שאלות של קוראים
• מה הם עקרונות המקרא בנוגע להימורים ולמשחקי־מזל? האם רע לשחק, למשל, בקלפים בסכומים קטנים, רק לשם בידור?
אין במקרא ’כלל ברזל’ נגד כל ”התערבות” שהיא, ותהא קטנה ככל שתהא. עם זאת, הוא עוזר לנו להבין שהימורים ומשחקי־מזל מהווים עבירה חחוגעקד מורה, העלולה להביא אפילו לנידוי אדם מן הקהילה, או לעשותו לבלתי־ראוי למלכות אלהים.
המלים ”להמר” או ”הימור” מתייחסות, לעתים, לפעולות הקשורות בהסתכנות בדבר־מה, מתוך סיכוי להרוויח. ניתן, למשל, לומר על אדם שהוא ”מהמר”, כאשר הוא פותח עסק חדש, או משקיע בו כספים, מתוך תקווה שהעסק יביא לו רווחים. אך, לא בכך מדובר. הנושא הנדון הוא ”הימור” על סכום כסף, או שווה־כסף. המילון החדש, מאת א. אבן־שושן, מגדיר את המונח ”הימור”: ”התערבות, התחרות בין שניים או בין רבים על ניחוש נכון של התוצאות העתידות להתקבל מפעולה מסוימת.” במשחקי־מזל כרוך הדבר ב”סיכון מרצון של סכום כסף מסוים, ... בקשר עם משחק או אירוע אחר.” (אנציקלופדיה אמריקנה) ברם, יש לציין שאין המקרא דן בהימורים במפורש.
בשופטים י״ד:11–19 מסופר כי שמשון חד חידה, שהיתה כרוכה בתשלום אי־אלו פריטים, אך לא היה מדובר בהימור, או בהתערבות, אלא בטכסיס או ב”תואנה” להתגרות בפלישתים. כמו־כן, הטלת גורל או ”פור” לא נחשבה להימור, אלא הדבר שימש אמצעי לקבלת הנחיות מאלהים, או ליישוב מחלוקת או מריבה. (משלי ט״ז:33; י״ח:18; שמואל א׳. י״ד:41, 42) אף כי העברים הקדומים עסקו במשחקים ובמירוצים, אין כל עדות לכך שהימרו או התערבו עליהם. (ירמיהו י״ב:5) האנציקלופדיה לדת ולמוסר, מאת הסטינג, מציינת: ”כל עוד היו [בני ישראל] עובדי־אדמה, נראה שהיו משוחררים באופן בלעדי מן הפגע הרע של ההימורים. בבבל הפכו הם לסוחרים, ושם באו בין אנשים שמשחקי־המזל היוו חלק מחיי היום־יום שלהם.” — כרך ו׳, עמוד 164, באנגלית.
בהקשר לכך מתייחס ישעיהו ס״ה:11, 12 ל־”גד” ול”מני”, אלילי המזל והגורל, שאליהם פנו הבבלים לעזרה. לאור פסוקים אלה, אם איש או אשה מעם־ישראל ערכו שולחן לאל־המזל, היו הם אשמים בעיני אלהים בכפירה.
לאמיתו של דבר, המקרה היחידי בכתבי־הקודש, שניתן לתארו כ”הימור”, היה כאשר חיילים רומאים הפילו גורל כדי לזכות בבגדיו של המשיח, כמנובא בתהלים כ״ב:19. — מתי כ״ז:35.
הגם שאין המקרא דן במשחקי הימורים בפרטות, הוא מכיל עקרונות העוזרים לנו להבין את הדברים לאשורם. הוא מראה בבירור, שעל האדם לשקול את המניעים שלו באשר למשחקי־הימורים, או להתערבות כלשהי, ואת התוצאות הכרוכות בכך.
מן המפורסמות הוא, שמשחקי־הימורים מעוררים תדירות באדם תאוות־בצע. יש בזה משום חשיבות ליראי־אלהים, כיון שהמקרא מגנה בחומרה כל רדיפת־בצע. (חבקוק ב׳:9; משלי כ״ח:20) אלהים מציין ש’בוצעי בצע’ לא יזכו לברכות מלכותו, וכי החמדנות עומדת בשורה אחת עם עבודת־אלילים. כיון שכך, יימנעו יראי־אלהים מפעולות העלולות להביאם לידי חמדנות ותאוות־בצע, ולעורר את זעמו של אלהים נגדם. — ירמיהו ח׳:10.
