.‏ לפעמים היתה לי גם הזכות לשמש כמורה בבית־הספר לשירות המלכות,‏ שבמסגרתו ניתנת הכשרה למשגיחים בקהילות של עדי־יהוה.‏ כעת יש לי הזכות לשרת בוועד הקשר עם בתי־חולים וגם לשמש כמשגיח העיר באוּאוֹנמוֹרה.‏

שתי בנותיי,‏ ויקטורי ולידיה,‏ נשואות באושר לזקני־קהילה טובים.‏ הן משרתות יחד עם בעליהן במשרד הסניף של עדי־יהוה באִיגֶדוּמָה,‏ ניגריה.‏ בננו הגדול וילפרד משמש כמשרת עוזר,‏ ובננו הקטן מיכה משרת מדי פעם כחלוץ עוזר.‏ ב־1997 סיימה ג׳ואן את לימודיה בבית־הספר התיכון והתחילה לשרת כחלוצה רגילה.‏

אחת החוויות המבורכות ביותר בחיי היא שהצלחתי לסייע לאחרים להתחיל לשרת את יהוה,‏ וביניהם כמה מבני משפחתי המורחבת.‏ אבי אומנם התאמץ לשרת את יהוה,‏ אך העובדה שהיה פוליגמיסט מנעה ממנו להתקדם.‏ עוד מנעוריי אהבתי בני אדם.‏ כשאני רואה אחרים סובלים,‏ אני מרגיש שבעיותיי מתגמדות.‏ נראה לי שהם מבחינים בכך שאני באמת רוצה לעזור להם,‏ ולכן יותר קל להם לשוחח איתי.‏

אחד האנשים שעזרתי להם ללמוד על מטרותיו של יהוה הוא בחור צעיר שהיה מרותק למיטתו.‏ הוא עבד פעם בחברת חשמל.‏ יום אחד קיבל מכת חשמל חזקה בזמן העבודה ונעשה משותק מן החזה ומטה.‏ הוא הסכים לקבל שיעורי מקרא ובאופן הדרגתי התחיל ליישם את מה שלמד.‏ הוא נטבל ב־14 באוקטובר 1995 בנחל שליד ביתנו,‏ וזו היתה הפעם הראשונה זה 15 שנה שהוא יצא ממיטתו!‏ הוא אמר שהיה זה היום המאושר ביותר בחייו.‏ כעת הוא משמש כמשרת עוזר בקהילה.‏

אני חייב לומר שאין בי טיפת חרטה על כך שלפני כ־30 שנה בחרתי לעבוד את יהוה ביחד עם משרתיו המוקדשים והמאוחדים.‏ אני רואה אהבה אמיתית בקרבם.‏ גם אם תקוות חיי הנצח לא היתה כלולה בגמול שיעניק יהוה למשרתיו הנאמנים,‏ בכל זאת הייתי בוחר בחיי מסירות לאלוהים (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏6;‏ עברים י״א:‏6‏)‏.‏ זו הדרך שעיצבה את חיי,‏ נתנה להם עוגן יציב,‏ והיא מעניקה שמחה,‏ סיפוק ואושר לי ולמשפחתי.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אשתי והילדים ב־1990

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם אשתי,‏ ילדיי ושני החתנים שלי