סיפור חיים
הסתפקות כרצון אלוהים היתה לי למעוז
סיפורו של בנג׳מין איקיצ׳וּקוּ אוֹסְווקָה
זמן קצר לאחר שהתחלתי בשירות המלא, ביקרתי בבית הוריי. כראותו אותי, אחז אבי בחולצתי וצעק, ”גנב!” הוא נטל את חרבו והיכה בי בצידה השטוח. מן הצעקות נחפזו לביתנו אנשים מן הכפר. מה גנבתי? הרשו לי להסביר.
נולדתי בשנת 1930, בכפר אוּמַרִיאַם בדרום מזרח ניגריה, הבכור מבין שבעה ילדים. הגדולה מבין אחיותיי נפטרה בגיל 13. הוריי היו אנגליקנים. אבי עבד כחקלאי, ואמי עסקה ברוכלות. היא צעדה מן הכפר מרחק 30 קילומטר בערך אל השווקים כדי לקנות פח שמן דקלים ושבה מאוחר בלילה. למחרת פסעה השכם בבוקר אל תחנת רכבת בעיירה המרוחקת כ־40 קילומטר ומכרה את השמן. אם הרוויחה — בדרך כלל לא יותר מ־15 סנט — קנתה מוצרי מזון למשפחה וחזרה הביתה עוד באותו יום. כך עשתה במשך כ־15 שנה עד מותה בשנת 1950.
התחלתי את לימודיי בכפר בבית־ספר שנוהל בידי הכנסייה האנגליקנית. כדי לסיים בית־ספר יסודי, היה עלי להתגורר בפנסיון מרחק 35 קילומטר מביתי. הואיל והוריי לא יכלו לממן את המשך לימודיי, התחלתי לחפש עבודה. בתחילה עבדתי כמשרת בביתו של שומר מסילת רכבת בלַגוֹס, מערב ניגריה, ובהמשך אצל עובד מדינה בקַדוּנָה שבצפון ניגריה. בבֶּנִין סיטי, עיר בחבל המערב התיכון של ניגריה, מצאתי עבודה כפקיד של עורך־דין, ומאוחר יותר הועסקתי כפועל במנסרה. ב־1953 עברתי לקמרון להתגורר אצל בן דודי שעזר לי למצוא עבודה במטע של עצי גומי. השתכרתי בערך תשעה דולרים בחודש. עבדתי עבודות בזויות, ובכל זאת הייתי מרוצה כל עוד לא רעבתי ללחם.
אביון מחלק אוצרות
סילבנוס אוקאמירי, עמיתי לעבודה, היה אחד מעדי־יהוה. בכל הזדמנות חלק עימי את ידיעותיו מן המקרא בעוד אנו מנכשים עשבים ועורמים ערימות גבבה מסביב לעצי הגומי. הקשבתי לו ותו לא. בכל אופן, כאשר התברר לבן דודי שאני בקשר עם העדים, הוא עשה הכול כדי לדכא בי כל עניין. הוא הזהיר אותי: ”בנג׳י, אל תבקר אצל מר אוקאמירי. הוא איש יהוה ואדם עני. כל מי שיסתובב איתו יהיה בדיוק כמוהו”.
בתחילת 1954 לא יכולתי עוד לשאת את תנאי העבודה הקשים וחזרתי לביתי. הכנסייה האנגליקנית בימים ההם הקפידה הקפדה יתרה על ערכי מוסר. עם הזמן סלדתי מאי־מוסריות מינית. אך עד מהרה חשתי שאט נפש מצביעותם של באי הכנסיות. הם הצהירו בכל תוקף על דבקותם בערכי המקרא, אך סגנון חייהם הוכיח את ההיפך (מתי ט״ו:8). היו לי ויכוחים חוזרים ונשנים עם אבי ונוצרו בינינו מתחים. לילה אחד קמתי ועזבתי את הבית.
עברתי אל אומובה, עיירה השוכנת בתוואי מסילת הרכבת. שם שוב באתי במגע עם עדי־יהוה. פריסילה איסיוקה, אותה היכרתי מכפר מולדתי, נתנה לי את הספרונים ”בשורה זו של מלכות” ו”אחרי הר מגידון — העולם החדש שיכונן אלוהים”.a בלעתי אותם בשקיקה והשתכנעתי שמצאתי את האמת. בכנסייה לא למדנו את המקרא; התמקדנו במסורות אנוש. לעומת זאת, בספרות של עדי־יהוה מרבים לצטט מתוך המקרא.
