הייתי בן אובד

סיפורו של מרוס ויליאם סנדיי

חינכו אותי מינקות לאהוב את אלוהים;‏ אולם בגיל 18 התמרדתי ועזבתי את הבית.‏ במשך 13 שנה חייתי כמו הבן האובד במשלו של ישוע (‏לוקס ט״ו:‏11–24‏)‏.‏ הפכתי לסוחר סמים וחיי כמעט נהרסו.‏ הרשו לי לספר מה הוביל לשינוי בסגנון חיי ולחזרתי למוטב.‏

נולדתי בשנת 1956 להורים משיחיים.‏ הייתי השני מבין תשעה ילדים.‏ התגוררנו בעיירה אִילֶשָה שבדרום־מערב ניגריה.‏ אבי חונך כקתולי,‏ אך ב־1945 נתן לו דודו את הספר כינור האלוהים (‏לעז’‏)‏.‏a לאחר שקרא את הספר חיפש אבי את עדי־יהוה.‏ הוא נטבל בשנת 1946 ואמי נטבלה זמן קצר לאחר מכן.‏

אני עדיין זוכר עד כמה יהוה היה מוחשי בעיניי בתקופת ילדותי,‏ ועד כמה התלהבתי לצאת לבשר ביחד עם הוריי.‏ אבי לימד אותי את המקרא.‏ לפעמים גם קיבלתי שיעורי מקרא מאליס אוֹבָרָה,‏ שבעלה היה משגיח נפה באזורנו.‏ הוריי רצו שאהיה מבשר בשירות מורחב.‏ אולם אמי הציעה שקודם כול ארכוש השכלה תיכונית.‏

אולם מייד עם תחילת הלימודים בבית־ספר תיכון בגיל 16,‏ התיידדתי עם מספר תלמידים שלא כיבדו את עקרונות המקרא.‏ איזו טעות!‏ מהר מאוד התחלתי לעשן ולהיות מעורב בהתנהגות לא־מוסרית.‏ הבנתי שסגנון חיי החדש אינו משתלב עם מה שלמדתי באסיפות,‏ ולכן הפסקתי לבוא לאסיפות ולהשתתף בפעילות הבישור מבית לבית.‏ הדבר הסב צער רב להוריי,‏ אבל לי כבר לא היה אכפת מאחרים.‏

עזבתי את הבית

כעבור שנתיים בלבד בתיכון,‏ עזבתי את בית הוריי ועברתי להתגורר עם חברים מהשכונה.‏ לפעמים התגנבתי הביתה,‏ לקחתי את כל האוכל שיכולתי וברחתי.‏ אבא שכבר היה מיואש,‏ הפסיק לשלם את שכר הלימוד שלי בתקווה שאשתנה.‏

בכל אופן בערך באותו זמן זכיתי למלגה.‏ הספונסר שלי שלח את שכר הלימוד מסקוטלנד ולפעמים גם נתן לי מתנות,‏ כולל כסף.‏ בינתיים,‏ שניים מאחיי הפסיקו גם הם להתרועע עם עדי־יהוה.‏ הוריי היו מאוד אומללים.‏ אמי פעמים רבות התחננה אליי בדמעות שאחזור למוטב.‏ הרגשתי רע עם עצמי,‏ אך המשכתי בדרכי.‏

בערים הגדולות

עם תום לימודיי בבית־הספר ב־1977 מצאתי עבודה בעיר הבירה לאגוס.‏ כעבור זמן קצר השגתי כסף באופן לא־חוקי וקניתי מונית.‏ עם יותר כסף בכיס,‏ התחלתי לצרוך סמים ולבלות שעות רבות במועדוני לילה ובבתי בושת.‏ עד מהרה מאסתי בחיים בלאגוס ובשנת 1981 עברתי ללונדון ומשם לבלגיה.‏ בבלגיה לקחתי שיעורים בצרפתית ועבדתי במשרה חלקית במסעדה.‏ אולם רוב הזמן עסקתי במשלוח ימי של מכוניות וציוד אלקטרוני לניגריה.‏

אבי כתב למשרד הסניף של עדי־יהוה בבלגיה וביקש מהם ליצור איתי קשר ולנסות לייסד איתי תוכנית לשיעורי מקרא.‏ אבל בכל פעם שהעדים הגיעו לביתי,‏ סירבתי להקשיב להם.‏ התחלתי לבקר בכנסייה,‏ ושם לאחר הטקסים אכלנו,‏ שתינו ושיחקנו במשחקי ספורט שונים.‏

