בחירתי בין שני אבות
”אתה כבר לא הבן שלי! עזוב מייד את הבית, ואל תחזור עד שלא תעזוב את הדת הזאת!”
עזבתי את הבית בחוסר כל, כשרק בגדיי לגופי. פגזים נורו בכל עבר באותו לילה, ולא היה לי מושג לאן ללכת. רק מקץ שש שנים חזרתי הביתה.
מה הכעיס את אבי עד כדי כך שסילק את בנו מביתו? אספר לכם כיצד הכל התחיל.
גדלתי בעולם אכול שנאה
הוריי חיים בבֵירות, לבנון, ארץ שנודעה בעבר כמוקד משיכה לתיירים. אולם, מ־1975 עד 1990, היתה העיר לב לבה של מלחמה הרסנית. נולדתי ב־1969, הבן הבכור מתוך שלושה במשפחה ארמנית. לכן, זיכרונות ילדותי הראשונים הם מעתות שלום.
הוריי חברים בכנסייה הארמנית האפוסטולית, אבל אמי נהגה לקחת אותנו לכנסייה רק פעמיים בשנה — בפסחא ובחג המולד. משפחתנו לא היתה אדוקה. אף־על־פי־כן, נשלחתי לבית־ספר תיכון אוונגלי, שם קיבלתי חינוך דתי. גם אני לא התעניינתי בדת בעת ההיא.
ארמנים רבים למדו מילדותם לשנוא את הטורקים. הטורקים טבחו במלחמת העולם הראשונה מאות אלפי ארמנים וכבשו את רוב שטחה של ארמניה. החלק המזרחי שלא נכבש סופח לברית המועצות ב־1920. כנער, הייתי נחוש בדעתי להילחם למען הצדק.
שינוי בהשקפה
בשנות ה־80’, באמצע גיל העשרֵה, דברים שאמר דודי מצד אמי גרמו לי לשנות את השקפתי. הוא אמר שהאל הכל־יכול יתקן בקרוב את כל העוולות. דודי הסביר שבאמצעות המלכות שבעבורה לימד ישוע המשיח את תלמידיו להתפלל, גם מי שנטבחו יקומו לחיים עלי אדמות (מתי ו׳:9, 10; מעשי־השליחים כ״ד:15; ההתגלות כ״א:3, 4).
התרגשתי מרוב שמחה. רציתי לדעת עוד, ושאלתי אותו שאלות נוספות. כך התחלנו שיעור מקרא. השיעור נערך בביתו של עֵד אחר.
ככל שהוספתי ללמוד על אבי שבשמים, יהוה, ולהעמיק את אהבתי אליו, גבר בלבי החשש שיום יבוא ואצטרך להחליט החלטה קשה — לבחור בין משפחתי ליהוה אלוהים (תהלים פ״ג:19).
החלטה קשה לנער בן 17
לבסוף שמעה אמי על הקשר שלי עם עדי־יהוה. היא כעסה מאוד וציוותה עלי להפסיק את שיעור המקרא. משנתחוור לה שאני רציני בעניין אמונתי, איימה שתגלה לאבי. לא היה אכפת לי, כי חשבתי שאהיה מסוגל להתמודד עם המצב ולעמוד על שלי למרות התנגדותו. טעיתי.
כשנודע לאבא שיש לי קשר עם עדי־יהוה, רתח מזעם. הוא איים שיסלק אותי מהבית אם לא אפסיק את שיעור המקרא. אמרתי לו שאינני מתכוון לוותר על השיעור, מכיוון שהדברים שאני לומד הם האמת. הוא צעק, צרח וקילל. לאחר מכן התחיל לבכות כמו ילד. הוא פשוט התחנן אלי לנתק את הקשר עם העדים.
לבי נקרע לגזרים. נקרעתי בין שני אבות — יהוה והוא. ידעתי ששניהם אוהבים אותי מאוד, ורציתי לְרצות את שניהם; אך זה נראה בלתי אפשרי. הלחץ היה עז מנשוא. אמרתי לאבא שאעשה כרצונו, מתוך מחשבה שאוכל לחזור ללמוד ולהיות עד־יהוה כשאתבגר. הייתי רק בן 17.
בימים שלאחר מכן, התביישתי במה שעשיתי. חשתי שלא שימחתי את יהוה ושלא נתתי אמון בדברים שכתב דוד בספר תהלים: ”כי אבי ואמי עזבוני, ויהוה יאספני” (תהלים כ״ז:10). אך עדיין למדתי בתיכון, והוריי מימנו את הלימודים.
עמדה איתנה
לא ביקרתי את דודי ולא היה לי שום קשר עם העדים במשך יותר משנתיים. ידעתי שהוריי עוקבים אחרי כל צעד ושעל שלי. ב־1989, בגיל 20, פגשתי במקרה עֵד שהכרתי. הוא שאל אותי בידידותיות אם ארצה לבקר אצלו. הוא לא הזכיר את לימוד המקרא, ולכן הסכמתי בסופו של דבר.
לימים, התחלתי ללמוד את המקרא ולנכוח באסיפות של עדי־יהוה באולם המלכות. למדתי במקום העבודה, שם איש לא הפריע לי. כך גברה הערכתי לאישיותו האוהבת של יהוה והבנתי טוב יותר עד כמה חשוב לקרוב אליו ולשמור על יחסים הדוקים עימו, ויהי מה. באוגוסט אותה שנה, התחלתי אף לחלוק את הידע שלי עם הזולת.
