קונסטנטינוס הגדול חסיד המשיחיות?‏

הקיסר הרומי,‏ קונסטנטינוס,‏ נמנה עם קומץ הדמויות,‏ ששמן ההיסטורי עטור בתואר ”‏הגדול”‏.‏ בנצרות נוספו לו התארים ”‏הקדוש”‏,‏ ”‏השליח השלושה־עשר”‏,‏ האדם ”‏שקדושתו היא כקדושת השליחים”‏ ו’‏בחיר האלוהים שחולל את המהפך האדיר ביותר בעולם כולו’‏.‏ מאידך גיסא,‏ יש המתארים את קונסטנטינוס כ”‏אדם שידיו מגואלות בדם וכמי ששמו כרוך באינספור מעשי זוועה והונאה,‏ .‏.‏.‏ עריץ נתעב,‏ שקוּפּה של פשעים נוראים תלויה לו מאחוריו”‏.‏

נוצרים רבים למדו שקונסטנטינוס הגדול היה מבין מיטיביה הבולטים ביותר של המשיחיות.‏ הם אומרים שבזכותו נגאלו המשיחיים מייסורי הרדיפות שרדפו אותם הרומאים וזכו לחופש דת.‏ יתרה מזו,‏ לא מעט סבורים שקונסטנטינוס היה מחסידיו הנאמנים של ישוע המשיח וחתר לקידום התנועה המשיחית.‏ הכנסייה האורתודוקסית המזרחית והכנסייה הקופטית הכריזו על קונסטנטינוס ועל אמו הלנה כ”‏קדושים”‏,‏ ואת יום חגם חוגגים ב־3 ביוני או,‏ בהתאם ללוח השנה של הכנסייה,‏ ב־21 במאי.‏

מי היה באמת קונסטנטינוס הגדול?‏ מה היתה תרומתו לצמיחת המשיחיוּת לאחר עידן השליחים?‏ הבה נאפשר להיסטוריה ולחוקרים שונים להשיב על שאלות אלו ולהאיר את עינינו בנושא.‏

קונסטנטינוס — הדמות ההיסטורית

קונסטנטינוס,‏ בנו של קונסטנטיוס כלוֹרוּס,‏ נולד בנאיסוּס שבסרבּיה,‏ בערך בשנת 275 לספירה.‏ בשנת 293,‏ בהִתמנות אביו לקיסר רומי המערבית,‏ לחם קונסטנטינוס על גדות הדנובה בפיקודו של הקיסר גַלֶריוּס.‏ הוא שב אל אביו הגוסס והתייצב לימינו בבריטניה בשנת 306 לספירה.‏ זמן קצר לאחר מות אביו,‏ הכריז הצבא על קונסטנטינוס כקיסר.‏

אותה עת קמו חמישה טוענים נוספים לכתר ”‏אוגוסטוס”‏.‏ התקופה שבין 306 לספירה לבין 324 לספירה,‏ שלאחריה נעשה קונסטנטינוס לקיסר יחיד,‏ עמדה בסימן של מלחמת אזרחים בלתי פוסקת.‏ ניצחונותיו בשתי חזיתות צבאיות הבטיחו לקונסטנטינוס מקום נכבד בתולדות רומא,‏ וסללו בפניו את הדרך לשלטון יחיד באימפריה הרומית.‏

ב־312 לספירה הביס קונסטנטינוס את יריבו,‏ מַכּסנטיוס,‏ בקרב ליד הגשר המִילְווי סמוך לרומא.‏ אפולוגטיקנים נוצרים טוענים,‏ שבאחד מימי המלחמה הופיע צלב זוהר בשמים ותחתיו הכתובת בלטינית ”‏אִין הוּק סיגְנוּם וינְצִיס”‏,‏ שמשמעה ”‏בסימן זה תנצח”‏.‏ עוד טוענים,‏ כי נאמר לקונסטנטינוס בחלום לציין על גבי מגיני חייליו את שתי האותיות הראשונות של שם המשיח ביוונית.‏ אלא שסיפור זה לוקה באנכרוניזם משווע.‏ בספר תולדות הנצרות (‏A History of Christianity)‏ נאמר:‏ ”‏יש עדויות סותרות על מועד החזון,‏ על מקום התרחשותו ועל פרטיו”‏.‏ קונסטנטינוס התקבל ברומא בזרועות פתוחות,‏ והסאנט עובד האלילים הכריז עליו כאוגוסטוס הראשי וכפונטיפקס מכּסימוּס (‏Pontifex Maximus)‏,‏ כלומר,‏ הכהן הגדול של דת האימפריה הפגאנית.‏

