האם הג׳ודו והקראטה הם לרוח המקרא?
בארצות רבות ברחבי העולם יש כיום גל של התעניינות בג׳ודו ובקראטה. כיצד ניתן להסביר זאת? מה נאמר במקרא, שיש לו קשר להתאמנות בשיטות אלה?
במקומות מסוימים מתייחסים אל הג׳ודו והקראטה כאל ענף ”ספורט”, או כאל התעמלות בריאה. לכן, אנשים המעוניינים להשיג כושר גופני עשויים לחשוב, שניתן להשוותם לשחייה או לכל התעמלות קלה אחרת.
אך, אין ספק, שסיבה עיקרית להתעניינות בג׳ודו ובקראטה היא האפשרות להשתמש בהם להגנה־עצמית במקרה הצורך. בארצות רבות חוששים האנשים, שמא יהיו קרבן לשוד או למעשה אלימות. גברים ונשים רבים סבורים, שאם יתאמנו בג׳ודו או בקראטה, ישמש הדבר להגנתם.
על־מנת שתהיה לנו גישה מאוזנת לעניין, מוטב שנדע מה בדיוק מהותם של הג׳ודו והקראטה, מה הרקע שלהם ומה דרוש על־מנת להתמחות בהם.
הג׳ודו והקראטה, ביסודם, הם שיטות מאבק לא־מזוין שמקורן ביפן. כסגנונות מאבק, או הגנה־ עצמית, הן מסווגות כבושידו, שמשמעו ”דרכו של הלוחם”. אנציקלופדיה אחת מציינת, כי ”שורשיו [של ה’בושידו’] טמונים בבודהיזם, בשינטואיזם ובקונפוציוניזם”. לוחמים יפניים קדומים אומנו בשיטות לחימה אלה, כדי שיוכלו להיאבק בידיים ריקות באויבים מזוינים או בלתי־מזוינים.
אם כן, יסודם של הג׳ודו והקראטה גם יחד הוא אלימות התקפית או הגנתית. האנציקלופדיה בריטניקה (1971) מתארת את הג׳יאו־ג׳יטסו, ממנו התפתח הג׳ודו בצורתו הנוכחית, כ”שיטת לוחמה ללא כלי־נשק. מטרתו לגרום מום או להרוג את היריב.” כמו־כן, האנציקלופדיה העולמית המאויירת מציינת: ’’מטרת הג׳ודו היא להרוג את התוקף או לפצעו באופן שיהא חסר־אונים לחלוטין.”
הקראטה אלים ומסוכן עוד יותר. בהקשר לכך אומר א. הריסון: ”הקראטה דומה הן לג׳יאו־ג׳יטסו והן לג׳ודו. אך, בתור ’אמנות לוחמה’ טהורה, שמגמתה לגבור על האויב מהר ככל האפשר, בלא לבחול בשום אמצעי, חושבני שעלינו להודות בכך שהקראטה עולה על שניהם ביעילותו הקטלנית. אנו למדים על כך מן העובדה, שפעולת קראטה יחידה, המבוצעת כהלכה, יכולה לחסל את הקרבן בביטחון ובמהירות גדולים יותר מאשר הג׳יאו־ג׳יטסו והג׳ודו.” – The Fighting Spirit of Japan (רוח הלוחמה של יפן), עמוד 74.
אין ספק, שגל האלימות הולך וגואה בעולם כולו. אל לנו להתעלם מעובדה זו. אך, האם אדם המעוניין להתאים את קו־מחשבתו ופעולותיו לרוח המקרא, ימצא לנכון להתאמן בשיטות אלה? אפילו אם מטרתו בעיקרה היא חינוך גופני, האם מומלץ שילמד דווקא ג׳ודו וקראטה כדי לשמור על הכושר?
אין המקרא שולל לחלוטין הגנה־עצמית, או שימוש בכוח במקרה הצורך. אך, בני־סמכא בשטח ההגנה מפני הפשע מדגישים, תדירות, שהדרך הנבונה ביותר איננה דווקא לסמוך על נשק – בין שזה רובה, סכין או אמנות ההתגוששות של ג׳ודו או קראטה. בראש וראשונה, דרוש ברוב המקרים לנקוט אמצעי־זהירות סבירים כדי להימנע ממצבים מסוכנים. על־מנת להתגונן, דרוש בדרך־כלל היגיון בריא, יותר מאשר כושר פיסי או נשק כלשהו. במקום לעודד את האדם ’לשים בשר זרועו,’ כלומר, לבטוח בזרוע הבשר, ממליץ המקרא לבטוח ביהוה, בידיעה שביכולתו להעניק חכמה ותושייה אפילו בשעת חירום. – ירמיהו י״ז:5, 7.