חיי כסוחר סמים

בשנת 1982 שלחתי מכונית פאר יקרה לניגריה ונסעתי לנמל כדי לשחרר אותה בעצמי.‏ אנשי המכס הניגרי גילו שמסמכי המכס מזויפים ולכן נעצרתי ל־40 יום בערך.‏ אבי שחרר אותי בערבות.‏ מכיוון שהייתי זקוק לכסף כדי להסדיר את ענייני המשפט,‏ חזרתי לבלגיה עם סחורה,‏ כולל כמה קילוגרמים של מריחואנה.‏ לאחר שזוכיתי מזיוף מסמכי המכס,‏ ביססתי את עצמי בסחר בסמים.‏

באחת הנסיעות עצרו אותי בהולנד.‏ קציני ההגירה גירשו אותי והעלו אותי על מטוס לניגריה.‏ בדרך פגשתי סוחרי סמים נוספים והקמנו שותפות לסחר בסמים.‏ בינואר 1984 עברתי למדינה אפריקנית אחרת.‏ מכיוון שידעתי צרפתית,‏ שפה המדוברת שם,‏ הצלחתי עד מהרה להתחבר עם שוטרים,‏ חיילים וקציני הגירה.‏ הצלחנו להבריח לשם אלפי קילוגרמים של מריחואנה.‏

מעצר וכלא

שוב הסתבכתי בצרות.‏ איש צבא שהיה אמור לעזור לי להעביר סחורה דרך נמל התעופה של אותה מדינה הגיע מאוחר ונעצרתי.‏ השוטרים היכו אותי ועינו אותי קשות עד אובדן הכרתי.‏ הם לקחו אותי לבית־החולים והשאירו אותי שם בציפייה שאמות.‏ אך נותרתי בחיים ומאוחר יותר הוגש נגדי כתב אישום.‏ הורשעתי ונשלחתי למאסר.‏

כשיצאתי מהכלא התברר לי שחבר שביקשתי ממנו לשמור על ביתי,‏ מכר את כל רכושי ונעלם.‏ כדי להתקיים התחלתי מייד למכור מריחואנה.‏ אולם כעבור עשרה ימים נעצרתי ונכלאתי לשלושה חודשים.‏ כשהשתחררתי הייתי כל כך חולה ושוב כמעט מתתי.‏ איכשהו הצלחתי לחזור ללאגוס.‏

חזרה ל”‏עסקים”‏

בלאגוס נפגשתי עם כמה משותפיי ועשינו דרכנו להודו,‏ שם קנינו הרואין שערכו נאמד בכ־000,‏600 דולר.‏ מבומביי (‏היום מומביי)‏ נסענו לשווייץ ומשם לפורטוגל ולבסוף לספרד.‏ כל אחד מאיתנו שלשל לכיסו סכום נכבד וחזרנו ללאגוס בדרכים שונות.‏ בשלהי 1984 מכרתי משלוח סמים נוסף.‏ החלום שלי היה להרוויח מיליון דולר ואז לתקוע יתד בארצות־הברית.‏

בשנת 1986 אספתי את כל כספי וקניתי הרואין טהור בלאגוס.‏ הבאתי את החומר למדינה אחרת,‏ אבל שם נפלתי לידיו של סוחר תאב בצע שלא שילם לי על הסחורה.‏ מחשש לחיי חזרתי ללאגוס מבלי לומר מילה על מה שקרה.‏ הייתי שבר כלי הן מבחינה כספית והן מבחינה רגשית.‏ לראשונה בחיי ישבתי וחשבתי על תכלית החיים.‏ ’‏למה אני עובר את כל התהפוכות האלה?‏’‏ שאלתי את עצמי.‏

חזרה לאלוהים

זמן קצר לאחר מכן התפללתי ערב אחד ליהוה וביקשתי שיעזור לי.‏ להפתעתי,‏ למחרת בבוקר נקשו על דלת ביתי אדם מבוגר ואשתו.‏ הם היו עדי־יהוה.‏ הקשבתי להם בשקט ולקחתי כתב עת.‏ ”‏הוריי עדי־יהוה”‏,‏ הסברתי.‏ ”‏אליס אוברה נתנה לי שיעורי מקרא”‏.‏

