סיפור חיים

הסתפקות כרצון אלוהים היתה לי למעוז

סיפורו של בנג׳מין איקיצ׳וּקוּ אוֹסְווקָה

זמן קצר לאחר שהתחלתי בשירות המלא,‏ ביקרתי בבית הוריי.‏ כראותו אותי,‏ אחז אבי בחולצתי וצעק,‏ ”‏גנב!‏”‏ הוא נטל את חרבו והיכה בי בצידה השטוח.‏ מן הצעקות נחפזו לביתנו אנשים מן הכפר.‏ מה גנבתי?‏ הרשו לי להסביר.‏

נולדתי בשנת 1930,‏ בכפר אוּמַרִיאַם בדרום מזרח ניגריה,‏ הבכור מבין שבעה ילדים.‏ הגדולה מבין אחיותיי נפטרה בגיל 13.‏ הוריי היו אנגליקנים.‏ אבי עבד כחקלאי,‏ ואמי עסקה ברוכלות.‏ היא צעדה מן הכפר מרחק 30 קילומטר בערך אל השווקים כדי לקנות פח שמן דקלים ושבה מאוחר בלילה.‏ למחרת פסעה השכם בבוקר אל תחנת רכבת בעיירה המרוחקת כ־40 קילומטר ומכרה את השמן.‏ אם הרוויחה — בדרך כלל לא יותר מ־15 סנט — קנתה מוצרי מזון למשפחה וחזרה הביתה עוד באותו יום.‏ כך עשתה במשך כ־15 שנה עד מותה בשנת 1950.‏

התחלתי את לימודיי בכפר בבית־​ספר שנוהל בידי הכנסייה האנגליקנית.‏ כדי לסיים בית־​ספר יסודי,‏ היה עלי להתגורר בפנסיון מרחק 35 קילומטר מביתי.‏ הואיל והוריי לא יכלו לממן את המשך לימודיי,‏ התחלתי לחפש עבודה.‏ בתחילה עבדתי כמשרת בביתו של שומר מסילת רכבת בלַגוֹס,‏ מערב ניגריה,‏ ובהמשך אצל עובד מדינה בקַדוּנָה שבצפון ניגריה.‏ בבֶּנִין סיטי,‏ עיר בחבל המערב התיכון של ניגריה,‏ מצאתי עבודה כפקיד של עורך־​דין,‏ ומאוחר יותר הועסקתי כפועל במנסרה.‏ ב־​1953 עברתי לקמרון להתגורר אצל בן דודי שעזר לי למצוא עבודה במטע של עצי גומי.‏ השתכרתי בערך תשעה דולרים בחודש.‏ עבדתי עבודות בזויות,‏ ובכל זאת הייתי מרוצה כל עוד לא רעבתי ללחם.‏

אביון מחלק אוצרות

סילבנוס אוקאמירי,‏ עמיתי לעבודה,‏ היה אחד מעדי־​יהוה.‏ בכל הזדמנות חלק עימי את ידיעותיו מן המקרא בעוד אנו מנכשים עשבים ועורמים ערימות גבבה מסביב לעצי הגומי.‏ הקשבתי לו ותו לא.‏ בכל אופן,‏ כאשר התברר לבן דודי שאני בקשר עם העדים,‏ הוא עשה הכול כדי לדכא בי כל עניין.‏ הוא הזהיר אותי:‏ ”‏בנג׳י,‏ אל תבקר אצל מר אוקאמירי.‏ הוא איש יהוה ואדם עני.‏ כל מי שיסתובב איתו יהיה בדיוק כמוהו”‏.‏

בתחילת 1954 לא יכולתי עוד לשאת את תנאי העבודה הקשים וחזרתי לביתי.‏ הכנסייה האנגליקנית בימים ההם הקפידה הקפדה יתרה על ערכי מוסר.‏ עם הזמן סלדתי מאי־​מוסריות מינית.‏ אך עד מהרה חשתי שאט נפש מצביעותם של באי הכנסיות.‏ הם הצהירו בכל תוקף על דבקותם בערכי המקרא,‏ אך סגנון חייהם הוכיח את ההיפך (‏מתי ט״ו:‏8‏)‏.‏ היו לי ויכוחים חוזרים ונשנים עם אבי ונוצרו בינינו מתחים.‏ לילה אחד קמתי ועזבתי את הבית.‏

