עדות לתיכנון בטבע

לחיידקים מצפן משלהם

ד״ר ריצ׳ארד בלאקמור הבחין,‏ תוך כדי בדיקת מישקעים בכלי מעבדתי,‏ שהחיידקים שבאחד המידגמים התאספו בצד מסוים של הכלי.‏ הוא סובב,‏ איפוא,‏ את הכלי.‏ החיידקים עברו חזרה לאותו מקום — לצד הצפוני של הכלי.‏ הוא הניח מגנט זעיר בצד הדרומי של הכלי,‏ וכל החיידקים התקבצו שם.‏ לכל מקום אליו הזיז את המגנט,‏ שם התאספו החיידקים.‏

ד״ר ריצארד פרנקל הצטרף אל ד״ר בלאקמור,‏ ויחד גילו הם,‏ לאחר הפרדת החומרים הכימיים,‏ שהחיידקים הכילו ברזל בכמות גדולה פי־עשרה מזו המצויה,‏ בדרך־כלל,‏ בחיידקים.‏ יתר־על־כן:‏ הברזל קיים אצלם בצורת מגנטיט — ברזל בעל תכונות מגנטיות בטמפרטורה נורמלית.‏ תמונות שצולמו במיקרוסקופ אלקטרוני הראו,‏ שבתוך כל חיידק יש שורה של 22 עד 25 חלקיקי מגנטיט ערוכים־לאורך.‏ הקוטב הפונה־צפונה של רצועות־המגנט נמצא בקצה הנגדי של הריסים דמויי־השוט המניעים אותם.‏ משום כך שוחים החיידקים תמיד צפונה.‏

תגלית מדהימה אחרת היתה:‏ כל חלקיק מגנטיט היה באורך כ־05.‏0 מיקרון,‏ ורק לחלקיקי מגנטיט בגודל זה לערך יש התכונות המגנטיות הנחוצות למצפן יעיל!‏ האמנם זו עוד תופעה מבין מיליוני תופעות אחרות,‏ שלהגדרת המדענים (‏הדוגלים באיבולוציה)‏ אירעה במקרה?‏ אין זו אלא עוד ראיה מבין מיליוני ראיות אחרות,‏ המעידות על תיכנון של בורא בר־דעת!‏

אך,‏ האם המצפן הטמון בחיידקים משרת מטרה כלשהי?‏ ד״ר פרנקל אמר,‏ שהשפעת השדה המגנטי של כדור־הארץ היא גם אופקית וגם אנכית.‏ משמע הדבר,‏ שבחצי־הכדור הצפוני שבו נמצאו אותם החיידקים,‏ צפונה פירושו גם כלפי מטה.‏ החיידקים האלה זעירים מכדי שיוכלו להבדיל,‏ בעזרת כוח– המשיכה שבמים,‏ איזה כיוון הוא למעלה ואיזה למטה.‏ לכן,‏ המצפן המורה כלפי מטה מוביל אותם אל המישקעים הבוציים שלמטה,‏ המועדפים על־ידיהם.‏

היש בכך משום מפתח לתעלומה עתיקת־היומין של הנדידה המופלאה של בעלי־חיים שונים?‏ מזה זמן רב סבורים החוקרים,‏ שכמה בעלי־חיים נעזרים בשדה המגנטי של כדור־הארץ כדי להגיע אל יעדם.‏ ניסויים אימתו זאת בקשר עם יונות,‏ ולאחרונה נתגלו חלקיקי מגנטיט בראשן של יונות.‏ כמו־כן נתגלו הם בביטנן של דבורות.‏ ומי יודע היכן עוד יתגלו?‏

לממציאים בני־אנוש יש,‏ אמנם,‏ פטנטים להתקנת מצפנים,‏ אך אלפי שנים לפני־כן נוצרו הם,‏ בהמוניהם,‏ על־ידי חיידקים חד־תאיים!‏

הביטחון שבחוט־השערה!‏

אם יש לך בעיות עם תיקנים (‏ג׳וקים)‏,‏ אל תקנא בקרפדה.‏ יצור זה,‏ בעל הלשון הדביקה,‏ ניזון מתינים ולוכד אותם על־ידי שירבוב־לשון מהיר כבזק.‏ הבעיה היא,‏ שעל־פי־רוב מצליחים התיקנים להתחמק.‏ כיצד הם עושים כן?‏

בהתאם למאמר שהופיע בכתב־העת Scientific American (‏אמריקני מדעי)‏,‏ בהוצאה של דצמבר 1980,‏ אין לתיקן צורך לשמוע את הקרפדה כדי להימלט מן המארב שהיא שמה לו.‏ במקום זה,‏ יש לתיקן שערות רגישות ביותר בחלק האחורי של גופו,‏ החשות בתנועת האוויר.‏ כאשר מתקיפה הקרפדה את התיקן,‏ חש התיקן קודם־לכן במשב־האוויר שזע עקב התנועה.‏ האוויר מניע את השערות הזעירות,‏ ובמקום כלשהו בתוך התיקן נשמע קול־התראה.‏ לאחר פחות מן החלק העשרים של השנייה,‏ מתחיל התיקן במרוצה.‏ כיצד הוא יודע לאיזה כיוון לרוץ?‏ לא כל השערות הזעירות רגישות למשב־האוויר הבא מכיוון מסוים.‏ אם הלשון התוקפת באה מאחור,‏ ולא מן הצד,‏ נרעדות שערות מסוימות.‏ מערכת העצבים של התיקן מנתחת,‏ כמו מחשב זעיר,‏ את הנתונים מן השערות שנרעדו,‏ ומחליטה מאיזה כיוון נושבת הרוח.‏ אז נמלט החרק ממקור הרוח — במהירות הבזק.‏

מדענים מתמלאים פליאה על הכושר דמוי־המחשב של התיקן העלוב.‏ גם אנו מתמלאים פליאה — על יכולתו ההנדסית של הבורא.‏

צמחים המייצרים חומר דוחה־חרקים

כשחרקים מאתרים סוכרים למיניהם,‏ הם מגיבים בדומה לאנשים רבים — הם מתחילים לאכול!‏ אך,‏ הצמח אז׳וגארה רימוטה בולם את יצר האכילה הזה על־ידי חומר כימי מיוחד המצוי בו — אז׳וגארין–1.‏ הוא משתק את העצבים־הקולטים של החרק ומבטל את רצונו ללעוס את האז׳וגארה רימוטה.‏ חומר כימי זה הוא רק אחד מן החומרים מדכאי־התיאבון הרבים המצויים בעולם הצומח.‏ יש מדכאי־תיאבון הדוחים קשת רחבה של חרקים;‏ אחרים מקלקלים את תיאבונם של חרקים מסוג מסוים בלבד.‏ כל החומרים הללו אינם רעילים.‏

מדענים מנסים לייצר במעבדותיהם חומרים הדוחים חרקים אוכלי־תבואה.‏ אפשר שבאחד הימים יפתיעונו וייצרו מדכאי־תיאבון לאנשים הלהוטים אחרי דברי־מתיקה.‏