היש לחיים משמעות?
אדם בשנות השמונים לחייו עלול לחשוב: ’עוד מעט יקיץ הקץ על חיי. כה מהר חלפו הם, וכה מעט נותר לי לחיות. לאן נעלמו השנים? איזו משמעות היתה להן? הכל כבר מאחורי, ודבר לא נותר לפני. דבר מלבד הקבר, ותהום השיכחה. עד כמה חסר־טעם היה הכל! אין פלא שציניקנים אומרים, ”אכול ושתה, כי מחר נמות.”
אך, האמנם זה הכל?
איש קדום, שעבר ייסורים קשים־מנשוא מבלי דעת מדוע, קונן ברוב ייאושו על המצב האנושי: ”אדם ילוד־אשה, קצר־ימים ושבע־רוגז. כציץ יצא ויימל, ויברח כצל, ולא יעמוד.” — איוב י״ד:1, 2.
האמנם זה הכל? האין לחיים משמעות כלשהי? שאלות אלה נשאלו שוב ושוב, דור אחרי דור. אנשים מהרהרים בכך במיוחד לעת זיקנה. הם משקיפים על החיים ותוהים מה היתה משמעותם.
יש שיאמרו בהלווייתו של זקן: ’ניחא! הוא חי חיים מלאים.’ לכאורה, הם משלימים בכך עם המוות. אך, האם חיים מלאים, שחלפו ואינם, מקלים עלינו לקבל את המוות? או שמא מקשה עלינו הדבר עוד יותר? האין זה קל יותר לנטוש חיים ריקניים, מאשר חיים מלאים? איש איננו אומר, ”אני עוד אתאבד מרוב אושר!” האומללים ומרי־הנפש הם המחפשים מיפלט בהתאבדות. הכרס המליאה של האתמול, אין בה כדי לנחם את הקיבה הריקה של היום. מה שנראה בעל־משמעות במהלך החיים, מאבד תדירות מחשיבותו כשהמוות מתקרב.
החיים נעשו חסרי־טעם בעיני רבים. המצב בעולם עגום. החיים זולים. לא מעטים חשים תיסכול. הילדים נעזבים לנפשם, והזקנים מועברים לבתי־אבות קודרים ומדכאים. המתח הולך וגובר, עד שהלב שוב איננו יכול לעמוד בו, או שהוא מתפרץ החוצה בביטויי אלימות. השחיתות הפוליטית מתפשטת, ומשבר האימון הולך ומעמיק. אנשים בעלי רגש איכפתיות, המנסים לשפר את המצב, נוכחים שהשפעתם כמוה כטיפה בים. הם נוחלים אכזבה ושוקעים בהתעסקות חסרת־תכלית בעצמם. באשר לנטייה הזאת, אומר רב־המכר האמריקני THE CULTURE OF NARCISSISM (תרבות האהבה העצמית): ”באין לאנשים תקווה לשפר את חייהם בדרכים החשובות, שיכנעו הם את עצמם כי מה שחשוב באמת הוא השיפור־העצמי של הנפש: חיטוט עצמי, אכילת מזון טבעי בלבד, הליכה לשיעורים לבלט אי לריקודי־בטן, התעמקות בחכמת־המזרח, ריצה קלה, שיפור כושר־השיחה, ... הם מחפשים חוויות תוססות יותר, מבקשים להחיות את גופם הרפה, מנסים לעורר מחדש תיאבון שאבד לדברים מסוימים. ... בריאות הנפש משמעה, לדבריהם, השתחררות מכל המעצורים הנפשיים וסיפוק כל הדחפים באורח מיידי.” – עמודים 29, 39, 40, 43.
כאשר אנשים הולכים בדרך הזאת, נעשים חייהם הריקניים ממילא, חסרי־משמעות עוד יותר. תוך ניסיון נואש לברוח מן המציאות, הם צוללים אל תוך אורגיות וסטיות מיניות, משתוללים תוך ביצוע מעשי־הרס ואלימות, צורכים סמים ואף בוחרים במיפלט האחרון — ההתאבדות. כל זאת, משום שהם חשים שחייהם ריקים־מתוכן.
תמונת המצב היא, שאנו חיים כאן מספר שנים קצרות, ואחר־כך יורדים אלי־קבר ואל תהום השיכחה. כיצד יכולה להיות לכך משמעות? מה עושה את האדם חשוב יותר מן הנמלה, או החגב? לעומת היקום העצום, חש האדם שהוא לא־כלום, חסר־משמעות, חסר־תכלית. רגע הוא כאן, ובמישנהו הוא נעלם לנצח. החיים נראים כאילו היו הבל־הבלים.
”כיצד יתכן שלחיי תהיה תכלית כלשהי?” עלול האדם לתהות. ’למי אחסר לכשאמות, ולמשך כמה זמן? ואם בכל זאת אחסר לאחדים, במה יועיל לי הדבר? אינני אלא אחד מאלפי מיליונים. מי מבחין בי, למי איכפת, מי בכלל זוכר?’
אך, המתן! יש מי שמבחינים. יש מי שאיכפת להם. יש מי שיזכרו. לחייך תהיה משמעות, אם תרצה בכך ואם תהפכם לכאלה. המאמרים הבאים יעידו על כך.