מכוכב כדורגל – למשרת אלהים

גדלתי בכפר של כורי־פחם ביורקשייר,‏ אנגליה.‏ אף־על־פי ששנאתי את בית־הספר,‏ נהניתי באופן מיוחד משיעורי הספורט.‏ ענף הספורט האהוב עלי במיוחד היה הכדורגל.‏

יום אחד,‏ לאחר ששיחקתי בנבחרת בית־הספר,‏ שאל אותי ”‏צייד כשרונות”‏ אם איאות לשחק בקבוצת הכדורגל של וולברהמפטון.‏ הדבר לא הרשים אותי.‏ בסיימי את חוק לימודי,‏ ציפיתי באורח טבעי לעבוד במכרה הפחם המקומי,‏ אך אמי הציעה שכדאי לפחות לנסוע לוולברהמפטון,‏ כדי לשמוע מה בפי הקבוצה להציע.‏ נעניתי,‏ איפוא,‏ לבקשתה.‏

הביקור שם היה בלתי נשכח.‏ האווירה היתה מחשמלת.‏ המנהל – אדם רציני – שיכנע אותי לחתום על חוזה עם ה”‏וולבס”‏ (‏הזאבים)‏.‏

בגיל 17 שיחקתי עם הקבוצה הראשונה.‏ המשחק התנהל בעיר לצ׳סטר,‏ וקבוצתנו זכתה.‏ המשחק הבא היה משחק־בית,‏ ואני הבקעתי שער.‏ כותרות העיתונים הכריזו במדור הספורט,‏ ”‏כוכב חדש נולד!‏”‏

חיי ככוכב כדורגל

רגעי האושר היחידים שלי היו על מגרש הכדורגל,‏ במיוחד כשהבקעתי שערים.‏ עד היום זכור לי כיצד במשחק אחד בפריסטון הבקעתי שער ממרחק 32 מטר.‏ אני עדיין יכול לראות את הכדור פוגע כטיל בפינה העליונה של הרשת.‏ את 32 המטרים עשיתי בריצה לעבר אוהדי ה”‏זאבים”‏,‏ שעמדו מאחורי השער,‏ כשאני מנופף באגרופים קמוצים,‏ וכאילו שואל,‏ ’‏הראיתם שער כזה מעודכם?‏’‏ הקהל הגיב בלהט,‏ בקראו בשמי שוב ושוב.‏

נתבקשתי לשחק מספר פעמים בנבחרת הנוער של אנגליה,‏ של בני־18 ומטה,‏ ולבסוף צורפתי אל נבחרת אנגליה הצעירה,‏ של בני־23 ומטה.‏ רבים אמרו שזה רק עניין של זמן עד שאבחר לשחק בנבחרת הלאומית של אנגליה.‏

אך,‏ היותי כוכב כדורגל לא פתר את בעיות החיים האישיות.‏ הייתי מרדן מטבעי,‏ ולא עניין אותי מה קורה לזולת.‏ כה גרוע היה המצב,‏ שמנהל הקבוצה קבע לי פגישה עם פסיכיאטר.‏ אך,‏ הדבר לא הועיל.‏ והנה יום אחד פגשתי בג׳יין וחיש מהר החלטנו לבוא בברית הנישואים.‏ המנהל קרן מאושר.‏ הוא קיווה שהנישואים יעניקו לי יציבות.‏

חיבבתי את ג׳יין בגלל יופיה.‏ לדבריה,‏ היא חיבבה אותי משום ששיעשעתי אותה,‏ אך למעשה לא אהבנו זה את זה אהבת־אמת.‏ ג׳יין אמרה,‏ שדבר אחד הוא לנהל פגישות עם כוכב כדורגל,‏ אך דבר שונה לחלוטין הוא להיות נשואה לו.‏ לא עברו מספר שבועות,‏ ונישואינו נעשו סוערים ביותר.‏ פעם,‏ בהתפרצות זעם,‏ השלכתי על ג׳יין קומקום שפגע בירכה ואחר־כך ניפץ דלת זכוכית.‏ בתגובה,‏ היא נטלה זוג מספריים וגזרה את החליפה החדשה שקניתי לגזרים.‏ כמעט גמרתי אומר לעזוב את ג׳יין,‏ ועקב התנהגותי היא אפילו איימה להתאבד.‏

מגע עם עדי־יהוה

לאחר שני חודשי נישואים שמענו נקישה על דלת ביתנו,‏ ואדם שלאחר־מכן נודע לי ששמו קן,‏ הציג עצמו כאחד מעדי־יהוה.‏ מיד לאחר שהבנתי שהדבר קשור בדת,‏ אמרתי לו שאינני מעוניין.‏ אך,‏ בטרם סגרתי את הדלת,‏ הוא שאלני באם אני מעוניין לראות שלום בעולם.‏ לא השבתי על שאלתו,‏ אך חשתי רצון לספר לו כיצד אבי ואחותי התינוקת מתו בטרם עת.‏ וכך אמנם עשיתי.‏

