טירוף־הדעת של הצופים
בדיון בשאלה, כיצד הפעילות הספורטיבית של אומה משקפת את פני החברה שלה, ציין כתב־העת New Scientist (המדען החדש) של בריטניה: ”חוקי הכדורגל מרשים רק ביטויי תוקפנות מעטים [בקרב השחקנים], אך נראה שהתפקיד המלחמתי עובר בעצם אל הצופים. ... השומרים המזוינים, גדרות התייל ומנהרות היציאה, המואפלות במקומות מסוימים כדי להגן על השחקנים והשופטים מפני האנשים שאותם נועדו לבדר, מזכירים מערכת ביטחון המתאימה יותר לבתי־סוהר.” למותר לציין, שאין ישראל יוצאת־דופן בנושא זה. כמה ממקרי ’הטירוף’ של הצופים במקומות שונים בעולם, נרשמו בשנתונים האחרונים שיצאו מטעם ”אנציקלופדיה בריטניקה”:
”תופעות אלימות הכרוכות בכדורגל נמשכו גם ב־1975, ונראה שאנגליה מולידה את העבריינים הגרועים ביותר. ... אך, אין לאנגליה מונופול על מחלה מודרנית זו. בסנטיאגו, בירת צ׳ילי, ב־25 ביוני, לאחר שלא פחות מתשעה־עשר שחקנים גורשו [מן המשחק] בעקבות קטטה שפרצה במגרש, לא נתאפשר לשחקנים לעזוב את מגרש המשחקים במשך רבע שעה נוספת, בגלל מטר האבנים שהשליך קהל הצופים. ... כמו־כן, נמסר על מהומות במקומות אחרים בדרום־אמריקה ובאיטליה.” – 1976, עמוד 250.
1977: ”תוצאת־לוואי לסכסוכים המלחמתיים שברחבי העולם, היתה האלימות החוזרת ונשנית במשחקי הכדורגל. בתחרות לאליפות אירופה שהתקיימה בקרדיף (ווילס, בריטניה), ... השליכו הצופים קופסאות בירה על השדה, כהפגנת זעם נגד כמה מהחלטות השופט המזרח־גרמני. ... במלטה קיבלו שחקנים שהיו מעורבים בתיגרה, עונשי מאסר, ושופט אחד במשחק שנערך בדרום־אמריקה מת לאחר שהותקף על־ידי השחקנים.” – עמוד 350.
1978: ”בעיות מצד קהל־הצופים נמשכו בכל העולם, ויותר ויותר ארצות הקימו גדרות הגנה מפני ביריונים. בברצלונה, שבספרד, נחפרה תעלת־מגן במחיר 000,150 דולאר כדי להרחיק את האוהדים ממגרש המשחקים.” – עמוד 394.