האיש המבוגר,‏ פ.‏ק.‏ אוגבנפה,‏ אמר בתגובה:‏ ”‏אנחנו מכירים היטב את בני הזוג אוברה.‏ הם עכשיו משרתים במשרד הסניף הניגרי בלאגוס”‏.‏ הם הפצירו בי ללכת לפגוש אותם.‏ הפגישה עם הזוג אוברה עודדה אותי מאוד.‏ לאחר מכן אח אוגבנפה החל לתת לי שיעורי מקרא ועד מהרה התחלתי לערוך שינויים וחדלתי לחיות חיי הפקרות.‏ היה לי קשה להתגבר על שנים של שימוש בסמים,‏ אבל הייתי נחוש לנקות את חיי.‏

הפיתויים והלחצים היו רבים!‏ החברים שלי לכאורה היו מגיעים לביתי ומציעים לי הצעות מפתות.‏ לזמן מה חזרתי לעשן ולהיות מעורב בהתנהגות לא־מוסרית.‏ שפכתי את לבי בפני אלוהים בתפילה.‏ מהר מאוד הבנתי שחבריי מהעולם הם שגורמים לי לסטות מן הדרך והם לא יוכלו לעזור לי עכשיו.‏ הגעתי למסקנה שכדי להתקדם מבחינה רוחנית עליי לעזוב את לאגוס.‏ אבל התביישתי לחזור הביתה לאִילֶשָה.‏ בסופו של דבר כתבתי לאבי ולאחי הבכור ושאלתי אותם אם אוכל לחזור הביתה.‏

אבי הבטיח לי שהדלת פתוחה ואחי אמר שהוא יעזור לי מבחינה כלכלית.‏ וכך,‏ עשר שנים לאחר שעזבתי את הוריי,‏ שבתי הביתה.‏ התקבלתי בזרועות פתוחות.‏ ”‏תודה לך,‏ יהוה!‏”‏ קראה אמי.‏ כשאבי חזר באותו ערב הוא אמר:‏ ”‏יהוה יעזור לך”‏.‏ כשכל המשפחה ביחד,‏ התפלל אבי ליהוה וביקש ממנו לעזור לי להמשיך לעשות את רצונו.‏

לפצות על הזמן האבוד

חידשתי את שיעורי המקרא שלי והתקדמתי במהירות;‏ נטבלתי ב־24 באפריל 1988.‏ מייד הפכתי פעיל מאוד בשירות.‏ ב־1 בנובמבר 1989 התחלתי לשרת כחלוץ — מבשר בשירות מורחב.‏ בשנת 1995 הוזמנתי לכיתה העשירית של בית־הספר להכשרת משרתים בניגריה.‏ ואז ביולי 1998 התמניתי למשגיח נודד וביקרתי בקהילות של עדי־יהוה.‏ כעבור שנה הכרתי את רות שהפכה לאשתי והצטרפה אליי בפעילותי כמשגיח נודד.‏

בני משפחה נוספים התקדמו גם הם מבחינה רוחנית.‏ אחד מאחיי,‏ שגם הפסיק לשרת את יהוה,‏ אימץ לעצמו מחדש את עבודת אלוהים ונטבל.‏ אני שמח שאבי זכה לראות אותנו חוזרים לאמת.‏ הוא שירת בשמחה כמשרת עוזר בקהילה עד מותו ב־1993 בגיל 75.‏ אמי ממשיכה לשרת את יהוה במסירות באילשה.‏

נדדתי ב־16 מדינות באירופה,‏ אסיה ואפריקה בחיפושי אחר עושר,‏ וגרמתי לעצמי מכאובים רבים (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏ במבט לאחור אני מצטער מעומק לבי שבזבזתי חלק ניכר מצעירותי על סמים ועל חיים לא־מוסריים.‏ אני מצטער על הכאב שגרמתי ליהוה ולמשפחתי.‏ אבל אני אסיר תודה על כך ששרדתי מספיק זמן כדי לחזור לעצמי ולהתעשת.‏ אני נחוש בדעתי להישאר נאמן ליהוה ולשרת אותו לעד.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

כנער מרדן

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

ביום טבילתי

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

עם אשתי,‏ רות