אבי היה אדם מכובד ואהוב על הבריות.‏ בהיותו בן 42 נפטר ממחלת הסרטן.‏ עדיין זכור לי גל המרירות שגאה בי בשעה שעמדתי ליד קברו.‏ לא עברו שבועיים,‏ ואחותי התינוקת נפטרה גם היא.‏ אמי היתה שבורת־לב.‏ ואני לא יכולתי לשכוח כיצד,‏ כילד בן־11,‏ עליתי במעלה המדרגות כשהתינוקת המתה בזרועותי,‏ והינחתי אותה על מיטה.‏ מדוע אירעו האסונות הללו?‏

קן שאלני באם אני סבור,‏ שאלהים מסוגל להסדיר את כל העניינים.‏ אני זוכר שעניתי נמרצות,‏ ”‏לעולם לא!‏”‏ אזי הראה לי קן את הנבואה על ”‏אחרית הימים”‏,‏ שבטימותיוס ב׳.‏ ג׳:‏1–5,‏ ומשפט אחד משך את תשומת־לבי,‏ ”‏כי יהיו האנשים אוהבי עצמם.‏”‏ אמרתי:‏ ”‏כך האנשים כיום.‏”‏ ובעצם,‏ הודיתי’‏ ”‏אני כזה!‏”‏ היא המשיך להסביר אילו תנאים ישררו בתקופה הקרויה במקרא בשם ”‏אחרית הימים”‏.‏ הוא הציע שנמשיך בשיחתנו בשבוע הבא,‏ ואני הסכמתי.‏ התחלנו ללמוד את המקרא בעזרת הספר The Truth that Leads to Eternal Life (‏האמת המובילה לחיי־נצח)‏.‏ ג׳יין צחקה מעצם הרעיון שאני קורא את התנ״ך,‏ אך משנכנסה לחדר בשבוע הרביעי,‏ היא שאלה את קן שאלה,‏ והוא השיב עליה.‏ היא הוסיפה לשאול שאלות,‏ ולא עבר זמן רב והיא נטלה חלק בשיעור.‏

לאחר־מכן,‏ הזמין אותנו קן אל אולם־המלכות של עדי־יהוה.‏ מאחר שהייתי כה שקוע בעצמי,‏ תהיתי איזה רושם אעשה.‏ במהלך האסיפה פניתי אל האדם שישב לצדי בקול שנשמע לי כלחישה,‏ אך הסדרן ביקשני באדיבות לשמור על השקט.‏ ברור שהדבר לא החמיא ל”‏אני”‏ שלי.‏ עם גמר האסיפה,‏ ניגשו אלי כמה אנשים,‏ הציגו עצמם ושאלו לשמי.‏ הייתי מופתע שלא זיהו אותי,‏ ואמרתי להם שאני פיטר נואלס.‏ הם אפילו לא ידעו שאני כדורגלן.‏ וכששאלו,‏ ”‏באיזו קבוצה אתה משחק?‏”‏ זה היה הקש האחרון.‏ חשבתי שכל מאן־דהו בוולברהמפטון מכיר אותי.‏ נסיון הערב ההוא היה הראשון בסידרה של ערבים,‏ שגרמו לי לראות את עצמי באור האמיתי.‏

ג׳יין ואני המשכנו ללמוד,‏ אך בעייתנו העיקרית היתה ליישם את עקרונות המקרא בחיינו.‏ העיקרון ”‏אל תשקע השמש על כעסכם,‏”‏ מעולם לא בוצע בביתנו.‏ (‏אפסיים ד׳:‏26‏)‏ היה לי קשה להיות רגוע,‏ תמיד הייתי חסר־מנוחה,‏ ממש פקעת עצבים.‏ אפילו במהלך שיעור־התנ״ך הייתי מחליף כיסאות,‏ ולעתים קרובות יושב לבסוף על הרצפה.‏ משחקי הכדורגל הביאו עימם לחצים.‏ כתוצאה מכך הייתי מתוח,‏ והדבר גרם למריבות ביני לבין ג׳יין.‏ היותי כוכב כדורגל לא סייע לנישואינו.‏

עזרה אוהבת בעת הצורך

דבר אחד שעשה עלינו רושם עז באותה תקופה,‏ היה אדיבותה של הקהילה.‏ הם גילו כלפינו הכנסת־אורחים נפלאה.‏ עד כמה שונה היה הדבר מן היחסים ששררו עם שחקני כדורגל אחרים!‏ מעולם לא הוזמנו לבתיהם,‏ ולא חשבנו להזמינם אלינו.‏ אך,‏ הנה מצאנו אנשים שאכן התאימו לחיות בעולם החדש שעליו למדנו.‏