כמובן, לחמדנות יש פנים שונות. אדם עלול לגלות חמדנות בקשר עם אכילה, דבר הגובל בזוללות. חמדנות כלפי משקאות חריפים עלולה להפכו לשתיין מועד. עם זאת, האכילה הינה חלק חיוני ורגיל של החיים. ואפילו הנאתו של אדם ממשקה חריף — במידה מתונה — קשורה בתהליך טבעי, כחלק מן הנוזלים שהגוף צורך או ”שורף” כחומר דלק. כיון שכך, אין כורכים מיד את החמדנות עם הדברים האלה, שלא כפי שנכון לגבי הימורים.
תאוות־הבצע הכרוכה בהימורים היא הגורם הראשון במעלה לחלק ניכר ממעשי־הפשע והאלימות על־רקע הימורים. יתר על כן: תאוות־הבצע מהווה, בעצם, את המניע העיקרי של המהמר עצמו. האין זה נכון, שאנשים רבים מהמרים, או עוסקים במשחקי־מזל, בתקווה לזכות במה שאחרים מפסידים? אפילו אנשים שהלוך־מחשבתם איננו מבוסס על המקרא, מודעים לכך. פרופסור ד. סמית מעיר: ”ממשלות, המעודדות משחקי־הגרלה ופייס פונות, בעצם, אל אחד היצרים השפלים ביותר של האדם — תאוות־הבצע. הן תורמות לשחיתות, ולא לשיפור איכות־החיים. ... מפרסמי משחקי־ההגרלה והפייס מעודדים את ההשקפה, שאין כל רע בכך שהאדם ירוויח על־חשבון הפסדיהם של רבים אחרים.” — העיתון טורונטו סטאר.
אך, יש שישאלו: ’מה רע במשחק־קלפים או במשחקי־קובייה ידידותיים בין קרובי־משפחה? שהרי אפשר לשחק על סכומי־כסף קטנים, כך שאיש לא ירוויח או יפסיד באופן מהותי. האין זה בידור תמים, שאין בו משום תאוות־בצע?’
יש, אמנם, שיטענו כך. אך, כאשר משתמשים בכסף, אפילו בסכומים זעירים ביותר, הסכנה ברורה. הדבר עשוי להוות את ’חוד היתד’ — משהו קטן לכאורה העלול להביא לתוצאות חמורות, והדבר יהיה מסוכן במיוחד כאשר מעודדים את יצר ההימורים בקרב ילדים המשתתפים במשחק. מדוע שלא לערוך, תחת זאת, רשימת נקודות, או פשוט לשחק לשם ההנאה שבדבר? זקני־הקהילה לא יהיו מעוניינים להתערב במה שהאדם עושה בנדון. הם לא ינסו לחקוק חוקים, כשם שעשו מנהיגי־הדת המתוארים בלוקס ו׳:1–5. אך, אם הובא לידיעתם שסכנה טמונה בכך לבריאותם הרוחנית של הנוגעים בדבר, הם ישיאו עצה אדיבה, כיון שנצטוו: ”ידוע תדע פני צאנך, שית לבך לעדרים.” — משלי כ״ז:23.
הניסיון מלמד, שאנשים רבים הפכו להיות מהמרים מועדים ורודפי־בצע, בכך שהתחילו על־ידי התערבויות פעוטות, ’רק לשם הבידור שבדבר’. לאחר שנוכחו שהם מרוויחים סכומים קטנים, נתפתו לנסות להרוויח סכומים גדולים יותר. תאוות־הבצע עלולה לשעבד את האדם ולסחוף אותו לאורח־חיים שכלל לא עלה על דעתו. מהמר־לשעבר בקנדה מספר: ”אחייניתי מפסידה מאה דולר לשבוע. בעלה נאלץ לעסוק בשתי מישרות. ילדיה ממש גוועים מרעב. היא מסוגלת להתחנן, ללוות ולגנוב, ובלבד שתוכל לשחק.”
גם הגאווה עלולה להיות המניע שמאחורי משחקי־הימורים. היכולת לנצח קוסמת לרגש הגאווה. אך, אלהים אמר: ”גאה וגאון ... שנאתי.” המקרא מעודד את עובדי־אלהים לטפח צניעות וענווה. — משלי ח׳:13; י״א:2; כ״ב:4; מיכה ו׳:8.