עברתי אל אומובה,‏ עיירה השוכנת בתוואי מסילת הרכבת.‏ שם שוב באתי במגע עם עדי־​יהוה.‏ פריסילה איסיוקה,‏ אותה היכרתי מכפר מולדתי,‏ נתנה לי את הספרונים ‏”‏בשורה זו של מלכות”‏ ו‏”‏אחרי הר מגידון — העולם החדש שיכונן אלוהים”‏.‏a בלעתי אותם בשקיקה והשתכנעתי שמצאתי את האמת.‏ בכנסייה לא למדנו את המקרא;‏ התמקדנו במסורות אנוש.‏ לעומת זאת,‏ בספרות של עדי־​יהוה מרבים לצטט מתוך המקרא.‏

כעבור פחות מחודש שאלתי את אח ואחות איסיוקה מתי הם הולכים לכנסייה שלהם.‏ בפעם הראשונה שנכחתי באסיפה של עדי־​יהוה לא הבנתי שום דבר.‏ המאמר בחוברת המצפה דן במתקפתו של ”‏גוג ארץ המגוג”‏,‏ המוזכרת בספר יחזקאל (‏יחזקאל ל״ח:‏​1,‏ 2‏)‏.‏ מושגים רבים היו זרים לי,‏ אבל התרשמתי עמוקות מקבלת הפנים הלבבית והחלטתי לבוא שוב ביום ראשון שלאחר מכן.‏ באסיפה השנייה שלי שמעתי על הכרזת הבשורה.‏ שאלתי את פריסילה מתי הם הולכים לבשר.‏ ביום ראשון השלישי התלוויתי אליהם כשבידי ספר מקרא קטן.‏ לא היה לי תיק שירות ולא ספרות מקראית.‏ בכל אופן,‏ הפכתי למבשר מלכות והגשתי דו״ח שירות בסוף החודש!‏

איש לא ערך איתי שיעורי מקרא,‏ אבל בכל פעם שביקרתי אצל משפחת איסיוקה,‏ ליקטתי דברי אמונה ועידוד מן המקרא וקיבלתי מהם ספרות מקראית.‏ ב־11 בדצמבר 1954,‏ בכינוס מחוזי שנערך באַבָּה,‏ נטבלתי במים כסמל להקדשת חיי ליהוה.‏ בן דודי,‏ שהתגוררתי בביתו ועבדתי אצלו כשוליה,‏ חדל לתת לי אוכל והכשרה ולא שילם לי פרוטה על שירותיי.‏ אבל לא נטרתי לו;‏ שמחתי שיש לי יחסים אישיים עם אלוהים,‏ ויחסים אלה העניקו לי נחמה ושלוות נפש.‏ העדים המקומיים באו לעזרתי.‏ משפחת איסיוקה סיפקה לי מזון,‏ ואחרים הילוו לי כסף כדי שאוכל להתחיל לעבוד ברוכלות.‏ באמצע שנת 1955 קניתי אופניים משומשים ובמרס 1956 התחלתי לשרת כחלוץ רגיל.‏ בחלוף זמן קצר פרעתי את חובותיי.‏ מן הרוכלות הרווחתי פרוטות,‏ אבל יכולתי לפרנס את עצמי.‏ הסתפקתי במה שיהוה נתן לי.‏

