כיצד הפכה הנצרות לחלק מן העולם הזה

בבוא העת,‏ התמוטטה המעצמה הרומית,‏ שבה החלה המשיחיות את דרכה.‏ היסטוריונים רבים טוענים שנפילה זו היתה גם עת נצחונה הסופי של המשיחיות על עבודת האלילים.‏ בהביעו דעה שונה,‏ כתב הבישוף האנגליקני אי.‏ וו.‏ ברנס:‏ ”‏עם התמוטטות התרבות הקלאסית,‏ חדלה המשיחיות להיות אותה אמונה אצילית של ישוע המשיח:‏ היא הפכה לדת ששימשה כדבק חברתי בעולם מתפורר”‏.‏ — The Rise of Christianity (‏עליית המשיחיות.‏)‏

לפני התמוטטות זו,‏ במרוצת המאות השניה,‏ השלישית והרביעית לספירה,‏ העדויות ההיסטוריות מגלות שאלה שטענו להיות תלמידי המשיח,‏ הבדילו עצמם בדרכים רבות מן העולם הרומי.‏ אולם,‏ הן גם מעידות על התפתחותה של כפירה בעקרונות,‏ בהתנהגות ובאירגון,‏ בדיוק כשם שחזו ישוע ושליחיו.‏ (‏מתי י״ג:‏36–43;‏ מעשי־השליחים כ׳:‏29,‏ 30;‏ תסלוניקים ב׳.‏ ב׳:‏3–12;‏ טימותיוס ב׳.‏ ב׳:‏16–18;‏ פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏1–3,‏ 10–22‏)‏ בסופו־של־דבר,‏ הלכו ונעשו פשרות עם העולם היווני־רומי,‏ ואחדים שהצהירו על עצמם כמשיחיים אימצו את עבודת־האלילים של העולם (‏כגון את החגים ואת הסגידה לאלה־אם ולאל משולש)‏,‏ את הפילוסופיה שלו (‏כגון האמונה בנצחיות הנפש)‏,‏ ואת אירגונו המנהלי (‏המשתקף בדמותה של כיתת הכמורה)‏.‏ גירסה מעוותת זו של המשיחיות היא זו שמשכה אליה עובדי־אלילים בהמוניהם והפכה לכוח אותו ניסו תחילה הקיסרים הרומים לחסל,‏ אך מאוחר יותר קיבלוהו והשתדלו לנצלו להשגת מטרותיהם.‏

מנוצחים על־ידי העולם

היסטוריון הכנסיה בשם אוגוסטוס ניאנדר הצביע על הסיכונים שהיו כרוכים ביחסים החדשים הללו בין ה”‏משיחיות”‏ לבין העולם.‏ אם משיחיים הקריבו את היבדלותם מן העולם,‏ ”‏התוצאה עלולה להיות בילבול הכנסיה עם העולם.‏.‏.‏ שבעקבותיו תאבד הכנסיה את טוהרה,‏ ובעוד היא נראית כמנצחת,‏ היא עצמה תנוצח”‏,‏ כתב.‏ — General History of the Christian Religion and Church (‏היסטוריה כללית של הדת הנוצרית והכנסיה,‏ כרך 2,‏ עמוד 161.‏)‏

כך אמנם אירע.‏ בתחילת המאה הרביעית לספירה,‏ ניסה הקיסר הרומי קונסטנטין לנצל את הדת ה”‏משיחית”‏ של ימיו כדי ללכד את מעצמתו המתפוררת.‏ לשם כך,‏ העניק למשיחיים מוצהרים חופש דת והעביר כמה מזכויותיהם של כהני עבודת־האלילים לכיתת הכמורה שלהם.‏ האנציקלופדיה בריטניקה החדשה מצהירה:‏ ”‏קונסטנטין חילץ את הכנסיה מנסיגתה מהעולם והביאה לידי קבלת אחריות חברתית ותרם לכך שהחברה האלילית תנוצח על־ידי הכנסיה”‏.‏