במשלי ג׳:31 נאמר: ”אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו.” בהתאם לכך, משתדל ירא־האלהים להימנע מהתנגשות אלימה. כשנשקפת לאדם סכנה שישתמשו נגדו באלימות, יעדיף לנוס על נפשו, במידה שהדבר מעשי. הוא יוכיח בכך שאיננו מעוניין ’לשלם לאיש רעה תחת רעה’, או לתקן את אי־הצדק שבעולם הזה, אלא מייחל ליהוה עד שישפוך את זעמו על עושי־הרע. – משלי כ״ד:17; רומיים י״ב:17, 19.
עיקרון דומה שיהוה כלל בבירור בדברו הכתוב, הוא: ”עד כמה שהדבר בידכם, חיו בשלום עם כל אדם.” (רומיים י״ב:18; פטרוס א׳. ג׳:11) אדם הנענה לעצה זו, ישקול כמובן כיצד היא מתייחסת למי שמתאמן במה שקרוי ”דרכו של הלוחם”. יתר על כן: הוא, או היא, לא יתעלמו מן השיקול הבא: לאיזו מסקנה יגיעו שכנים, ואחרים, אם יראו שאחד מעדי־יהוה, הדוגל בפסוק ”ולא ילמדו עוד מלחמה”, לומד את האמנות המלחמתית והצבאית של היאבקות ללא נשק? (ישעיהו ב׳:4) אמת, יש שיטענו שאימונים אלה אינם אלא לשם הגנה־עצמית. אך, אפילו בצבא, חלק ניכר מן הנשק והאימונים (כולל של הג׳ודו והקראטה) המיועדים ל”הגנה עצמית”, משמשים גם לתקיפה.
הג׳ודו והקנדו (הסייף) נכללו בשנים האחרונות, ביפן, בין שיעורי החובה של תלמידי בתי־הספר. אך, קו־המחשבה היפני רואה בבירור את הקשר בין השיטות הללו לבין אמנות הלוחמה. כיון שכך, נמנעים עדי־יהוה הצעירים מלהשתתף בשיעורים אלה. כמה מבתי־הספר אף נקטו עמדה הגיונית, ואין הם כופים על אותם תלמידים ליטול חלק במה שנחשב שם כסותר את העצה ’לכתת את החרבות לאתים ולא ללמוד עוד מלחמה’. – מיכה ד׳:3.
בין שהאדם מתייחס לאימוני הג׳ודו והקראטה כאמנות ההגנה־העצמית, או כחינוך גופני, עליו לקחת פרט נוסף בחשבון. סופר יפני ציין: אמנות הג׳יאו־ג׳יטסו מהווה כלי־שרת חשוב בשדה־הקרב. אפילו במהלך האימונים, על האדם לתאר לעצמו שיריבו הינו אויב ממשי.” אך, כתבי־הקודש מייעצים: ”אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם.’ – מתי ה׳:44, 45; ראה גם משלי כ״ה:21, 22
אם כן, לא משנה מהו המניע של אדם השוקל באם להתאמן בג׳ודו או בקראטה, עליו לקחת בחשבון כיצד ישפיעו האימונים על השקפתו. האם הם יעזרו לו ליישם את המלים ”אהבו את אויביכם”, או שמא יעוררו בו רגשות הפוכים?
אשר להתעמלות שמגמתה לשמור על הכושר הגופני, על כל אדם להחליט באם הדבר נחוץ לו, ובאילו תרגילים לבחור. עצת כתבי־הקודש היא: ”שהרי ההתאמנות הגופנית מועילה במידה מעטה; אבל החסידות מועילה בכול ובה הבטחה לחיים שבהווה ולחיים שלעתיד לבוא.” – טימותיוס א׳. ד:8
ובכן, אם אתה עוסק בענף ספורט כלשהו,אל תרשה לכך לפגוע בהתעניינותך בעניינים הרוחניים. אל לחינוך הגופני לתפוש מקום ראשון בחייך. מי שירא את אלהים יודע, שאין החינוך הגופני מבטיח חיי־נצח. אותו הדבר נכון גם לגבי תוכן ארנקך. מה שיתרום להשגת חיי־נצח הוא, ללא ספק, יישום עקרונות המקרא, מסירות לאלהים ועשיית רצונו. – מיכה ו׳:8.