‏”‏לגנוב”‏ את אחיי ואחיותיי

משעה שעמדתי ברשות עצמי רציתי בראש ובראשונה לעזור לאחיי ואחיותיי מבחינה רוחנית.‏ הצטרפותי לעדי־​יהוה עוררה את התנגדותו של אבי בשל דעותיו הקדומות וחשדותיו העמוקים.‏ איך אוכל לעזור להם ללמוד את האמת המקראית?‏ הצעתי לתמוך כלכלית באחי הקטן ארנסט,‏ ואבי הרשה לו לגור אצלי.‏ לא חלף זמן רב וארנסט אימץ לעצמו את האמת ונטבל ב־​1956.‏ עמדתו הקשיחה את התנגדותו של אבי.‏ למרות זאת,‏ גם אחותי ובעלה קיבלו את האמת.‏ כאשר הזמנתי את אחותי השנייה,‏ פלישיה,‏ לבלות אצלי את חופשות בית־​הספר,‏ הסכים אבי בחוסר רצון.‏ בתוך זמן קצר גם פלישיה נטבלה כאחת מעדי־​יהוה.‏

בשנת 1959 נסעתי לביתי לקחת את ברניס,‏ אחותי השלישית,‏ אל ארנסט.‏ באותו ביקור תקף אותי אבי והאשים אותי בגניבת ילדיו.‏ הוא לא הבין שזו היתה החלטתם האישית לשרת את יהוה.‏ אבי נשבע שלעולם לא ירשה לברניס להתלוות אלי.‏ אך ידו של יהוה לא קצרה,‏ וכעבור שנה בילתה ברניס את חופשות בית־​הספר אצל ארנסט.‏ גם היא,‏ כמו אחיותיה,‏ חבקה את האמת ונטבלה.‏

ללמוד את הסוד

בספטמבר 1957 התחלתי לשרת כחלוץ מיוחד והקדשתי מדי חודש כ־​150 שעות למלאכת הבישור.‏ שירתתי עם שותפי,‏ סנדיי אירובלאקי,‏ בשטח רחב הידיים באַקפּוּנַאַבּוּ,‏ אֶצֶ’‏ה.‏ בכינוס הנפתי הראשון שנכחנו בו לאחר שעברנו לשם,‏ נטבלו 13 איש מקבוצתנו.‏ עד כמה מרגש אותנו לראות שיש כיום 20 קהילות באזור!‏

בשנת 1958 היכרתי את קריסטיאנה אזוּיִקָה,‏ חלוצה רגילה שהשתייכה לקהילת אַבָּה מזרח.‏ הערצתי את קנאותה ואת מסירותה,‏ ובאותה שנה בחודש דצמבר נישאנו.‏ בתחילת 1959 התמניתי למשגיח נודד.‏ תפקידי היה לבקר בקהילות ולחזק את ידיהם של אחינו לאמונה.‏ מאז ועד 1972 ביקרתי עם אשתי כמעט בכל קהילות משרתי יהוה במזרח ניגריה ובמערב התיכון.‏

הקהילות היו מרוחקות זו מזו,‏ והאופניים שימשו כאמצעי התחבורה העיקרי שלנו.‏ כאשר שירתנו בקהילות בעיירות גדולות יותר,‏ שכרו האחים מונית שתסיע אותנו לקהילה הבאה.‏ לעתים התאכסנו בחדרים בעלי רצפת בוץ וללא תקרה.‏ ישנו על מיטות עשויות מקלות רפיה.‏ חלקן היו מצוידות במזרני עשב מכוסי מחצלת,‏ וחלקן היו ללא מזרן.‏ כמות המזון ואיכותו לא היוו עבורנו כל בעיה.‏ לשמחתם של המארחים,‏ ידענו להסתפק במועט ונהנינו מכל מאכל שהוגש לנו.‏ באותם ימים לא היה חשמל בכמה מן הערים,‏ לכן תמיד סחבנו איתנו מנורת נפט.‏ למרות התנאים הקשים חווינו חוויות מהנות רבות במחיצת הקהילות.‏

