הנך המתנה היקרה ביותר לילדך!
הילד נרגש. הוא ממתין לשבת בקוצר־רוח. אביו הבטיח לקחתו אז לביקור בגן־החיות! כל השבוע כולו חי הילד את היום בעיני רוחו – הנה הוא מתבונן בכלבי־הים הצולחים את המים, הוא מכניס בוטנים לחדקי הפילים הענקיים המתנשאים מעליו, הוא מתרגש לשמע שאגת האריות בשעה שהמטפל ניגש להאכילם. פשוט אין הוא יכול לחכות!
הזמן זוחל בעצלתיים, והשבת מגיעה סוף־סוף. אך, אביו אומר לו: ”קרה משהו לא־צפוי. אין היום זמן ללכת לגן־החיות.” הילד יושב שבור־לב בחדרו המלא צעצועים יקרי־ערך, כשדמעות בעיניו. הוא מרגיש שקיפחו אותו.
השנים חולפות. הילד מתבגר, מתחתן, ויש לו בן משלו. הוא עומד לקחת את בנו לביקור בגן־החיות. אך בהגיע היום, הוא אומר לבנו: ”קרה משהו לא־צפוי. אין היום זמן ללכת לגן־החיות.” בצאתו את הבית הוא מציין לעצמו שעליו לפצות את הילד בצעצוע, ואז הוא מתפנה לעסקיו.
ושוב חולפות השנים. עתה הוא כבר זקן, מתגורר בגפו ובודד. אך, היום מתכונן בנו לבקרו! עיניו קורנות מציפייה. והנה מצלצל הטלפון, ובנו אומר לו: ”קרה משהו לא־צפוי. אין לי היום זמן לבקרך.” הזקן מחזיר אט־אט את השפופרת אל כנה, והאור שבעיניו דועך. הוא נוטל לידיו עיתון ומחזיקו לפניו, אך עיניו לחות ואין הוא רואה דבר. מחשבותיו נודדות על־פני השנים, והוא שומע את הד המלים מן העבר: ”קרה משהו לא־צפוי. אין זמן.”
חובה על ההורים להקצות זמן לילדיהם. אין די בכך שיעניקו להם דברים חומריים. הצעצועים יכולים אמנם לשעשע את הילדים, אך הם עלולים להישבר, או שהילדים ימאסו בהם לבסוף. וככל שירבו לתת להם, כך הם ירצו עוד, ותתחיל להתפתח אצלם השקפת־עולם חמרנית. הצורך האמיתי של הילד הוא באהבה, וההוכחה הטובה ביותר לאהבתך היא שתעניק לו מעצמך.
במספר ארצות הדביקו אנשים על הפגוש האחורי של מכוניתם את הסיסמה, ”האם חיבקת היום את ילדך?” פסיכיאטר בפלורידה, שבארה״ב, מוסיף: ”ילד שאיננו זוכה לכך שיחבקוהו וילטפוהו במידה מספקת, עלול, בהתבגרו, להיות מופנם, מנותק ומסוגר. ... המגע הגופני בין ההורה לילד הוא כה חשוב בגידול ילדים, שהיו מקרים שילדים גוועו ומתו משום שלא חיבקו ולא ליטפו אותם בשנה הראשונה לחייהם.”
בקורס לאנשי־עסקים נמסר על מחלקה בבית־חולים שהיתה מליאה בתינוקות יתומים. ילדים ששכבו בשורה ארוכה של מיטות חלו, ואחדים מהם אף מתו, מלבד התינוק שהיה במיטה האחרונה שבשורה. התינוקות שהונחו במיטה זו היו תמיד הבריאים ביותר. רופא המחלקה לא היה מסוגל לפענח את החידה. שהרי האחיות העניקו לכל התינוקות טיפול זהה. הן האכילו ורחצו את כולם ודאגו לכסותם ללא הבדל. ובכל זאת, כל התינוקות סבלו מבעיות בריאותיות, ויש מהם שמתו – מלבד התינוק שבמיטה האחרונה. החודשים חלפו, ותינוקות חדשים הובאו למחלקה. אך הפרשה חזרה על עצמה.
לבסוף, לאחר שבדק הרופא כל פרט שעלה על דעתו, החליט להסתתר ולצפות במתרחש במשך הלילה. האחיות נכנסו, התינוקות קיבלו את ארוחתם במועד, וכולם זכו לטיפול שווה. בערך בחצות נכנסה המנקה. היא התכופפה על ברכיה וקירצפה את הרצפות מקצה עד קצה. בסוף התרוממה, מתחה ושיפשפה את גבה העייף, וניגשה אל המיטה האחרונה. היא נרכנה, נטלה את התינוק לידיה, התהלכה עימו אנה ואנה, דיברה אליו, ליטפה וגיפפה אותו וניענעה אותו בזרועותיה. לבסוף החזירה אותו אל מיטתו והמשיכה בעבודתה.