דת המדינה

אחרי קונסטנטין,‏ ניסה הקיסר יוליאן (‏361–363 לספירה)‏ להתנגד למשיחיות ולהשיב את עבודת־האלילים על כנה.‏ אולם הוא נכשל,‏ וכעבור כעשרים שנה,‏ הקיסר תיאודוסיוס הראשון הוציא אל מחוץ לחוק את עבודת־האלילים וכפה את ה”‏משיחיות”‏ שדגלה בעיקר השילוש בתור דתה הרשמית של המעצמה הרומית.‏ ההיסטוריון הצרפתי הנרי מארו,‏ כתב בדיוק רב:‏ ”‏עם תום שלטונו של תיאודוסיוס,‏ הפכה המשיחיות,‏ או ליתר דיוק,‏ הקתוליות האורתודוכסית,‏ לדת המדינה של העולם הרומי כולו”‏.‏ הקתוליות האורתודוכסית החליפה את המשיחיות האמיתית והפכה חלק ”‏מן העולם”‏.‏ דת־מדינה זו היתה שונה לחלוטין מדתם של תלמידי ישוע הקדומים,‏ שלהם אמר:‏ ”‏אינכם מן העולם”‏.‏ — יוחנן ט״ו:‏19‏.‏

ההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי לואי רוג׳יה כתב:‏ ”‏עם התפשטותה,‏ חלו במשיחיות תמורות מוזרות עד ללא היכר.‏ .‏.‏.‏ הכנסיה הפרימיטיבית של העניים,‏ שהתקיימה מצדקה,‏ הפכה לכנסיה מנצחת ללא־עוררין אשר הגיעה להסכמים עם הכוחות החילוניים השולטים כאשר לא היה לאל ידה לשלוט בהם”‏.‏

בתחילת המאה החמישית לספירה,‏ כתב אוגוסטין ה”‏קדוש”‏,‏ הרומי קתולי,‏ את ספרו העיקרי The City of God (‏עיר האלהים)‏.‏ בו הוא תיאר שתי ערים,‏ ”‏זו של אלהים וזו של העולם”‏.‏ האם ספר זה הדגיש את ההפרדה בין הקתולים לבין העולם?‏ לא ממש.‏ פרופסור לטורט מציין:‏ ”‏אוגוסטין סבר בכנות [‏ש]‏שתי הערים,‏ הארצית והשמימית,‏ מתמזגות זו בזו”‏.‏ אוגוסטין לימד כי ”‏מלכות אלהים כבר החלה את דרכה בעולמנו עם ייסוד הכנסיה [‏הקתולית]‏”‏.‏ (‏אנציקלופדיה בריטניקה החדשה,‏ מקרופדיה,‏ כרך 4,‏ עמוד 506)‏ לפיכך,‏ היתה אשר היתה מטרתו המקורית של אוגוסטין,‏ התיאוריות שלו השפיעו על התערבות עמוקה יותר של הכנסיה הקתולית בעניינים הפוליטיים של העולם הזה.‏

מעצמה מפולגת

בשנת 395 לספירה,‏ כאשר מת תיאודוסיוס הראשון,‏ נתפלגה המעצמה הרומית באופן רשמי לשתיים.‏ המעצמה המזרחית,‏ או הביזנטית,‏ שבירתה היתה בקונסטנטינופוליס (‏לשעבר ביזנטיום,‏ כיום איסטנבול)‏,‏ והמעצמה המערבית,‏ שבירתה היתה (‏לאחר שנת 402 לספירה)‏ בְּרַוֵונָה,‏ שבאיטליה.‏ כתוצאה מכך,‏ התפלגה הנצרות הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית.‏ באשר ליחסי כנסיה־מדינה,‏ הלכה הכנסיה שבמעצמה המזרחית בעקבות התיאוריה של אוזביוס מקסריה (‏בן־זמנו של קונסטנטין הגדול)‏.‏ בהתעלמו מהעיקרון המשיחי להיבדל מן העולם,‏ סבר אוזביוס שאם הקיסר והמעצמה יהיו למשיחיים,‏ תהפוכנה הכנסיה והמדינה לחברה משיחית אחת,‏ כאשר הקיסר ישמש כנציג אלהים עלי־אדמות.‏ בדרך כלל,‏ מערכת יחסים זו בין כנסיה לבין המדינה נשמרה לאורך מאות שנים על־ידי הכנסיות האורתודוכסיות המזרחיות.‏ בספרו The Orthodox Church (‏הכנסיה האורתודוכסית)‏,‏ הצביע הבישוף האורתודוכסי,‏ טימותי וָור,‏ על התוצאה בזה הלשון:‏ ”‏במשך אלף השנים האחרונות,‏ הלאומנות היתה הארס של האורתודוכסיות”‏.‏