ב־313 לספירה כונן קונסטנטינוס קשרים עם הקיסר ליקיניוּס,‏ שליט רומי המזרחית.‏ הם פרסמו יחדיו את ”‏האֶדיקטום של מילָנו”‏,‏ ובזאת העניקו חופש דת ושוויון זכויות לכל הקבוצות הדתיות.‏ אלא שהיסטוריונים רבים ממעיטים בחשיבות המסמך ואומרים שמדובר היה אך ורק באיגרת רשמית שגרתית ולא במסמך בעל משקל מטעם הקיסר,‏ שלימד על שינוי במדיניות כלפי המשיחיות.‏

במרוצת עשר השנים הבאות הביס קונסטנטינוס את יריבו האחרון,‏ ליקיניוּס,‏ ונעשה לשליט הבלתי מעורער של העולם הרומי.‏ בשנת 325 לספירה,‏ עוד בטרם נטבל,‏ כינס את הראשונה מבין הוועידות האֶקוּמֶניות הגדולות של הכנסייה ה”‏משיחית”‏.‏ בוועידה הוּקע האַריאַניזם ונוסחו עיקרי האמונה היסודיים,‏ ה”‏אני מאמין”‏ של ניקיאה.‏

קונסטנטינוס חלה במחלה חשוכת מרפא ב־337 לספירה.‏ הוא הוטבל על ערש דווי ומת.‏ לאחר מותו הציבוֹ הסנאט בשורה אחת עם אלי רומא.‏

תפקיד הדת במדיניות של קונסטנטינוס

הספר תולדות האומה היוונית (‏Istoria tou Ellinikou Ethnous)‏ מדבר על היחס הכללי שהעניקו הקיסרים הרומיים בני המאה השלישית והרביעית לדת:‏ ”‏גם קיסרים שלא היו דתיים במיוחד נכנעו לרוח התקופה,‏ והבינו שיש להעניק לדת מקום נכבד במסגרת תחבולותיהם הפוליטיות ולפחות לשוות אופי דתי למעשיהם”‏.‏

אין ספק שקונסטנטינוס צעד עם רוח התקופה.‏ בתחילת הקריירה שלו נדרש לחסוּת ”‏אלוהית”‏ ואת זאת לא יכלו להעניק לו אלי רומא שהלכו ואיבדו מהשפעתם.‏ האימפריה,‏ על דתה ומוסדותיה,‏ הלכה ושקעה והיה צורך בחידוש מרענן שיגבש אותה מחדש.‏ האנציקלופדיה הידריה (‏Hidria)‏ אומרת:‏ ”‏קונסטנטינוס התעניין בנצרות,‏ מפני שזו תמכה לא רק בניצחונו אלא גם בארגון האימפריה מחדש.‏ כנסיות הנצרות,‏ שנמצאו בכל מקום,‏ נעשו לו למשענת פוליטית.‏ .‏.‏.‏ הוא הקיף את עצמו בגדולי הבישופים של אותה תקופה.‏.‏.‏ ודרש שישמרו על אחדותם”‏.‏

קונסטנטינוס הבין שהדת ה”‏משיחית”‏ — אם כי כבר באותה תקופה היתה נגועה בכפירה ובשחיתות רבה — יכולה לשמש כמנוף להפחת חיים חדשים בעם ולהוות כוח מלכד,‏ שישרת את תוכניתו הכבירה לעמוד כקיסר בראש האימפריה כולה.‏ כדי לזכות בתמיכה לקידום מטרותיו הפוליטיות,‏ אימץ את יסודות המשיחיות הכופרת והחליט לאחד את העם תחת דת ”‏קתולית”‏ (‏כלומר,‏ אוניברסלית)‏ אחת.‏ מנהגים וחגים אליליים קיבלו שמות ”‏משיחיים”‏.‏ אנשי כמורה ”‏משיחיים”‏ קיבלו את המעמד,‏ את השכר ואת הסמכות של הכוהנים הפגאניים.‏

