מיתוס 3: כל האנשים הטובים עולים לשמיים
מקור המיתוס: בתחילת המאה השנייה לספירה, אחרי מותם של שליחי ישוע, החלה לעלות קרנם של מי שנקראו ”אבות הכנסייה”. האנציקלופדיה הקתולית החדשה (2003), כרך 6, עמוד 687 [אנג׳] מתארת את השקפתם במילים הבאות: ”התפיסה הרווחת הייתה שמייד אחרי תהליך צריפה, המתרחש לאחר המוות, מקבלת הנפש שיצאה מן הגוף חיי אושר שמימיים”.
מה כתוב במקרא? ”אשרי הענווים, כי הם יירשו את הארץ” (מתי ה׳:5).
אומנם ישוע הבטיח לתלמידיו שהוא ’יכין להם מקום’ בשמיים, אך הוא ציין שלא כל הצדיקים בהכרח מגיעים לשם (יוחנן ג׳:13; י״ד:2, 3). הוא הרי התפלל שרצון אלוהים ייעשה ”כבשמים כן בארץ” (מתי ו׳:9, 10). לאמיתו של דבר, יש שני סוגי גמול הערוכים לפני הצדיקים. מקצתם ימלכו בשמיים עם המשיח, ואילו הרוב יחיו לנצח עלי אדמות (ההתגלות ה׳:10).
עם השנים שינתה הכנסייה הקדומה את תפיסתה לגבי תפקידה על הארץ. ומה הייתה התוצאה של שינוי זה? ”הכנסייה הממוסדת תפסה בהדרגה את מקומה של מלכות אלוהים העתידה לבוא”, נאמר באנציקלופדיה בריטניקה החדשה (אנג׳). הכנסייה החלה לבצר את כוחה על־ידי התערבות בפוליטיקה, תוך התעלמות מדבריו המפורשים של ישוע אשר לפיהם אל לתלמידיו להיות חלק ”מן העולם” (יוחנן ט״ו:19; י״ז:14–16; י״ח:36). בהשפעת הקיסר הרומי קונסטנטינוס התפשרה הכנסייה על כמה מעיקרי אמונתה, ואחת הפשרות אף נגעה להגדרת טבעו של אלוהים.
עיין גם בפסוקים הבאים: תהלים ל״ז:10, 11, 29; יוחנן י״ז:3; טימותיאוס ב׳. ב׳:11, 12
עובדה:
רוב האנשים הטובים יחיו לנצח עלי אדמות — לא בשמיים
[תמונה בעמוד 6]
[תמונה בעמוד 6]
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 6]
Art Resource, NY