במערב,‏ הקיסר הרומי האחרון הודח מכסאו בשנת 476 לספירה על־ידי שבטים גרמנים פולשים.‏ דבר זה ציין את קיצה של המעצמה הרומית המערבית.‏ באשר לחלל הפוליטי הריק שנוצר,‏ אנציקלופדיה בריטניקה החדשה מצהירה:‏ ”‏נוסדה מעצמה חדשה:‏ הכנסיה הרומית,‏ כנסית הבישוף של רומא.‏ כנסיה זו ראתה עצמה כיורשת של המעצמה הרומית שעברה מן העולם”‏.‏ האנציקלופדיה ממשיכה לציין:‏ ”‏האפיפיורים הרומים.‏.‏.‏ הרחיבו את הדרישה החילונית לשלטון הכנסיה מעבר לגבולותיה של כנסית־המדינה ופיתחו את התיאוריה המכונה ’‏שתי החרבות’‏,‏ בהצהירם שהמשיח העניק לאפיפיור לא רק סמכות רוחנית על הכנסיה,‏ אלא גם סמכות חילונית על מלכויות העולם”‏.‏

כנסיות פרוטסטנטיות לאומיות

במשך כל תקופת ימי־הביניים,‏ הן הדת האורתודוכסית והן הדת הרומית־קתולית המשיכו להיות מעורבות ביותר בעניינים פוליטיים,‏ בתככי העולם ובמלחמות.‏ האם הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה־16 ציינה שיבה למשיחיות האמיתית,‏ הנבדלת מן העולם?‏

לאו דווקא.‏ אנו קוראים באנציקלופדיה בריטניקה החדשה‏:‏ ”‏הרפורמים הפרוטסטנטים של המסורות הלוטרנית,‏ הקלוויניסטית והאנגליקנית.‏.‏.‏ דבקו בנאמנות בדעותיו של אוגוסטין,‏ שאל התיאולוגיה שלו חשו זיקה מיוחדת.‏ .‏.‏.‏ כל אחת משלוש המסורות הפרוטסטנטיות העיקריות של אירופה בת המאה ה־16.‏.‏.‏ זכתה לתמיכת הרשויות החילוניות בסקסוניה (‏גרמניה המרכזית)‏,‏ שוויצריה ואנגליה ונותרה באותו מעמד מול המדינה כפי שהיתה הכנסיה בימי־הביניים”‏.‏

במקום להביא לשיבת ההמונים למשיחיות האמיתית,‏ הולידה הרפורמציה אין־ספור כנסיות לאומיות או איזוריות,‏ אשר החניפו למדינות הפוליטיות כדי לזכות באהדתן ותמכו באופן פעיל במלחמותיהן.‏ למעשה,‏ הן הכנסיות הקתוליות והן הפרוטסטנטיות ליבו מלחמות דתיות.‏ בספרו An Historian’s Approach to Religion (‏גישתו של היסטוריון לדת)‏ כתב ארנולד טויינבי בנוגע למלחמות מעין אלה:‏ ”‏הן הציגו קתולים ופרוטסטנטים בצרפת,‏ בהולנד,‏ בגרמניה ובאירלנד,‏ ופלגים פרוטסטנטים יריבים באנגליה ובסקוטלנד,‏ תוך פעולה אכזרית של הניסיון לדכא זה את זה בכוח הזרוע”‏.‏ הסיכסוכים בני־זמננו המפלגים את אירלנד ואת יוגוסלביה לשעבר,‏ מגלים שהכנסיות הרומית קתולית,‏ האורתודוכסית והפרוטסטנטית עדיין מעורבות עמוקות בענייני העולם הזה.‏

