”אני בת שבע”
שלום. קוראים לי אמֵליה ואני מהאיים הקריביים. אני בת שבע. ההורים שלי עניים ולפני כמה זמן הם מסרו אותי למשפחה עשירה שגרה בעיר.
היום, כמו כל יום, קמתי בחמש בבוקר. הלכתי לשאוב מים מהבאר הקרובה. היה לי קשה מאוד לאזן את הכד הכבד על הראש, אבל בסוף הצלחתי — אחרת היו מרביצים לי חזק. הכנתי ארוחת בוקר והגשתי אותה למשפחה. איחרתי קצת בהגשת הארוחה, והאדון היכה אותי בחגורה.
אחר כך ליוויתי את הילד של המשפחה שהוא בן חמש לבית־הספר. כשחזרתי עזרתי להכין ולהגיש את ארוחת הצהריים. בין הארוחות הצטרכתי לקנות אוכל בשוק ולעשות כמה שליחויות, להוסיף פחמים לאש, לטאטא את החצר, לכבס, לשטוף כלים ולנקות את המטבח. גם רחצתי לגברת את הרגליים. היום משהו עצבן אותה מאוד והיא נתנה לי סטירה. אני מקווה שמחר היא לא תכעס כל כך.
נתנו לי לאכול שאריות — זה לפחות יותר טוב מקמח התירס שאכלתי אתמול. הבגדים שלי בלויים ואין לי נעליים. המעבידים שלי לא מרשים לי להתרחץ במים שאני מביאה למשפחה. אתמול בלילה ישנתי בחוץ. לפעמים מרשים לי לישון בבית על הרצפה. חבל שלא יכולתי לכתוב את המכתב הזה בעצמי, פשוט לא מרשים לי ללכת לבית־הספר.
שיהיה לכם יום נעים. אמליה.
אף שאמליה אינו שמה האמיתי, מצוקתה אמיתית ביותר.a אמליה היא אחת ממיליוני ילדים שחייבים לעבוד — ולעתים קרובות בתנאים מחפירים. עבודת ילדים היא בעיה רצינית בימינו. לא ניתן לשלוף מן השרוול פתרון לעניין סבוך זה. הוא רחב היקף, מערער את אושיות החברה והשלכותיו קטלניות. זוהי התאכזרות לילדים ועלבון לכבוד האדם.
עד כמה נפוצה התופעה? במה נעוצים שורשי הבעיה, ואילו צורות היא לובשת? האם תגיע אי־פעם העת שבה ילדים — החלק השברירי והפגיע ביותר של המשפחה האנושית — לא עוד יחיו חיי אומללות וניצול?
[הערת שוליים]
a סיפורה פורסם במצבם של ילדי העולם 1997.