בשנים ההן למדנו להעריך את דבריו של השליח פאולוס:‏ ”‏כאשר יש לנו מזון ובגדים,‏ נסתפק נא בהם”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏8‏)‏.‏ מתוך קשיים ובעיות למד פאולוס סוד שעזר לו לשמוח בחלקו.‏ מהו הסוד?‏ הוא סיפר:‏ ”‏יודע אני לעמוד בעוני,‏ ויודע אני לעמוד בשפע.‏ בכל דבר ובכל הנסיבות מורגל אני גם לשובע וגם לרעב,‏ גם לשפע גם למחסור”‏.‏ גם אנו למדנו את אותו סוד.‏ עוד אמר פאולוס:‏ ”‏הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח”‏ (‏פיליפים ד׳:‏​12,‏ 13‏)‏.‏ ראינו מניסיוננו האישי עד כמה נכונות המילים הללו.‏ התברכנו בתחושת סיפוק,‏ במידה גדושה של פעילויות משיחיות בונות ובשלוות נפש.‏

לשרת את הקהילות כמשפחה

בשלהי 1959 נולד בננו הבכור,‏ ג׳ואל,‏ וב־​1962 בא לעולם בננו השני,‏ סמיואל.‏ קריסטיאנה ואני המשכנו בפעילות הנפתית וביקרנו בקהילות יחד עם הבנים.‏ בשנת 1967 פרצה בניגריה מלחמת אזרחים.‏ בתי־​הספר נסגרו בגין מתקפות אוויריות בלתי פוסקות.‏ אשתי עבדה כמורה לפני שהצטרפה אלי לשירות הנפתי,‏ וכך במרוצת המלחמה לימדה את הילדים בבית.‏ בגיל שש ידע סמיואל קרוא וכתוב.‏ כשנרשם לבית־​הספר אחרי המלחמה,‏ הקדים את בני גילו בשתי כיתות.‏

בתקופה ההיא לא ממש ידענו עד כמה קשה לגדל ילדים ובמקביל להמשיך בשירות הנפתי.‏ בשנת 1972 התמנינו לחלוצים מיוחדים,‏ והמינוי היה לתועלתנו.‏ כך יכולנו להישאר במקום אחד ולהקדיש תשומת לב מספקת לרוחניותם של הילדים.‏ בשלב מוקדם לימדנו אותם את ערך ההסתפקות כרצון אלוהים.‏ ב־​1973 נטבל סמיואל,‏ וג׳ואל הצטרף באותה שנה לשורות החלוצים הרגילים.‏ שני הבנים נשאו נשים משיחיות למופת,‏ וכיום הם מגדלים את ילדיהם בָּאמת.‏

תלאות מלחמת האזרחים

מלחמת האזרחים התלקחה בשעה ששירתתי כמשגיח נפה עם משפחתי באחת הקהילות באוֹנִיצָ’‏ה.‏ המלחמה המחישה לנו עד כמה אווילי לצבור דברים חומריים או לשים בהם את מבטחך.‏ ראיתי אנשים נמלטים על נפשם ומותירים ברחובות את רכושם היקר.‏

ככל שהחריפה המלחמה,‏ גויסו כל הגברים הבריאים.‏ אחים רבים שסירבו להתגייס,‏ עונו.‏ לא יכולנו להסתובב חופשי.‏ הרעב עשה שמות במדינה.‏ מחיר חצי קילו קסווה האמיר מ־7 סנטים ל־14 דולר,‏ ומחיר כוס מלח נסק מ־8 דולרים ל־42 דולר.‏ לא ניתן היה להשיג חלב,‏ חמאה וסוכר.‏ כדי לשרוד היינו טוחנים פפאיה לא־​בשלה ומערבבים אותה עם מעט קמח קסווה.‏ אכלנו גם חגבים,‏ קליפות קסווה,‏ עלי היביסקוס ועלי סוּף — כל מיני עלים שיכולנו למצוא.‏ בשר נחשב למותרות,‏ לכן לכדתי לטאות עבור ילדיי שיהיו להם למאכל.‏ גם במצבים קשים מנשוא,‏ יהוה תמיד דאג לנו.‏

אך המחסור הרוחני מפאת המלחמה היה מסוכן יותר.‏ רוב האחים נמלטו מאזור הקרבות אל הג׳ונגלים או אל כפרים אחרים,‏ ותוך כדי מנוסתם איבדו את רוב הספרות המקראית שלהם או את כולה.‏ בנוסף,‏ המצור שהטילו חיילי הממשלה מנע זרימת ספרות מקראית חדשה אל אזור ביאפרה.‏ אף שרוב הקהילות השתדלו לקיים אסיפות,‏ הרוחניות של האחים ניזוקה משום שלא התאפשר להעביר אליהם הנחיות מטעם משרד הסניף.‏