כעבור פחות מחודש שאלתי את אח ואחות איסיוקה מתי הם הולכים לכנסייה שלהם. בפעם הראשונה שנכחתי באסיפה של עדי־יהוה לא הבנתי שום דבר. המאמר בחוברת המצפה דן במתקפתו של ”גוג ארץ המגוג”, המוזכרת בספר יחזקאל (יחזקאל ל״ח:1, 2). מושגים רבים היו זרים לי, אבל התרשמתי עמוקות מקבלת הפנים הלבבית והחלטתי לבוא שוב ביום ראשון שלאחר מכן. באסיפה השנייה שלי שמעתי על הכרזת הבשורה. שאלתי את פריסילה מתי הם הולכים לבשר. ביום ראשון השלישי התלוויתי אליהם כשבידי ספר מקרא קטן. לא היה לי תיק שירות ולא ספרות מקראית. בכל אופן, הפכתי למבשר מלכות והגשתי דו״ח שירות בסוף החודש!
איש לא ערך איתי שיעורי מקרא, אבל בכל פעם שביקרתי אצל משפחת איסיוקה, ליקטתי דברי אמונה ועידוד מן המקרא וקיבלתי מהם ספרות מקראית. ב־11 בדצמבר 1954, בכינוס מחוזי שנערך באַבָּה, נטבלתי במים כסמל להקדשת חיי ליהוה. בן דודי, שהתגוררתי בביתו ועבדתי אצלו כשוליה, חדל לתת לי אוכל והכשרה ולא שילם לי פרוטה על שירותיי. אבל לא נטרתי לו; שמחתי שיש לי יחסים אישיים עם אלוהים, ויחסים אלה העניקו לי נחמה ושלוות נפש. העדים המקומיים באו לעזרתי. משפחת איסיוקה סיפקה לי מזון, ואחרים הילוו לי כסף כדי שאוכל להתחיל לעבוד ברוכלות. באמצע שנת 1955 קניתי אופניים משומשים ובמרס 1956 התחלתי לשרת כחלוץ רגיל. בחלוף זמן קצר פרעתי את חובותיי. מן הרוכלות הרווחתי פרוטות, אבל יכולתי לפרנס את עצמי. הסתפקתי במה שיהוה נתן לי.
”לגנוב” את אחיי ואחיותיי
משעה שעמדתי ברשות עצמי רציתי בראש ובראשונה לעזור לאחיי ואחיותיי מבחינה רוחנית. הצטרפותי לעדי־יהוה עוררה את התנגדותו של אבי בשל דעותיו הקדומות וחשדותיו העמוקים. איך אוכל לעזור להם ללמוד את האמת המקראית? הצעתי לתמוך כלכלית באחי הקטן ארנסט, ואבי הרשה לו לגור אצלי. לא חלף זמן רב וארנסט אימץ לעצמו את האמת ונטבל ב־1956. עמדתו הקשיחה את התנגדותו של אבי. למרות זאת, גם אחותי ובעלה קיבלו את האמת. כאשר הזמנתי את אחותי השנייה, פלישיה, לבלות אצלי את חופשות בית־הספר, הסכים אבי בחוסר רצון. בתוך זמן קצר גם פלישיה נטבלה כאחת מעדי־יהוה.
בשנת 1959 נסעתי לביתי לקחת את ברניס, אחותי השלישית, אל ארנסט. באותו ביקור תקף אותי אבי והאשים אותי בגניבת ילדיו. הוא לא הבין שזו היתה החלטתם האישית לשרת את יהוה. אבי נשבע שלעולם לא ירשה לברניס להתלוות אלי. אך ידו של יהוה לא קצרה, וכעבור שנה בילתה ברניס את חופשות בית־הספר אצל ארנסט. גם היא, כמו אחיותיה, חבקה את האמת ונטבלה.
ללמוד את הסוד
בספטמבר 1957 התחלתי לשרת כחלוץ מיוחד והקדשתי מדי חודש כ־150 שעות למלאכת הבישור. שירתתי עם שותפי, סנדיי אירובלאקי, בשטח רחב הידיים באַקפּוּנַאַבּוּ, אֶצֶ’ה. בכינוס הנפתי הראשון שנכחנו בו לאחר שעברנו לשם, נטבלו 13 איש מקבוצתנו. עד כמה מרגש אותנו לראות שיש כיום 20 קהילות באזור!