בחתירה לאחדות דתית משיקולים פוליטיים מיהר קונסטנטינוס לדכא את כל ניצני ההתנגדות,‏ לא על סמך אמת דוקטרינלית,‏ אלא על בסיס דעת הרוב.‏ חילוקי הדעות המהותיים סביב עיקרי אמונה בקרב הכנסייה ה”‏משיחית”‏,‏ שהיתה מפולגת להחריד,‏ איפשרו לו להתערב בתור ”‏שליח אלוהים”‏.‏ ממגעיו עם הדונַטיסטים שבצפון אפריקה ועם חסידי אַריוּס שברומי המזרחית הבין מהר מאוד שלא די בשכנועים לכינון דת איתנה ומאוחדת.‏a בניסיון ליישב את המחלוקת עם האריאנים כינס את הוועידה האֶקוּמֶנית הראשונה בתולדות הכנסייה.‏ (‏ראה מסגרת ”‏קונסטנטינוס וועידת ניקיאה”‏.‏)‏

ההיסטוריון פול ג׳ונסון אומר על קונסטנטינוס:‏ ”‏ייתכן שאחת הסיבות העיקריות לסובלנותו כלפי הנצרות היא שתודות לה ניתנה לו ולמדינה האפשרות לפקח על מדיניות הכנסייה בנושאים אורתודוקסיים ובטיפול במינוּת”‏.‏

נעשה משיחי?‏

ג׳ונסון מציין:‏ ”‏קונסטנטינוס לא זנח את פולחן השמש והמשיך לחרות את דמותה על מטבעותיו”‏.‏ האנציקלופדיה הקתולית אומרת:‏ ”‏קונסטנטינוס נטה חסד לשתי הדתות באותה מידה.‏ בתור הפונטיפקס מכסימוס דאג לעובדי האלילים והגן על זכויותיהם”‏.‏ ”‏קונסטנטינוס מעולם לא נעשה למשיחי”‏,‏ קובעת האנציקלופדיה הידריה ומוסיפה:‏ ”‏אֶוּזֵבּיוס מקיסריה,‏ שכתב את הביוגרפיה של קונסטנטינוס,‏ טוען שהוא נטבל ברגעי חייו האחרונים.‏ לא היה ממש בטבילה זו,‏ שכן יום קודם לכן הקריב [‏קונסטנטינוס]‏ קורבן לאל זאוס,‏ משום שהוא נשא גם את התואר פונטיפקס מכסימוס”‏.‏

עד יום מותו ב־337 לספירה החזיק קונסטנטינוס בכינוי האלילי פונטיפקס מכסימוס,‏ ריבון הממסד הדתי.‏ בעניין טבילתו ראוי לשאול:‏ האם קדמו לה חרטה אמיתית וחזרה בתשובה כנדרש על־פי כתבי־הקודש?‏ (‏מעשי־השליחים ב׳:‏38,‏ 40,‏ 41‏)‏ האם נטבל קונסטנטינוס בכל גופו במים כסמל להקדשת חייו ליהוה אלוהים?‏ (‏השווה מעשי־השליחים ח׳:‏36–39‏.‏)‏

‏”‏קדוש”‏?‏

על־פי אנציקלופדיה בריטניקה:‏ ”‏קונסטנטינוס לא זכה לתואר ’‏הגדול’‏ בזכות אישיותו אלא בזכות מעשיו.‏ למעשה,‏ אם נאמוד אותו לפי אישיותו,‏ הרי מקומו בין האחרונים הראויים לתואר [‏הגדול]‏ הן בעולם הקדום והן בימינו”‏.‏ הספר תולדות הנצרות מוסר:‏ ”‏מדיווחים מוקדמים ידוע שהיה נתון להתפרצויות זעם וברגעי כעס נהג באכזריות.‏ .‏.‏.‏ לא היה לו שום כבוד לחיי אדם.‏ .‏.‏.‏ בערוב ימיו נעשו חייו הפרטיים לזוועתיים”‏.‏