הדבר לא נראה לרופא משמעותי ביותר; רק במקרה – כך חשב – עצרה ליד המיטה הזאת. אך, גם בלילה הבא המשיך להתבונן ממקום מחבואו, ואותו הדבר אירע. וכך אירע בלילה הבא, וגם בלילה שלאחריו. בכל לילה התמתחה המנקה באותה נקודה, ובכל פעם זכה התינוק שבמיטה האחרונה לכך שידברו אליו, שילטפוהו ויאהבוהו. והתינוק פרח.
יתומי מלחמה שהובאו לארה״ב לאימוץ, לקו במחלות ממחלות שונות, אך יותר מכל סבלו ממחסור בחום ואהבה. הדו״ח על כך מסר:
”ילדי המלחמה, חמורי ההבעה, נוגעים, נאחזים ונלפתים. הם אוהבים שיחבקו אותם. הם טובלים מ’תסביך היתמות’. ... אפילו ילדים גדולים יותר נישאו בזרועות, כתינוקות, מתוך האוטובוסים שהביאו אותם הנה ביום שלישי, מבסיס חיל־האוויר טרביס. הם נעצו את מבטם וכרכו את ידיהם ורגליהם הדקיקות סביב המתנדבים. ’זהו צורך עמוק למדי, שאין לספקו רק על־ידי ליטוף הראש או נענוע על הברכיים,’ אמר ד״ר סטלקפ (הרופא האחראי). ’אין מנוס מן העובדה, שכדי לגדול זקוקים הילדים לאהבה, ולא רק למזון ולמים.’”
ואם אין הם מתפתחים כראוי מבחינה נפשית, עלולים הם להיעשות מופנמים, עוינים, עבריינים, ואולי אף רוצחים, אפילו של הוריהם הם. הם לא יגיעו למצב זה בהעדר מתנות, אך חוסר אהבה יכול לגרום לכך.
ד״ר ג׳יימס דובסון התייחס הן לצורך באהבה והן לנושא השנוי־במחלוקת – הטלת מישמעת. הוא כתב:
”הריני משוכנע לחלוטין, שהאווירה הבריאה ביותר לילדים בבית, כרוכה באיזון העדין שבין שני מרכיבים חשובים: אהבה ושליטה. כאשר אלה מתבצעים כראוי, יודע כל ילד שאוהבים אותו ללא־גבול ושהוא יקר להוריו לאין־ערוך כיצור אנושי. אך, הוא גם למד לדעת שאהבתם מאלצת אותם ללמדו ולחנכו – ואולי אף להטיל עליו מישמעת כשהוא מסרב לציית. ...
”ההשקפה שנתתי לה ביטוי כאן איננה נסיונית או השערתית, ואינני יכול לטעון שהיא מיוחדת לי. היא מייצגת שיטה של טיפול בילד, הקיימת מזה אלפיים שנה במורשה היהודית־נוצרית. אין היא מבוססת על הנחות תיאורטיות, אלא על תוצאות מעשיות. כפי שאמר פעם ג׳ק לונדון, ’קנה־המידה המוצלח ביותר לגבי כל דבר, הוא, האם זה פועל?’ הדרכתו האוהבת של ההורה, כשהיא מבוצעת כהלכה, אכן פועלת!”
זמן רב לפני שניסח ג׳ק לונדון את אימרתו הידועה, הצהירו כתבי־הקודש: ”צידקתה של החכמה הוכחה במעשיה.” (מתי י״א:19) בהתייחסו לנטייה המודרנית של אי־אלו פסיכולוגים, להמליץ להורים לוותר על סמכותם ולנהוג במתירנות כלפי ילדיהם, מסכם ד״ר דובסון את מאמרו במלים: ”אני תקווה, שהאמריקנים לא יפנו עורף למורשת הערכים העתיקה ולא יילכו אחרי חליל־הקסמים של דברי־ההבל של יועצים למיניהם, במיוחד ביחס לילדינו.”
אם לא תקדיש מעצמך לילדך, סופו שירגיש שהוא בלתי רצוי. כל הצעצועים שבעולם לא יהוו תחליף להורה אוהב, שאיננו מסתפק במילוי הצרכים החומריים ובנתינת מתנות, אלא גם מעניק לילד מעצמו. חוג המשפחה חשוב ביותר להתפתחותו הרוחנית של הילד. עם־ישראל הקדום הכיר בעובדה זו. הילד היווה חלק בלתי נפרד מן המשפחה. הוא הוכשר וחונך בבית, למד משלוח־יד על־ידי שעבד עם הוריו, ומצא פורקן ובידור בחוג קרובי־המשפחה.