בשנת 1958 היכרתי את קריסטיאנה אזוּיִקָה, חלוצה רגילה שהשתייכה לקהילת אַבָּה מזרח. הערצתי את קנאותה ואת מסירותה, ובאותה שנה בחודש דצמבר נישאנו. בתחילת 1959 התמניתי למשגיח נודד. תפקידי היה לבקר בקהילות ולחזק את ידיהם של אחינו לאמונה. מאז ועד 1972 ביקרתי עם אשתי כמעט בכל קהילות משרתי יהוה במזרח ניגריה ובמערב התיכון.
הקהילות היו מרוחקות זו מזו, והאופניים שימשו כאמצעי התחבורה העיקרי שלנו. כאשר שירתנו בקהילות בעיירות גדולות יותר, שכרו האחים מונית שתסיע אותנו לקהילה הבאה. לעתים התאכסנו בחדרים בעלי רצפת בוץ וללא תקרה. ישנו על מיטות עשויות מקלות רפיה. חלקן היו מצוידות במזרני עשב מכוסי מחצלת, וחלקן היו ללא מזרן. כמות המזון ואיכותו לא היוו עבורנו כל בעיה. לשמחתם של המארחים, ידענו להסתפק במועט ונהנינו מכל מאכל שהוגש לנו. באותם ימים לא היה חשמל בכמה מן הערים, לכן תמיד סחבנו איתנו מנורת נפט. למרות התנאים הקשים חווינו חוויות מהנות רבות במחיצת הקהילות.
בשנים ההן למדנו להעריך את דבריו של השליח פאולוס: ”כאשר יש לנו מזון ובגדים, נסתפק נא בהם” (טימותיאוס א׳. ו׳:8). מתוך קשיים ובעיות למד פאולוס סוד שעזר לו לשמוח בחלקו. מהו הסוד? הוא סיפר: ”יודע אני לעמוד בעוני, ויודע אני לעמוד בשפע. בכל דבר ובכל הנסיבות מורגל אני גם לשובע וגם לרעב, גם לשפע גם למחסור”. גם אנו למדנו את אותו סוד. עוד אמר פאולוס: ”הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח” (פיליפים ד׳:12, 13). ראינו מניסיוננו האישי עד כמה נכונות המילים הללו. התברכנו בתחושת סיפוק, במידה גדושה של פעילויות משיחיות בונות ובשלוות נפש.
לשרת את הקהילות כמשפחה
בשלהי 1959 נולד בננו הבכור, ג׳ואל, וב־1962 בא לעולם בננו השני, סמיואל. קריסטיאנה ואני המשכנו בפעילות הנפתית וביקרנו בקהילות יחד עם הבנים. בשנת 1967 פרצה בניגריה מלחמת אזרחים. בתי־הספר נסגרו בגין מתקפות אוויריות בלתי פוסקות. אשתי עבדה כמורה לפני שהצטרפה אלי לשירות הנפתי, וכך במרוצת המלחמה לימדה את הילדים בבית. בגיל שש ידע סמיואל קרוא וכתוב. כשנרשם לבית־הספר אחרי המלחמה, הקדים את בני גילו בשתי כיתות.
בתקופה ההיא לא ממש ידענו עד כמה קשה לגדל ילדים ובמקביל להמשיך בשירות הנפתי. בשנת 1972 התמנינו לחלוצים מיוחדים, והמינוי היה לתועלתנו. כך יכולנו להישאר במקום אחד ולהקדיש תשומת לב מספקת לרוחניותם של הילדים. בשלב מוקדם לימדנו אותם את ערך ההסתפקות כרצון אלוהים. ב־1973 נטבל סמיואל, וג׳ואל הצטרף באותה שנה לשורות החלוצים הרגילים. שני הבנים נשאו נשים משיחיות למופת, וכיום הם מגדלים את ילדיהם בָּאמת.
תלאות מלחמת האזרחים
מלחמת האזרחים התלקחה בשעה ששירתתי כמשגיח נפה עם משפחתי באחת הקהילות באוֹנִיצָ’ה. המלחמה המחישה לנו עד כמה אווילי לצבור דברים חומריים או לשים בהם את מבטחך. ראיתי אנשים נמלטים על נפשם ומותירים ברחובות את רכושם היקר.