מלחמה ברעב הרוחני

משגיחים נודדים עשו כל מאמץ להמשיך ולבקר בכל קהילה.‏ מאחר שאחים רבים ברחו מן העיירות,‏ חיפשתי אחריהם בכל מקום.‏ יום אחד השארתי את אשתי וילדיי במקום מבטחים ובמשך שישה שבועות הסתובבתי לבדי מכפר לכפר ובג׳ונגל במאמץ למצוא אחים.‏

במהלך ביקורי בקהילה אחת באוֹבּוּנְקָה,‏ הגיע לאוזניי שישנו ריכוז גדול של עדים באזור אִיסְיוֹצִ’‏י שבמחוז אוֹקִיגְוואה.‏ ביקשתי שתופץ בין האחים באזור הודעה להתאסף במטע עצי קַשְׁיוּ שבכפר אוּמוואקו.‏ רכבנו אני ועוד אח קשיש על אופניים כ־15 קילומטר עד המטע,‏ ונאספו שם בערך 200 עדים,‏ כולל נשים וילדים.‏ בסיועה של חלוצה,‏ איתרתי קבוצה נוספת של כמאה עדים,‏ שמצאו מחסה בערבת לומרה.‏

לורנס אוגוואבו היה אחד מקבוצת אחים אמיצי לב שחיו בעיר אוֹבֶרִי שסועת המלחמה.‏ הוא הביא לידיעתי שעדים רבים נמצאים באזור אוֹהַג’‏י.‏ הם לא יכלו להסתובב חופשי משום שהאזור היה נתון בשליטת הצבא.‏ רכבנו לשם אני והאח בחסות החשיכה ופגשנו קרוב ל־​120 עדים בשטחו הפרטי של אחד העדים.‏ ניצלנו את ההזדמנות לבקר אצל כמה עדים אחרים במקומות המסתור שלהם.‏

אח אייזק נוואגו שם נפשו בכפו כדי לעזור לי לאתר אחים עקורים נוספים.‏ הוא העביר אותי בקָנו אל צידו השני של נהר אוטמירי כדי להיפגש עם יותר מ־​150 עדים שהתאספו באֶגבּוּ־​אצ׳ה.‏ אח אחד קרא בהתלהבות:‏ ”‏זה היום הכי טוב בחיי!‏ לא חשבתי שאזכה לראות שוב משגיח נפה.‏ אם אמות עכשיו במלחמה,‏ אמות בתחושת סיפוק”‏.‏

תמיד נשקפה לי הסכנה שיגייסו אותי,‏ אבל במצבים רבים חשתי בהגנתו של יהוה.‏ אחר צהריים אחד,‏ בדרכי חזרה אל מקום מגוריי מפגישה עם 250 אחים בקירוב,‏ עצרה אותי יחידת קומנדו במחסום דרכים.‏ ”‏למה אתה לא בצבא?‏”‏ שאלו.‏ הסברתי שאני שליח המבשר על מלכות אלוהים.‏ שמתי לב שהם עומדים לאסור אותי.‏ התפללתי תפילה חרישית קצרה ואמרתי למפקד,‏ ”‏שחרר אותי בבקשה”‏.‏ להפתעתי שאל אותי האיש,‏ ”‏אתה חושב שאנחנו צריכים לתת לך ללכת?‏”‏ ”‏כן”‏,‏ השבתי,‏ ”‏שחרר אותי”‏.‏ בתגובה אמר לי המפקד:‏ ”‏אתה חופשי ללכת”‏.‏ איש מן החיילים לא פצה את פיו (‏תהלים ס״ה:‏2,‏ 3‏)‏.‏