לקונסטנטינוס היו כנראה בעיות אופי קשות.‏ היסטוריון אחד אומר ש”‏את רוב פשעיו ביצע משום שהיה בעל מזג סוער”‏.‏ (‏ראה מסגרת ”‏רציחות במשפחת הקיסר”‏.‏)‏ קונסטנטינוס לא היה ”‏אדם משיחי”‏,‏ טוען ההיסטוריון ה.‏ פישר בספרו תולדות אירופה (‏History of Europe)‏.‏ העובדות מלמדות,‏ שלא ניתן לתארו כמשיחי אמיתי שעטה את ”‏האישיות החדשה”‏ ושניכרו בו פירות רוח־קודשו של אלוהים — אהבה,‏ שמחה,‏ שלום,‏ אורך רוח,‏ נדיבות,‏ טוב לב,‏ נאמנות,‏ ענווה וריסון עצמי (‏קולוסים ג׳:‏9,‏ 10‏,‏ ע״ח;‏ גלטים ה׳:‏22,‏ 23‏)‏.‏

פרי מאמציו

בתור הפונטיפקס מכסימוס עובד האלילים — ומתוך כך ראש הדתות באימפריה הרומית — ניסה קונסטנטינוס להתחבב על הבישופים מן הכנסייה הכופרת.‏ הוא הציע להם עמדות כוח,‏ גדוּלה ועושר כנושאי משרה בדת המדינה של רומא.‏ האנציקלופדיה הקתולית מודה:‏ ”‏היו בישופים שהסתנוורו מזוהר חצר המלוכה,‏ והרחיקו לכת עד כדי כך שהיללו את הקיסר וראו בו מלאך אלוהים והוויה קדושה.‏ הם ניבאו שהוא,‏ כמו בן אלוהים,‏ ימלוך בשמים”‏.‏

ככל שהידקה את יחסי האחווה בינה לבין הרשות הפוליטית,‏ נעשתה המשיחיות הכופרת יותר ויותר חלק מן העולם,‏ חלק מסדר דברים חילוני זה,‏ ונסחפה הרחק מתורתו של ישוע המשיח (‏יוחנן ט״ו:‏19;‏ י״ז:‏14,‏ 16;‏ ההתגלות י״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏ משום כך,‏ נוצר מיזוג בין ה”‏משיחיות”‏ לבין תורות ומנהגים כוזבים — השילוש,‏ הישארות הנפש,‏ אש גיהינום,‏ פּוּרגטוריום,‏ תפילות למתים,‏ שימוש במחרוזות תפילה,‏ באיקוניוֹת,‏ בפסלים וכדומה.‏ (‏השווה קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14–18‏.‏)‏

הכנסייה ירשה מקונסטנטינוס גם את הנטייה לרודנות.‏ חוקרי המקרא,‏ הנדרסון ובאק,‏ אומרים:‏ ”‏פשטות ספרי הבשורה הושחתה,‏ הונהגו טקסים ראוותניים,‏ אותות כבוד עולמיים ומשכורות הוענקו למורי הנצרות,‏ ומלכות אלוהים הפכה ברובה למלכות העולם הזה”‏.‏

היכן המשיחיות האמיתית?‏

העובדות ההיסטוריות חושפות את ”‏גדולתו”‏ האמיתית של קונסטנטינוס.‏ הנצרות לא נוסדה על־ידי ישוע המשיח,‏ ראש הקהילה המשיחית האמיתית,‏ אלא נוצרה בחלקה מתועלתיות פוליטית ומתחבולות ערמומיות של קיסר עובד אלילים.‏ שאלתו של ההיסטוריון פול ג׳ונסון אכן במקומה:‏ ”‏האם נכנעה האימפריה לנצרות,‏ או שמא הנצרות ’‏מכרה’‏ את עצמה לאימפריה?‏”‏

כל המעוניינים באמת לחיות על־פי המשיחיות הטהורה יכולים לזהות את הקהילה המשיחית האמיתית ולהתרועע עימה.‏ עדי־יהוה בכל רחבי העולם משתוקקים לעזור לישרי הלב לזהות את המשיחיות האמיתית ולעבוד את אלוהים כפי רצונו (‏יוחנן ד׳:‏23,‏ 24‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 28]‏