עונת 1968–1969 הגיעה לסיומה,‏ ובתקופת הפגרה החלטנו יחד עם מספר קבוצות בריטיות אחרות,‏ לצאת למסע משחקים לקידום הכדורגל בארה״ב.‏ במשך שהותי שם,‏ יצרתי קשר עם עדי־יהוה.‏ אחד מהם דאג לי במיוחד כשהיינו ששה שבועות בקנזאס.‏ הוא לקח אותי לכמה אסיפות וכן למשרדים בהם עסקו מתנדבים בהכנות לקראת כינוס מחוזי של עדי־יהוה.‏ במבט לאחור,‏ ברור לי שהיתה זו תקופה מכרעת בהתקדמותי הרוחנית.‏

שתי דרכים נפרדות

בבית החלו האימונים לקראת העונה החדשה.‏ בו בזמן התכוננה הקהילה לקראת הנסיעה לאיצטדיון וומבלי,‏ שבלונדון – לא כדי לצפות במשחק כדורגל,‏ אלא כדי לנכוח בכינוס הבינלאומי ”‏שלום עלי־אדמות”‏.‏ לעולם לא אשכח את השבוע ההוא,‏ משום שבנוסף לנוכחותי בכינוס הראשון,‏ היו לי שלושה משחקים.‏ הדבר העניק לי הזדמנות מיוחדת במינה להשוות בין האווירה שבחדר־ההלבשה,‏ לבין האווירה המשפחתית ששררה בכינוס.‏ התבוננתי בהמונים שצפו במשחקים,‏ והשוויתי ביניהם לבין 000,‏82 הנוכחים בכינוס של עדי־יהוה ביום־ראשון.‏ השבוע ההוא הדגיש לי יותר מכל את ההבדל העצום שבין חיי ככוכב כדורגל,‏ לבין אורח־החיים של משרת־אלהים.‏

אך,‏ עדיין חשבתי שאוכל גם לשחק כדורגל וגם להיות עד־יהוה.‏ ערב אחד הזמנתי את המשגיח היושב־ראש של קהילתנו לצפות באחד ממשחקי.‏ קבוצתי ניצחה,‏ ואני הכנסתי את אחד השערים.‏ לאחר המשחק ביקר אצלנו בבית ונהננו משיחה קלה.‏ לבסוף שאלתיו לדעתו על המשחק.‏ הזדעזעתי לשמוע מפיו,‏ שאני אדם אחר במגרש ואדם אחר באסיפות שבאולם־המלכות.‏ הסברתי לו,‏ שלפני כל משחק אני מתפלל ליהוה שיעזור לי לשלוט ברוחי.‏ אך,‏ הוא אמר לי שבמגרש אני מתנהג לעתים כגלדיאטור.‏ בכל זאת,‏ לא השתכנעתי.‏

מאוחר יותר,‏ כששיחקנו נגד מנצ׳סטר יונייטד,‏ זכיתי לתשואות רמות מן הקהל.‏ הם שאגו,‏ ”‏תנו אותו לנואלס;‏ רוצים שערים!‏”‏ ובכל פעם שהבקעתי שער,‏ הם היו יוצאים מגידרם,‏ בקראם בשמי שוב ושוב.‏ אט אט החילותי להבין שהמשגיח צדק.‏ רבים מן הקהל ראו בי כמעט אל.‏ זו היתה מעין עבודת אלילים,‏ וידעתי שרע הדבר.‏ אך,‏ עדיין לא הייתי מוכן לנטוש את המשחק.‏ זכור לי,‏ שלפני משחק אחד התפללתי ליהוה:‏ ”‏אנא’‏ עזור לי לשלב את השניים יחד.‏ עזור לי לשלוט ברוחי,‏ ואנא,‏ יהוה,‏ עזור לי להבקיע שלושה שערים,‏ בשם המשיח,‏ אמן.‏”‏ אך,‏ בסתר לבי ידעתי שימי ככוכב כדורגל ספורים.‏

בחירתי – והתוצאה

יום אחד,‏ כשרואיינתי על־ידי כתב־ספורט לאומי,‏ אמרתי לו שבדעתי לנטוש את הכדורגל.‏ הוא מיהר לחפש צלם,‏ ולמחרת נתפרסמה הידיעה בכל מדורי הספורט של העיתונים!‏ ”‏פיטר נואלס נעשה עד־יהוה – שוקל לפרוש מן הכדורגל!‏”‏ מאז ואילך התגלגלו הדברים במהירות.‏ ידעתי שאם אהיה עד־יהוה ואשרת את יהוה במסירות,‏ עשוי הדבר להעניק לי חיי־נצח.‏ אך,‏ לעולם לא אוכל לזכות בכך ככוכב כדורגל.‏ לכן,‏ קבעתי לי תאריך במרחק מספר שבועות בלבד.‏ משחקי האחרון היה כששיחקנו נגד נוטינגהם פורסט.‏