האם משמע כל זאת,‏ שמשיחיים אמיתיים,‏ הנבדלים מן העולם,‏ אינם קיימים עוד עלי־אדמות?‏ המאמר הבא ישיב על שאלה זו.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1993/‏7/‏1)‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמודים 8,‏ 9]‏

כיצד הפכה ה”‏משיחיות”‏ לדת‏־‏מדינה

המשיחיות מעולם לא נועדה להיות חלק מן העולם הזה.‏ (‏מתי כ״ד:‏3,‏ 9;‏ יוחנן י״ז:‏16‏)‏ בכל זאת,‏ ספרי ההיסטוריה מוסרים לנו שבמאה הרביעית לספירה,‏ הפכה ה”‏משיחיות”‏ לדת המדינה הרשמית של המעצמה הרומית.‏ כיצד אירע הדבר?‏

מימי שלטונו של נירון (‏54–68 לספירה)‏ ועד המאה השלישית לספירה ובמהלכה,‏ רדפו כל הקיסרים הרומים את המשיחיים ולחילופין התירו את הרדיפות נגדם.‏ גליינוס (‏253–268 לספירה)‏ היה הקיסר הראשון אשר הכריז על סובלנות כלפיהם.‏ אפילו אז,‏ היתה המשיחיות דת מוחרמת ברחבי המעצמה כולה.‏ לאחר גליינוס,‏ המשיכו הרדיפות,‏ ותחת שלטון דיאוקלטיאן (‏284–305 לספירה)‏ ויורשיו,‏ הן אף גברו.‏

נקודת המפנה התחוללה בתחילת המאה הרביעית לספירה לאחר שקונסטנטין הראשון המיר,‏ כביכול,‏ את דתו למשיחיות.‏ בנוגע ל”‏המרה”‏ זו,‏ הספר הצרפתי Théo—Nouvelle encyclopédie catholique (‏אנציקלופדיה קתולית תיאולוגית חדשה)‏ מצהיר:‏ ”‏קונסטנטין התיימר להיות קיסר משיחי.‏ הלכה למעשה,‏ הוא נטבל רק בהיותו על ערש־דווי”‏.‏ אף־על־פי־כן,‏ בשנת 313 לספירה,‏ הוציאו קונסטנטין ושותפו לשלטון,‏ ליסניוס,‏ צו המעניק חופש־דת למשיחיים ולעובדי־אלילים באופן שווה.‏ האנציקלופדיה הקתולית החדשה מציינת:‏ ”‏הרחבת חופש־הדת למשיחיים מצד קונסטנטין,‏ אשר ציינה שהמשיחיות הוכרה רשמית כדת חוקית,‏ לצד עבודת־האלילים,‏ היתה צעד מהפכני”‏.‏

ברם,‏ האנציקלופדיה בריטניקה החדשה מצהירה:‏ ”‏הוא [‏קונסטנטין]‏ לא הפך את המשיחיות לדתה של המעצמה”‏.‏ ההיסטוריון הצרפתי ג׳אן רמי פאלאנק,‏ חבר המכון של צרפת,‏ כותב:‏ ”‏המדינה הרומית.‏.‏.‏ נותרה,‏ באופן רשמי,‏ אלילית.‏ וקונסטנטין,‏ כאשר הצטרף אל דתו של המשיח,‏ לא שם קץ למצב זה”‏.‏ בחיבורו The Legacy of Rome (‏מורשת רומא)‏,‏ מציין פרופסור ארנסט ברקר:‏ ”‏[‏נצחונו של קונסטנטין]‏ לא הסתיים בכינונה המידי של המשיחיות כדתה של המדינה.‏ קונסטנטין הסתפק בהכרת המשיחיות כאחת מצורות הפולחן של כלל הציבור במעצמה.‏ במשך שבעים השנים הבאות הונהגו באופן רשמי טקסים אליליים עתיקים ברומא”‏.‏