במקומות רבים בעולם יש כיום נטייה לספק את צרכיו של הילד מחוץ למשפחה. הוא נשלח לבית־הספר, נשלח למועדוני נוער, נשלח לקייטנה, נשלח לסרטים, נשלח לעבודה. וכשההורים יוצאים, הוא נעזב לנפשו עם שמרטף. כשמוציאים אותו אל מחוץ לגרעין המשפחתי, והוא כאילו נע במסלול מרוחק, הוא מתחיל לחוש – לפחות בתת־התודעה – שב עצם אין הוא שייך. הוא חש שמזניחים אותו, שהוא איננו רצוי, בלתי נאהב, מוקף בעולם עוין של מבוגרים.
טבעי, איפוא, שילדים מסוג זה יטפחו מרירות וינסו להוציא את רגש התיסכול שלהם על אלה שזנחו אותם, לדעתם, ולא העניקו להם את האהבה הדרושה, או על החברה בכללותה. הם לא יכבדו את הוריהם, ואפשר שגם לא את המבוגרים בכלל, פער הדורות יעמיק ויילך. הם עלולים להימלט מן הבית אל הערים הגדולות, ושם להיתקל בבעיות הפשע, הסמים, הזנות ורעות־חולות אחרות, שלמרבה הצער אין הם מסוגלים להתמודד עימן.
המפתח לפתרון הבעיה הוא אהבה בתוך המשפחה, מאז לידת הילד ואילך. אילו חיו כל המבוגרים לאור עקרונות המקרא, היו הם מפחיתים במידה ניכרת את הבעיות הללו.
היכן היו כל הילדים, הקרבנות של בתים הרוסים כתוצאה מגירושים או פירוד, אילו היו הזוגות הנשואים נענים לכתוב במלאכי ב׳:16? – ”’כי שנא שלח (גירושים),’ אמר יהוה אלהי ישראל.” ולכתוב בקורינתיים א׳. ז׳:10, 11: ”ועל הנשואים אני מצווה, ... שלא תיפרד אשה מבעלה ... ואל יעזוב איש את אשתו.”
היכן היו כל הילדים המוזנחים, שאבותיהם ואמותיהם השיכורים התעללו בהם, אילו נשמעו ההורים לעצת הכתוב במשלי כ״ג:20, 21 ו־כ׳:1 – ”אל תהי בסובאי יין,... כי זולל וסובא ייוורש,” ”לץ היין, הומה שיכר; וכל שוגה בו לא יחכם.”
היכן היו כל הילדים המקופחים, המוכים והפצועים, אילו היו כל ההורים נוהגים כלפי ילדיהם ברחמים, ככתוב בתהלים ק״ג:13? – ”כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו.” ”האבות, אל תרגיזו את ילדיכם, פן תיפול רוחם.” – קולסים ג׳:21.
היכן היו כל הילדים הסבורים שאין הגדולים מתעניינים בהם, אילו שמו ההורים לב לעצת דברים י״א:19? – ”ולימדתם אותם [את עקרונות המקרא] את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.”
בסיכום, היכן היו כל הילדים הלא־רצויים והלא־נאהבים, אילו נהגו המבוגרים כדוגמת המשיח, כמסופר במרקוס י׳:14,16? – הוא אמר: ”’הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם.’ ... הוא חיבק אותם וברכם.”
יהוה אלהים הוכיח את אהבתו לאנושות, בכך שדאג לצרכינו בשפע. כמו־כן, הוא נתן לנו יסוד לתקוות חיי־הנצח על־סמך קרבן־הכופר של המשיח, אותו שלח ברוב חסדו. בנוסף לכך, נתן למשרתיו הנאמנים בקהילה המשיחית ”מתנות באדם”. – תהלים ס״ח:19; אפסיים ד׳:8.
המשיח, שהגשים את נבואת ישעיהו נ״ג:12, היווה אף הוא דוגמה ומופת בכך שהקריב את חייו כדי לגאול את האנושות מן המוות.
אם כן, הבה יילכו ההורים בעקבות יהוה ומשיחו בכל הנוגע לנתינה. הקדישו מעצמכם לילדיכם. העניקו להם את אהבתכם. תנו להם מזמנכם. אל תמהרן לומר, ”אין זמן”.אם תזרעו מלים אלה,אפשר שבסופו של דבר גם תקצרו אותן. חיוני ”ליצור” זמן.זאת,לא רק בתאריכים מסוימים במשך השנה,שבהם נוהגים לתת מתנות,אלא מדי יום ביומו.
זכרו,אתם מהווים את המתנה היקרה ביותר שביכולתכם להעניק לילדיכם!