כעבור שלושה שבועות הקדשנו ג׳יין ואני את חיינו ליהוה אלהים.‏ מלבד המשחק ששיחקתי לכבוד אחי סיריל,‏ כדי לקיים את הבטחתי לו,‏ שוב לא חזרתי לשדה הכדורגל.‏

באותם ימים היו בקהילה שני חברים שהקדישו את כל זמנם להוראת המקרא,‏ ובילינו עימם זמן רב בהטפת הבשורה הטובה של מלכות אלהים מבית לבית.‏ אנשים הזמינו אותנו לעתים קרובות פנימה,‏ ופעמים רבות מסרנו עותק של ספר־עזר להבנת המקרא.‏ אך,‏ לא הניחו לנו לדבר על התנ״ך,‏ ובמשך למעלה משנתיים לא עלה בידינו להתחיל בשיעור־תנ״ך עם אדם מעוניין.‏ נושא השיחה היחיד שעניין את האנשים היה הכדורגל.‏ הופעלו עלי לחצים,‏ ממקורות רבים,‏ כדי לשכנעני לחזור אל המגרש.‏ אך,‏ בנוסף למכתבי הבקשה לחזור אל שדה המשחק,‏ קיבלתי מכתבי עידוד מעדים רבים בכל רחבי העולם,‏ שלא לוותר על אמונתי.‏ חשנו שאנו מהווים חלק מחברה חובקת־עולם של אחים ואחיות.‏ התמדנו בכך,‏ ותוך ששה חודשים ניתנה לנו הזכות להקדיש את כל זמננו להטפת הבשורה הטובה של מלכות אלהים,‏ וכעבור תשע שנים זכיתי להתמנות לאחד מזקני־הקהילה.‏

אין לי ספק,‏ שאילמלא החילונו לשרת את יהוה,‏ היינו ג׳יין ואני נפרדים.‏ אמונתנו היא שאיחדה אותנו.‏ כעת אנו שמחים בחלקנו,‏ משום שאנו יודעים את הצפוי בעתיד.‏ כמובן,‏ עדיין יש לנו ’‏עליות וירידות’‏,‏ אך הודות לעצת המקרא,‏ יודעים אנו כיום כיצד להתמודד עם בעיות המתעוררות בחיינו.‏

אחד הפסוקים בכתבי־הקודש שהרשימני ביותר,‏ היה:‏ ”‏כי החינוך הגופני מועיל במעט;‏ אך המסירות לאלהים מועילה בכל,‏ כי היא מבטיחה את החיים עתה ולעתיד לבוא.‏”‏ (‏טימותיוס א׳.‏ ד׳:‏8‏,‏ ע״ח)‏ בהרהרי ב”‏חיים .‏.‏.‏ לעתיד לבוא”‏’‏ אני מצפה בכליון־עיניים ליום בו אראה הן את אבי והן את אחותי התינוקת,‏ יחד עם מיליוני אנשים אחרים,‏ מוקמים לתחייה על הארץ בעולמו החדש רב־הצדק של אלהים,‏ בעתיד הקרוב.‏ בחשבי על ”‏החיים עתה”‏,‏ אני מאושר יותר מכל הזמנים בהם שיחקתי כדורגל.‏

יש,‏ אולי,‏ הסבורים שהם יכולים לשלב כדורגל מקצועי עם חייהם כמשרתי אלהים,‏ אך לא כן לגבי.‏ הרי זה קשה,‏ ואפילו בלתי אפשרי,‏ לשמור במהלך המשחק על שליטה־עצמית.‏ המשחק תחרותי ביותר,‏ ולעתים כה קרובות מעודד עבודת־אלילים.‏ בזכרי את השתוללות הקהל הקורא בשמי,‏ הרואה בי מעין אל,‏ אני יודע עד כמה מסוכן הדבר.‏ עתה אני חש שבאתי על סיפוקי.‏ עבודת יהוה מעניקה לי שלוות־נפש וידידים אמיתיים רבים.‏ היא עזרה לי לאהוב,‏ לא רק את עצמי,‏ אלא גם את אשתי,‏ ויותר מכל – את יהוה אלהים.‏ – ויקרא י״ט:‏18;‏ דברים ו׳:‏5

טעמתי את טעמם של חיים ככוכב כדורגל.‏ אך,‏ כל רצוני עתה הוא לשרת את אלהים במסירות.‏