ככל שהחריפה המלחמה, גויסו כל הגברים הבריאים. אחים רבים שסירבו להתגייס, עונו. לא יכולנו להסתובב חופשי. הרעב עשה שמות במדינה. מחיר חצי קילו קסווה האמיר מ־7 סנטים ל־14 דולר, ומחיר כוס מלח נסק מ־8 דולרים ל־42 דולר. לא ניתן היה להשיג חלב, חמאה וסוכר. כדי לשרוד היינו טוחנים פפאיה לא־בשלה ומערבבים אותה עם מעט קמח קסווה. אכלנו גם חגבים, קליפות קסווה, עלי היביסקוס ועלי סוּף — כל מיני עלים שיכולנו למצוא. בשר נחשב למותרות, לכן לכדתי לטאות עבור ילדיי שיהיו להם למאכל. גם במצבים קשים מנשוא, יהוה תמיד דאג לנו.
אך המחסור הרוחני מפאת המלחמה היה מסוכן יותר. רוב האחים נמלטו מאזור הקרבות אל הג׳ונגלים או אל כפרים אחרים, ותוך כדי מנוסתם איבדו את רוב הספרות המקראית שלהם או את כולה. בנוסף, המצור שהטילו חיילי הממשלה מנע זרימת ספרות מקראית חדשה אל אזור ביאפרה. אף שרוב הקהילות השתדלו לקיים אסיפות, הרוחניות של האחים ניזוקה משום שלא התאפשר להעביר אליהם הנחיות מטעם משרד הסניף.
מלחמה ברעב הרוחני
משגיחים נודדים עשו כל מאמץ להמשיך ולבקר בכל קהילה. מאחר שאחים רבים ברחו מן העיירות, חיפשתי אחריהם בכל מקום. יום אחד השארתי את אשתי וילדיי במקום מבטחים ובמשך שישה שבועות הסתובבתי לבדי מכפר לכפר ובג׳ונגל במאמץ למצוא אחים.
במהלך ביקורי בקהילה אחת באוֹבּוּנְקָה, הגיע לאוזניי שישנו ריכוז גדול של עדים באזור אִיסְיוֹצִ’י שבמחוז אוֹקִיגְוואה. ביקשתי שתופץ בין האחים באזור הודעה להתאסף במטע עצי קַשְׁיוּ שבכפר אוּמוואקו. רכבנו אני ועוד אח קשיש על אופניים כ־15 קילומטר עד המטע, ונאספו שם בערך 200 עדים, כולל נשים וילדים. בסיועה של חלוצה, איתרתי קבוצה נוספת של כמאה עדים, שמצאו מחסה בערבת לומרה.
לורנס אוגוואבו היה אחד מקבוצת אחים אמיצי לב שחיו בעיר אוֹבֶרִי שסועת המלחמה. הוא הביא לידיעתי שעדים רבים נמצאים באזור אוֹהַג’י. הם לא יכלו להסתובב חופשי משום שהאזור היה נתון בשליטת הצבא. רכבנו לשם אני והאח בחסות החשיכה ופגשנו קרוב ל־120 עדים בשטחו הפרטי של אחד העדים. ניצלנו את ההזדמנות לבקר אצל כמה עדים אחרים במקומות המסתור שלהם.
אח אייזק נוואגו שם נפשו בכפו כדי לעזור לי לאתר אחים עקורים נוספים. הוא העביר אותי בקָנו אל צידו השני של נהר אוטמירי כדי להיפגש עם יותר מ־150 עדים שהתאספו באֶגבּוּ־אצ׳ה. אח אחד קרא בהתלהבות: ”זה היום הכי טוב בחיי! לא חשבתי שאזכה לראות שוב משגיח נפה. אם אמות עכשיו במלחמה, אמות בתחושת סיפוק”.
תמיד נשקפה לי הסכנה שיגייסו אותי, אבל במצבים רבים חשתי בהגנתו של יהוה. אחר צהריים אחד, בדרכי חזרה אל מקום מגוריי מפגישה עם 250 אחים בקירוב, עצרה אותי יחידת קומנדו במחסום דרכים. ”למה אתה לא בצבא?” שאלו. הסברתי שאני שליח המבשר על מלכות אלוהים. שמתי לב שהם עומדים לאסור אותי. התפללתי תפילה חרישית קצרה ואמרתי למפקד, ”שחרר אותי בבקשה”. להפתעתי שאל אותי האיש, ”אתה חושב שאנחנו צריכים לתת לך ללכת?” ”כן”, השבתי, ”שחרר אותי”. בתגובה אמר לי המפקד: ”אתה חופשי ללכת”. איש מן החיילים לא פצה את פיו (תהלים ס״ה:2, 3).
