עניבות אז והיום

במשך אלפי שנים נהגו גברים לקשט את גרונם וצווארם.‏ למשל,‏ בשנת 1737 לפה״ס בקירוב שם פרעה מלך מצרים רביד זהב על צוואר יוסף (‏בראשית מ״א:‏42‏)‏.‏

כיום במדינות רבות בעולם גברים עונבים עניבות.‏ לדברי מספר מקורות,‏ חלוצי העניבות מן הסוג המודרני כיום הופיעו באנגליה ובצרפת בשלהי המאה ה־16.‏ הגברים נהגו ללבוש מקטורן הדוק הקרוי ”‏דוּבּלֶה”‏.‏ לקישוט ענדו סביב צווארם מעין קולר.‏ על־פי־רוב היה הקולר,‏ שעוביו הגיע למספר סנטימטרים,‏ מעין דיסקית הדומה לפלָטה שהקיפה את הצוואר.‏ צווארון זה היה עשוי בד לבן ומעומלן לשימור צורתו.‏

בסופו של דבר,‏ את מקומו של הצווארון דמוי הקולר תפס הצווארון הגולש.‏ היה זה צווארון לבן שכיסה את כל הכתף וגלש לאורך חלקה העליון של הזרוע.‏ צווארונים אלה נקראו גם ”‏צווארוני וַנְדַיְק”‏.‏ הפוריטנים,‏ בין היתר,‏ נהגו ללבוש אותם.‏

במאה ה־17 נהגו הגברים ללבוש מתחת למקטורן הארוך הרגיל וֶסט ארוך הקרוי לסוּטה.‏ סביב הצוואר כרכו מעין מטפחת או עניבה.‏ המטפחת היתה כרוכה סביב הצוואר מספר פעמים,‏ והקצה החופשי השתלשל מעל חזית החולצה.‏ ציורים משלהי המאה ה־17 מראים שמטפחות אלה היו פופולריות מאוד באותה תקופה.‏

מטפחות הצוואר היו עשויות מאריג מוסלין,‏ ממלמלה ואף מתחרה.‏ מטפחות התחרה היו יקרות.‏ נאמר על ג׳ימס ה־2 מלך אנגליה ששילם 36 שטרלינגים ו־10 שילינגים,‏ סכום נכבד באותם ימים,‏ עבור מטפחת אחת שענב בטקס ההכתרה שלו.‏ חלק ממטפחות התחרה היו רחבות.‏ המטפחת הכרוכה סביב צווארה של הבובה בדמותו של צ׳רלס ה־2 בוֶוסטמינֶיסטר אֶבִּי רוחבה 15 סנטימטר ואורכה 86 סנטימטר.‏

נהגו לקשור את המטפחות בהרבה אופנים.‏ לדוגמה,‏ הניחו על המטפחת סרט משי כדי לקבעה במקומה וקשרו אותה בקשר פרפר רחב מתחת לסנטר.‏ סגנון קשירה זה נקרא ”‏סוליטר”‏.‏ קשר הפרפר דמה לעניבת־הפרפר המודרנית,‏ הפפיון.‏ אומרים שהיו לפחות מאה דרכים לקשור מטפחת צוואר.‏ מספרים על בּוֹ בְּרַמֶל,‏ בריטי שהשפיע על עיצוב אופנת הגברים,‏ שנהג לבלות בוקר שלם בניסיון לקשור מטפחת באופן הנכון.‏

בשנות השישים של המאה ה־19,‏ החלה המטפחת בעלת הקצוות הארוכים להידמות לגרסה המודרנית של קישוט לצוואר ונקראה ”‏עניבה”‏.‏ שם נוסף שניתן לה היה ”‏בארבעה סוסים”‏,‏ על־שם קשר של ארבעה סוסים הרתומים למרכבה במרוצי סוסים.‏ חולצות עם צווארונים נכנסו לאופנה.‏ הגברים ענבו את העניבה מתחת לסנטר,‏ וקצוותיה הארוכים השתלשלו מעל חזית החולצה.‏ אז הופיעה העניבה המוכרת לנו כיום.‏ עניבה מסוג נוסף,‏ עניבת־פרפר,‏ הפכה לצו האופנה בשנות התשעים של המאה ה־19.‏

בימינו נחשבת העניבה בעיני רבים למרכיב חשוב בהופעתו של הגבר.‏ יש אנשים שמגבשים דעה על אדם זר לפי סוג העניבה שהוא עונב.‏ לפיכך,‏ מומלץ לענוב עניבות נקיות,‏ שהדוגמאות והצבעים שלהן מתאימים לחולצה,‏ למכנסיים ולז׳קט שלך.‏

לאחר שבוחרים את סוג הקשר,‏ יש להקפיד לענוב את העניבה בצורה מסודרת.‏ הקשר הפופולרי ביותר הוא ”‏בארבעה סוסים”‏.‏ (‏ראה תרשים בעמוד 26.‏)‏ זהו קשר מסודר וצנוע,‏ המקובל במקומות רבים באירועים רשמיים.‏ קשר מקובל אחר ידוע כ”‏קשר וִינְדְזוֹר”‏,‏ והוא גדול יותר.‏ בדרך־כלל יוצרים שקע בעניבה בדיוק מתחת לקשר.‏

גברים רבים אינם חשים בנוח להיות מעונבים.‏ העניבה המהודקת לגרון מפריעה להם.‏ ואולם,‏ חלק מהגברים שנתקלו בבעיה זו גילו שהאי־נוחות נובעת ממידת החולצה.‏ אם עניבות מפריעות לך,‏ ודא שמידת הצווארון שלך אינה קטנה מדי.‏ כשהצווארון במידה המתאימה,‏ אפילו לא תרגיש שאתה עונב עניבה.‏

במדינות רבות בעולם נחשבת העניבה לפריט לבוש חיוני של אנשי עסקים או כחלק בלתי נפרד מלבוש רשמי.‏ מסיבה זו משיחיים רבים עונבים עניבות כשהם נוטלים חלק בהיבטים רשמיים של שירותם.‏ ואכן,‏ פיסת בד שעונד גבר על צווארו עשויה להוסיף לו כבוד ולהקנות לו מראה מכובד.‏

‏[‏תרשים בעמוד 26]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

כיצד לענוב עניבה ”‏בארבעה סוסים”‏a

1 התחל בקצה הרחב של העניבה,‏ כ־30 סנטימטר מתחת לקצה הצר,‏ הצלב אותו מעל לקצה הצר והעבר אותו מלמטה.‏

2 העבר שוב את הקצה הרחב מעל לצר,‏ והשחל כלפי מעלה דרך הלולאה.‏

3 אחוז אחיזה רופפת בחלק הקדמי של הקשר באצבע שליד האגודל,‏ ומשוך את הקצה הרחב דרך הלולאה קדימה.‏

4 הדק לאט את הקשר,‏ כשאתה אוחז בקצה הצר ומחליק את הקשר קרוב לצווארון.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 27]‏

סגנונות של עניבת עניבות מהמאה ה־17 ועד היום