יתרה מזאת: ההימורים מפארים את ’אלת המזל’. לגבי המהמרים, משמעותו של ”מזל” איננה תוצאות מוצלחות בלבד, אלא השפעה על־אנושית בדומה לזו של אלילה. תאוות־הבצע והגאווה מניעות את המהמר לבטוח ב”מזל”.
להימורים יש, לעתים, התכונה להביא לידי עצלות. יש בהם כדי לעודד את הפרט לחלום על רווחים בלא מאמץ, ואף לגרום לו לשקר או לרמות, במקום לעבוד. אך, המקרא מדבר כנגד העצלות ומעודד חיסכון, חריצות ועמל־כפיים. ”מי שאינו רוצה לעבוד, גם אל יאכל.” — משלי ו׳:9–11; תסלוניקים ב׳. ג׳:10.
הפרי הקלוקל של ההימורים כה ידוע־לשימצה, עד כי חברות מסוימות מתייחסות בבוז למהמרים, אפילו בארצות שההימורים חוקיים. יראי־אלהים ישימו־לב לקריאה, ”היברו [כלומר, היטהרו] נושאי כלי יהוה,” המעודדת אותם להיות טהורים מכל דופי. הרצון להיות בעלי ”שם טוב בפי אלה שבחוץ”, כדי שלא להכשילם מלקבל את ”הבשורה הטובה של המלכות”, הוסיפה על הסיבות להימנעותם של משיחיים רבים מליטול חלק בהימורים כלשהם. — ישעיהו נ״ב:11; טימותיוס א׳. ג׳:7, 10; קורינתיים ב׳. ו׳:3.
’רועי העדר’ מעוניינים, בצדק, לעזור לאחיהם־לאמונה להימנע ממעשים העלולים להזיק לבריאותם הרוחנית. לכן, אם משתתף האדם במשחקי־הימורים כלשהם, ומגלה נטייה ברורה לתאוות־בצע, או מניב משהו מן הפרי הקלוקל הכרוך בהימורים, יבקשו זקני־הקהילה לעזור לו. אפשר שיראו צורך להוכיח אותו באופן אישי, או בפומבי, שהרי הם עצמם ”שונאי בצע”, כדוגמת זקני־העדה בימי־קדם. (שמות י״ח:21; גלטיים ו׳:1) אם ימשיך בכך המשיחי ללא חרטה, אפשר שיהיה אפילו צורך לנדותו מן הקהילה, בתואם עם הוראת המקרא: ”וביערת הרע מקרבך.” בהקשר לכך נאמר לקהילה המשיחית הקדומה: ”או שמא אינכם יודעים כי עושי־עוול לא יירשו את מלכות אלהים? אל תיטעו; לא זונים ולא עובדי־אלילים, לא מנאפים ולא עושי־זימה ולא שוכבי־זכר, לא גנבים ולא חמדנים, לא סובאים ולא מגדפים ולא חומסים יירשו את מלכות האלהים.” — דברים י״ז:7; קורינתיים א׳. ו׳:9, 10.
אך, אין העניינים מגיעים לנקודה זו אלא לעתים נדירות, שכן יראי־אלהים כנים נמנעים לחלוטין מכל צורה שהיא של הימורים. הם מעוניינים להניב את פרי־הרוח, ולא ליטול חלק בפעולות שידוע שהן מעוררות חמדנות ותאוות־בצע, ומניבות את פעלי־הבשר. היטב ידוע להם, שעל האדם להרוויח את לחמו על־ידי עבודה הוגנת. כתבי־הקודש מורים: ”השתדלו לחיות בהשקט, לעסוק בעניינים שלכם ולעבוד בידיכם אתם, ... למען תתנהגו כייאות עם אלה שבחוץ ולמען לא יחסר לכם דבר.” — תסלוניקים א׳. ד׳:10–12.
יראי אלהים רואים בכל השייך להם — חייהם, כספם ומשאביהם החומריים — דברים המוקדשים לאלהים. הם אחראים בפני אלהים לגבי אופן השימוש בהם. לכן, במקום לבזבז את זמנם ואת כספם על משחקי־הימורים העלולים לעורר בהם רדיפת־בצע, ולגרום נזק לזולת, הם ישתמשו בזמנם ובמשאביהם בדרכים שיכבדו את אלהים. (משלי ג׳:9) הם יעמלו כדי לזכות בבירכת יהוה, כיון ש”היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עימה.” — משלי י׳:22.