עד אז, משפחתי לא ידעה דבר. אבל כעבור כמה ימים, שוב עמדנו אבי ואני פנים אל פנים, אלא שהפעם הייתי מוכן יותר לעימות. הוא שאל ברוגע: ”בני, האם זה נכון שאתה עדיין מתרועע עם עדי־יהוה?” דמעות זלגו מעיניו כשחיכה לתשובה. אמי ואחותי בכו חרש.
הסברתי שרק לאחרונה התחלתי להתרועע עם העדים, ושגמלה החלטה בלבי להצטרף אליהם. מנקודה זו, הכל קרה כל כך מהר. אבא צרח את המילים המובאות בפתח המאמר. לפתע תפס אותי ואמר בקולי קולות שלא יתן לי לצאת חי מהבית. הצלחתי להיחלץ מלפיתתו, ובמרוצתי במדרגות שמעתי את אחיי הקטנים מנסים להרגיע את אבי. ”מעתה ואילך, אתה אבי”, אמרתי ליהוה בתפילה. ”בחרתי בך. בבקשה תדאג לי”.
פעולות תגמול
כעבור כמה ימים, ניסה אבי למצוא אותי בבית דודי. הוא הגיע לביתו, תקף אותו ורצה להורגו, אך עדים שביקרו בביתו נחלצו לעזרתו. אבי עזב את הבית, לא לפני שהבטיח לחזור. לא ארכו הימים, והוא אכן חזר, מלוּוה באנשי צבא חמושים. הם לקחו את העדים ואת דודי, שהיה חולה מאוד, למפקדה.
לאחר מכן, פתחו במצוד אחר עדים אחרים באיזור. הם פלשו לבית של עד־יהוה נוסף. ספרים, כולל ספרי מקרא, הוצתו ברחוב. ובזה לא תם העניין. שישה עדים נעצרו וכן כמה אנשים שרק למדו איתם. כולם הושמו בתא, נחקרו והוכו. על חלקם כיבו סיגריות בוערות. השמועות על כך התפשטו בשכונה כאש בשדה קוצים. אנשי צבא חיפשו אותי בכל מקום. אבי ביקש מהם למצוא אותי ולגרום לי, בכל דרך אפשרית, לשנות את דעתי.
כעבור ימים אחדים, פרצו אנשי צבא אל אולם המלכות בזמן אסיפה. הם פינו את האולם, והקהילה כולה — גברים, נשים וילדים — הוצאה החוצה. ספרי המקרא הוחרמו וחברי הקהילה אולצו ללכת לחקירה במפקדת המיליציה.
הבריחה ליוון
כל הזמן הזה הגנה עלי משפחת עדים, הרחק מזירת המאורעות התוססת. לאחר חודש נסעתי ליוון. עם הגיעי, הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים ונטבלתי כסמל להקדשתי.
ביוון חשתי את הדאגה האוהבת של אגודת האחים הרוחנית, שכללה אנשים מכמה לאומים, גם טורקים. נוכחתי באמיתוּת דברי ישוע: ”אין איש אשר עזב בית או אחים או אחיות או אם או אב או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה, שלא יקבל כעת, בזמן הזה, פי מאה: בתים ואחים ואחיות ואמהות ובנים ושדות, עם רדיפות, ובעולם הבא [”בסדר הדברים העתיד לבוא”] — חיי עולם” (מרקוס י׳:29, 30).
שלוש שנים התגוררתי ביוון. כתבתי לאבי כמה פעמים, אך הוא לא החזיר לי תשובה. סיפרו לי לאחר מכן שכאשר ביקרו מכרים בבית אבי ושאלו לשלומי, הוא אמר: ”אין לי בן בשם הזה”.
איחוד לאחר שש שנים
חזרתי לבֵירות ב־1992, לאחר תום המלחמה. הודעתי לאבי באמצעות חבר שברצוני לשוב הביתה. הוא אמר שיקבל אותי בשמחה — בתנאי שאנטוש את אמונתי. לכן גרתי בדירה שכורה שלוש שנים. ביום בהיר אחד בנובמבר 1995, הופיע אבי במקום עבודתי וביקש לפגוש אותי. לא הייתי שם, לכן השאיר הודעה שהוא רוצה שאבוא הביתה. בהתחלה היה לי קשה להאמין. בהססנות רבה הלכתי לפוגשו. המפגש היה מרגש מאוד. הוא אמר שכבר לא אכפת לו שאני עֵד ושהוא רוצה שאחזור הביתה!
כיום אני משרת כזקן־קהילה ומשרת בשירות המלא בקהילה דוברת ארמנית. אני נתקל לעתים קרובות באנשים כאבי, שמתנגדים לרצונם של בני משפחתם לשרת את יהוה. אני מבין שאבי האמין בתום לב שהוא עושה את הדבר הנכון, כשהתנגד לדרכי לעבוד את אלוהים. המקרא מכין את המשיחיים להתנגדות מבני משפחה (מתי י׳:34–37; טימותיאוס ב׳. ג׳:12).
אני תקווה שביום מן הימים אבי ושאר המשפחה יהיו שותפים לתקוותי המקראית לעולם טוב יותר, עולם שבו לא יהיו עוד מלחמות ורציחות המוניות, עולם שבו לא ינושלו עוד אנשים מאדמתם ולא יירדפו בעבור צדקתם (פטרוס ב׳. ג׳:13). אותה עת, איש לא ייאלץ לבחור בין שני דברים יקרים ללבו (תרומת עט).