הסתפקות עצמית וברכות נוספות בצידה
בתום המלחמה בשנת 1970 המשכתי בשירות הנפתי. ראיתי זאת לזכות לעזור בארגון הקהילות מחדש. בהמשך שירתנו קריסטיאנה ואני כחלוצים מיוחדים עד 1976. בשנה זו שוב התמניתי למשגיח נפה. לקראת אמצע השנה הוטל עלי לשרת בשירות המחוזי. מקץ שבע שנים, הוזמנו אשתי ואני לשרת במשרד הסניף של עדי־יהוה בניגריה ואנו גרים שם עד היום. כאן בסניף אנו שמחים תמיד לראות אחים ואחיות שפגשנו במלחמת האזרחים ובזמנים אחרים, ושעדיין משרתים את יהוה בנאמנות.
במרוצת השנים עמדה קריסטיאנה לצידי כרֵע נאמן וכתומך נהדר. גישתה האופטימית ונחישותה, חרף בעיות בריאות כרוניות המלוות אותה מאז 1978, מאפשרות לי להמשיך קדימה. אנו חוזים בהתגשמות דבריו של מחבר התהלים: ”יהוה יסעדנו על ערש דווי” (תהלים מ״א:4).
במבט לאחור על כל אותן שנות פעילות תיאוקרטית, אינני יכול שלא להודות ליהוה על ברכותיו הנפלאות. הסתפקתי במה שהוא העניק לי, ואני יכול לומר במלוא הכנות שמצאתי שמחה רבה. האושר לראות את אחיי ואחיותיי, ילדיי ומשפחותיהם משרתים כולם את יהוה יחד איתי ועם אשתי הוא ברכה בל תתואר. יהוה העניק לי חיים עשירים ומלאי תוכן, ומילא את כל רצונותיי.
[הערת שוליים]
a יצאו לאור מטעם עדי־יהוה אך אזלו.
[תיבה בעמוד 27]
סידור בעיתו לתמיכה באחים
באמצע שנות ה־60 פרצו מהומות, התקוממויות, מעשי פשע ומעשי אלימות על רקע האיבה ששררה בין קבוצות אתניות בצפון ניגריה ובמזרחה. התפתחויות אלו הכבידו קשות על עדי־יהוה, שלא זזו מעמדתם הניטראלית המוחלטת. רוב העדים איבדו את כל רכושם וכ־20 נרצחו.
ב־30 במאי 1967 פרשו מדינות החבל המזרחי של ניגריה מן הפדרציה והקימו את רפובליקת ביאפרה. צבא השלטון המרכזי גויס, והוטל מצור כולל על המזרח. כך פרצה מלחמת אזרחים אלימה ועקובה מדם.
עקב עמדתם הניטראלית הפכו עדי־יהוה בביאפרה מטרה להתקפות. העיתונות הצליפה בהם והסיתה נגדם את דעת הקהל. אך יהוה דאג שמשרתיו יזכו למזון רוחני. כיצד?
בתחילת 1968 התמנה עובד מדינה לעבוד בסניף דואר באירופה ועובד מדינה אחר נשלח לעבוד בשדה התעופה הקטן בביאפרה. שניהם היו עדי־יהוה. מתוקף תפקידם ניצבו הם בשני צידי הקשר הבלעדי של ביאפרה עם העולם החיצון. השניים התנדבו למשימה מסוכנת של העברת מזון רוחני לביאפרה. הם עזרו גם בהעברת משלוחי סיוע לאחינו במצוקה. סידור זה נמשך לאורך כל המלחמה שהסתיימה ב־1970. אחד מהם אמר מאוחר יותר, ”הסידור הזה היה מעל ומעבר למה שבני אדם יכולים היו לתכנן”.
[תמונה בעמוד 23]
בשנת 1956
[תמונה בעמוד 25]
ב־1965 עם בנינו, ג׳ואל וסמיואל
[תמונה בעמוד 26]
איזו ברכה גדולה זו לשרת את יהוה כמשפחה!
[תמונה בעמוד 27]
היום, קריסטיאנה ואני משרתים בסניף ניגריה