אם כן,‏ בשלב זה היתה ה”‏משיחיות”‏ דת חוקית במעצמה הרומית.‏ מתי הפכה,‏ במלוא מובן המלה,‏ לדת הרשמית של המדינה?‏ באנציקלופדיה הקתולית החדשה אנו קוראים:‏ ”‏מדיניות [‏קונסטנטין]‏ נמשכה על־ידי יורשיו,‏ מלבד יוליאן (‏361–363 לספירה)‏,‏ אשר רדיפתו את המשיחיים נקטעה עם מותו.‏ לבסוף,‏ ברבע האחרון של המאה הרביעית,‏ הפך תיאודוסיוס הגדול (‏379–395 לספירה)‏ את המשיחיות לדתה הרשמית של המעצמה הרומית ודיכא את עבודת־האלילים הרווחת”‏.‏

באשרו זאת ובחושפו מה היתה בדיוק אותה דת חדשה של המדינה,‏ כתב חוקר המקרא וההיסטוריון פ.‏ ג׳.‏ פואקס ג׳קסון:‏ ”‏תחת שלטון קונסטנטין היו המשיחיות והמעצמה הרומית בנות־ברית;‏ תחת שלטון תיאודוסיוס הן היו מאוחדות.‏ .‏.‏.‏ מעתה והלאה נשמר התואר ’‏קתולי’‏ לאלה שסגדו לאב,‏ לבן ולרוח־הקודש תוך יראת־כבוד שווה.‏ כל מדיניותו הדתית של קיסר זה כוונה להשגת אותו יעד,‏ והתוצאה היתה שהאמונה הקתולית הפכה לדת החוקית היחידה של הרומים”‏.‏

ג׳אן רמי פאלאנק כתב:‏ ”‏תיאודוסיוס,‏ בעודו נאבק בעבודת־האלילים,‏ יצא גם בתמיכת הכנסיה האורתודוכסית [‏הקתולית]‏;‏ בצו שהוציא בשנת 380 לספירה הורה לכל נתיניו לקבל על עצמם את אמונת האפיפיור דאמסוס והבישוף של אלכסנדריה [‏שדגל בעיקר השילוש]‏,‏ ומנע מהמתנגדים את חופש הפולחן.‏ ועידת קונסטנטינופוליס הגדולה (‏381 לספירה)‏ גינתה שוב את כל הכופרים,‏ והקיסר וידא שאף בישוף לא יתמוך בהם [‏בכופרים]‏.‏ המשיחיות לפי ועידת נִיקֶאַה [‏שדגלה בשילוש]‏ הפכה כליל לדת המדינה.‏.‏.‏ הכנסיה הקפידה על אחדות עם המדינה ונהנתה מתמיכתה הבלעדית”‏.‏

לפיכך,‏ לא היתה זו המשיחיות הטהורה של ימי השליחים שהפכה לדת המדינה של המעצמה הרומית.‏ היתה זו הקתוליות הדוגלת בשילוש,‏ בת המאה הרביעית לספירה,‏ שכפה הקיסר תיאודוסיוס הראשון ושהונהגה על־ידי הכנסיה הרומית־קתולית,‏ אשר כאז כן היום,‏ מהווה ללא ספק חלק מן העולם הזה.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

הקיסר תיאודוסיוס הראשון:‏ האקדמיה המלכותית להיסטוריה של מדריד (‏Foto Oronoz)‏

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 7]‏

‏.Scala/Art Resource, N.Y