הסתפקות עצמית וברכות נוספות בצידה

בתום המלחמה בשנת 1970 המשכתי בשירות הנפתי.‏ ראיתי זאת לזכות לעזור בארגון הקהילות מחדש.‏ בהמשך שירתנו קריסטיאנה ואני כחלוצים מיוחדים עד 1976.‏ בשנה זו שוב התמניתי למשגיח נפה.‏ לקראת אמצע השנה הוטל עלי לשרת בשירות המחוזי.‏ מקץ שבע שנים,‏ הוזמנו אשתי ואני לשרת במשרד הסניף של עדי־​יהוה בניגריה ואנו גרים שם עד היום.‏ כאן בסניף אנו שמחים תמיד לראות אחים ואחיות שפגשנו במלחמת האזרחים ובזמנים אחרים,‏ ושעדיין משרתים את יהוה בנאמנות.‏

במרוצת השנים עמדה קריסטיאנה לצידי כרֵע נאמן וכתומך נהדר.‏ גישתה האופטימית ונחישותה,‏ חרף בעיות בריאות כרוניות המלוות אותה מאז 1978,‏ מאפשרות לי להמשיך קדימה.‏ אנו חוזים בהתגשמות דבריו של מחבר התהלים:‏ ”‏יהוה יסעדנו על ערש דווי”‏ (‏תהלים מ״א:‏4‏)‏.‏

במבט לאחור על כל אותן שנות פעילות תיאוקרטית,‏ אינני יכול שלא להודות ליהוה על ברכותיו הנפלאות.‏ הסתפקתי במה שהוא העניק לי,‏ ואני יכול לומר במלוא הכנות שמצאתי שמחה רבה.‏ האושר לראות את אחיי ואחיותיי,‏ ילדיי ומשפחותיהם משרתים כולם את יהוה יחד איתי ועם אשתי הוא ברכה בל תתואר.‏ יהוה העניק לי חיים עשירים ומלאי תוכן,‏ ומילא את כל רצונותיי.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 27]‏

סידור בעיתו לתמיכה באחים

באמצע שנות ה־60 פרצו מהומות,‏ התקוממויות,‏ מעשי פשע ומעשי אלימות על רקע האיבה ששררה בין קבוצות אתניות בצפון ניגריה ובמזרחה.‏ התפתחויות אלו הכבידו קשות על עדי־​יהוה,‏ שלא זזו מעמדתם הניטראלית המוחלטת.‏ רוב העדים איבדו את כל רכושם וכ־20 נרצחו.‏

ב־30 במאי 1967 פרשו מדינות החבל המזרחי של ניגריה מן הפדרציה והקימו את רפובליקת ביאפרה.‏ צבא השלטון המרכזי גויס,‏ והוטל מצור כולל על המזרח.‏ כך פרצה מלחמת אזרחים אלימה ועקובה מדם.‏

עקב עמדתם הניטראלית הפכו עדי־​יהוה בביאפרה מטרה להתקפות.‏ העיתונות הצליפה בהם והסיתה נגדם את דעת הקהל.‏ אך יהוה דאג שמשרתיו יזכו למזון רוחני.‏ כיצד?‏

בתחילת 1968 התמנה עובד מדינה לעבוד בסניף דואר באירופה ועובד מדינה אחר נשלח לעבוד בשדה התעופה הקטן בביאפרה.‏ שניהם היו עדי־​יהוה.‏ מתוקף תפקידם ניצבו הם בשני צידי הקשר הבלעדי של ביאפרה עם העולם החיצון.‏ השניים התנדבו למשימה מסוכנת של העברת מזון רוחני לביאפרה.‏ הם עזרו גם בהעברת משלוחי סיוע לאחינו במצוקה.‏ סידור זה נמשך לאורך כל המלחמה שהסתיימה ב־​1970.‏ אחד מהם אמר מאוחר יותר,‏ ”‏הסידור הזה היה מעל ומעבר למה שבני אדם יכולים היו לתכנן”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

בשנת 1956

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

ב־1965 עם בנינו,‏ ג׳ואל וסמיואל

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

איזו ברכה גדולה זו לשרת את יהוה כמשפחה!‏

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

היום,‏ קריסטיאנה ואני משרתים בסניף ניגריה