קונסטנטינוס וועידת נִיקֵיאָה

איזה תפקיד מילא הקיסר קונסטנטינוס,‏ שלא היה טבול אז,‏ בוועידת ניקיאה?‏ אנציקלופדיה בריטניקה מציינת:‏ ”‏קונסטנטינוס היה יושב־ראש הוועידה והִנחה את הדיונים.‏.‏.‏ מיראת הקיסר חתמו הבישופים,‏ למעט שניים,‏ על ה’‏אני מאמין’‏ — רבים מהם בעל כורחם”‏.‏

לאחר חודשיים שבמהלכם התנהלו ויכוחים דתיים סוערים,‏ התערב אותו פוליטיקאי עובד האלילים והחליט לתמוך במי שטענו לאלוהותו של ישוע.‏ מדוע?‏ ”‏לאמיתו של דבר,‏ קונסטנטינוס בכלל לא הבין את השאלות שנשאלו בתיאולוגיה היוונית”‏,‏ אומר הספר קיצור תולדות הדוקטרינה הנוצרית (‏A Short History of Christian Doctrine)‏.‏ הוא כן הבין שקרע דתי יסכן את האימפריה שלו,‏ והיה נחוש בדעתו לגבשה.‏

הספר תולדות האומה היוונית (‏Istoria tou Ellinikou Ethnous)‏ מדבר על המסמך הסופי שנוסח בניקיאה בחסות קונסטנטינוס:‏ ”‏המסמך מלמד על אדישותו [‏של קונסטנטינוס]‏ בעניינים דוקטרינליים,‏ .‏.‏.‏ על נחישותו העיקשת לאחד את הכנסייה בכל מחיר ועל אמונתו הנחרצת שבתור ’‏הבישוף של הלא־משיחיים’‏ זכותו להיות הפוסק האחרון בכל סוגיה דתית”‏.‏ כלום ייתכן שרוח אלוהים תמכה בהחלטות שהתקבלו בוועידה ההיא?‏ (‏השווה מעשי־השליחים ט״ו:‏28,‏ 29‏.‏)‏

‏[‏תיבה בעמוד 29]‏

רציחות במשפחת הקיסר

תחת כותרת זו מתאר הספר תולדות האומה היוונית (‏Istoria tou Ellinikou Ethnous)‏ את ”‏הפשעים הזוועתיים שביצע קונסטנטינוס במשפחתו”‏.‏ זמן קצר לאחר שהקים משפחה שכח קונסטנטינוס איך ליהנות מהישגים בלתי צפויים ונעשה מודע לסכנות שריחפו מעל לראשו.‏ מהיותו טיפוס חשדן,‏ ואולי גם בעידוד אנשים שהחניפו לו,‏ ניצת חשדו באחיינו של ליקינְיָנוּס — בנו של ה”‏אוגוסטוס”‏־העמית שאותו הוציא להורג לפני כן — והוא ראה בו יריב פוטנציאלי.‏ לאחר שרצח אותו הומת בכורו של קונסטנטינוס,‏ קריספוֹס.‏ אמו החורגת של קריספוס,‏ פַאוּסטָה,‏ דאגה שיוצא להורג,‏ כי ראתה בו גורם שיפריע לבנה לרשת סמכות מלאה.‏

מעשה זה של פַאוּסטָה הוביל בסופו של דבר למותה הדרמטי.‏ נראה כי ידה של אוגוסטה הלנה,‏ שנודעה עד מותה בהשפעתה הרבה על בנה,‏ קונסטנטינוס,‏ היתה במעל.‏ מצבי הרוח המשתנים שאחזו תכופות בקונסטנטינוס תרמו אף הם לגל ההוצאות להורג של רבים מחבריו ועמיתיו.‏ הספר תולדות ימי הביניים (‏History of the Middle Ages)‏ מסיק:‏ ”‏ההוצאה להורג — אם לא רצח — של בנו ושל אשתו מורה שהמשיחיות לא השפיעה עליו השפעה רוחנית כהוא זה”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

קשת זו ברומא נבנתה לתהילת קונסטנטינוס

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]‏

Musée du Louvre, Paris