הצורך במשמעות

למי יש צורך בכך?‏ לא לתועלת ולא לנשר,‏ לא לסנאי ולא ללווייתן.‏ מבין כל היצורים החיים עלי־אדמות,‏ האדם לבדו מעורר את השאלה,‏ האם יש לחיים משמעות?‏ כל דור ודור מהרהר בכך.‏ אם הצורך במשמעות לא היה טבוע באדם,‏ לא היתה השאלה הזאת רודפת אותו לאורך ההיסטוריה

כדור־הארץ נראה עצום בעיני האדם,‏ אך לאמיתו־של־דבר זהו כוכב־לכת קטן,‏ הסובב סביב כוכב בגודל־בינוני,‏ השמש.‏ העובדה שקוטר השמש שלנו הוא 000,‏390,‏1 קילומטר,‏ נראית מרשימה,‏ עד שאנו למדים שהקוטר של כמה כוכבי־ענק אדומים הוא יותר מ־000,‏000,‏200,‏3 קילומטר.‏ לאור־השמש דרושות שמונה דקות כדי להגיע אל כדור־הארץ,‏ במהירות של כ־000,‏300 קילומטר בשנייה,‏ אך הדבר אורך לו 000,‏100 שנה כדי לחצות את הגלקסייה שלנו,‏ הקרויה שביל־החלב,‏ המכילה כ־000,‏000,‏000,‏100 כוכבים.‏

אסטרונומים מעריכים,‏ שמספר הגלקסיות ביקום הוא כמספר הכוכבים בשביל־החלב.‏ הרדיו־ טלסקופים איתרו אור המגיע ממרחק 000,‏000,‏000,‏10 שנות־אור.‏a אך,‏ אפילו מספרים מדהימים אלה אינם מגלים לנו את גודל היקום.‏

מרחבי היקום הלא־ידועים אינם מעניינים את הארנב,‏ את החיפושית,‏ את השימפנזה,‏ או כל בעל־חיים אחר.‏ האדם,‏ לעומת זאת,‏ מתמלא יראת־כבוד לנוכח היקום האינסופי.‏ לפני שנים רבות ראה דוד המלך רק אלפיים או שלושת־אלפים כוכבים בשמי הלילה,‏ והקטע הזעיר הזה של החלל גרם לו לומר לבוראו:‏ ”‏כי אראה שמיך,‏ מעשה אצבעותיך,‏ ירח וכוכבים אשר כוננתה,‏ ,‏מה אנוש כי תזכרנו,‏ ובן־אדם כי תפקדנו?‏”‏ — תהלים ח׳:‏4,‏ 5‏.‏

דוד חש באפסיותו למראה אלפי כוכבים בלבד.‏ לאור ידיעותינו על מיליונים ללא־ספור של גלקסיות,‏ עלינו לחוש זעירים עוד יותר!‏ אם כדור־הארץ איננו אלא חלקיק־אבק במרחבי היקום,‏ מהי חשיבותם של יחידים החיים על חלקיק־אבק זה?‏

לא רק קטנותנו לעומת היקום האדיר,‏ אלא קיומנו הקצר לעומת הנצח,‏ מקשים עלינו להאמין שלחיינו משמעות כלשהי.‏ ממש כשם שבעלי־החיים הם חסרי־הבנה בנוגע לחלל האינסופי,‏ כך אין להם מושג לגבי הזמן.‏ מאידך גיסא,‏ אלהים ’‏נתן בלב האנושות את העולם’‏ (‏מלשון לעולם)‏,‏ כלומר,‏ את הנצח.‏ (‏קהלת ג׳:‏11‏)‏ אף שהאדם יודע שהזמן נצחי,‏ הרי שגם נאמר לו שחייו קצרים ביותר.‏

מחבר התהלים אומר:‏ ”‏אנוש כחציר ימיו,‏ כציץ השדה כן יציץ.‏ כי רוח עברה בו,‏ ואיננו,‏ ולא יכירנו עוד מקומו.‏”‏ ”‏אדם להבל דמה,‏ ימיו כצל עובר.‏”‏ ועוד נאמר:‏ ”‏הלא אד אתם,‏ הנראה לרגע ואחר־כך נעלם.‏”‏ — תהלים ק״ג:‏15,‏ 16;‏ קמ״ד:‏4;‏ יעקב ד׳:‏14‏.‏

אם החיים חולפים ביעף,‏ ובעקבותיהם באה תהום השיכחה,‏ כיצד יכולה להיות לחיים משמעות?‏ אך,‏ הצורך במשמעות ובתמידיות הוא כה אדיר,‏ עד כי אנשים נאחזים באמונות,‏ כגון,‏ הישארות־הנפש וגלגול־נשמות.‏ רבים חשים צורך להנציח את חייהם על ידי שהם מותירים מאחור משהו משל עצמם — ספר,‏ ציור,‏ יצירה מוסיקלית,‏ קרן או מוסד על־שמם,‏ משהו שישמש עדות לכך שהיו קיימים.‏ נראה שהדבר מעניק להם את התחושה,‏ שקיומם לא היה לריק,‏ שהיתה לו משמעות כלשהי.‏ אפילו אנשים שקנו לעצמם שם,‏ נמחים מן הזיכרון,‏ כשמאפילים עליהם אנשי־שם אחרים בני־התקופה.‏ באשר למאמצים לשנות עובדת חיים זאת,‏ נאמר:‏ ”‏הכל הבל ורעות רוח.‏”‏ — קהלת א׳:‏14‏.‏

על אף אפסיותו של האדם לעומת היקום האינ־סופי,‏ והופעתו קצרת־הימים בזרם הזמן,‏ הרי שיש לו צורך לחוש שחייו אינם ריקים־מתוכן.‏ כזה הוא האדם מטבע ברייתו.‏ זהו צורך הטבוע בו מלידה.‏ ויקטור פרנקל,‏ הפסיכיאטר שהקים את בית־הספר הפסיכיאטרי ללוגותרפיה (‏ריפוי בשיחה)‏,‏ אומר:‏ ”‏השאיפה למצוא תוכן ומשמעות בחיים,‏ היא הכוח־המניע העיקרי באדם.‏”‏

כיצד ניתן לענות על הצורך במציאת תוכן בחיים?‏ המאמר הבא מכיל כמה וכמה הצעות.‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 4]‏

‏”‏השאיפה למצוא תוכן ומשמעות בחיים,‏ היא הכוח המניע העיקרי באדם.‏”‏

‏[‏הערת שוליים]‏