מנקודת המבט המקראית
האם רוך ועדינות הם סממנים לחולשה?
”עבד האדון מן הדין שלא יריב, אלא יהא נוח לכול” (טימותיאוס ב׳. ב׳:24).
זמן רב בטרם היוולדנו, הופך עורנו המתפתח רגיש למגע. מבטן ומלידה אנו כמהים לנשיקותיה ולליטופיה הרכים של אמנו. כמות החיבה שהורינו מרעיפים עלינו בשנות ילדותנו משפיעה בצורה ניכרת על נטייתנו לחייך, על התפתחותנו הרגשית ואפילו על רצוננו לפתח מיומנויות תקשורתיות.
אולם, המקרא חזה שבמרוצת אחרית הימים, יהיו האנשים ”ממרים את פי הוריהם, כפויי טובה, חסרי נאמנות, חסרי חיבה טבעית”. תכונות המשקפות רוך ועדינות כגון אדיבות וחמלה לא יהיו שכיחות, משום שבני האדם יהיו ”אוהבי עצמם” ו”אכזרים, שונאי טוב” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–3, ע״ח).
רבים כיום סבורים שמוטב להיות קשוחים ואפתיים. לדידם, רוך ועדינות הם סממנים לחולשה. האומנם?
עדין, ועם זאת רב־עוצמה
יהוה אלוהים מתואר כ”איש מלחמה” (שמות ט״ו:3). הוא מקור הכוח הראשון במעלה (תהלים ס״ב:12; רומים א׳:20). עם זאת, כוחו של יהוה לא מנע בעדו מלהיות ”רחום וחנון” כאשר גמל לאיוב הנאמן (יעקב ה׳:11). גם במגעיו עם בני ישראל תיאר יהוה את היחסים הרכים והעדינים ביותר שיכולים להיות במערכת יחסים כאשר דימה את רגשותיו לאם מיניקה החשה חמלה כלפי ”בן בטנה” (ישעיהו מ״ט:15).
בדומה לכך, גם ישוע שילב בין עוצמה לבין ורכות. הוא גינה בכל לשון את מנהיגי הדת הצבועים של ימיו (מתי כ״ג:1–33). הוא גם גירש בקנאות את מחליפי הכספים החמדנים מבית המקדש (מתי כ״א:12, 13). אולם, האם השנאה שחש ישוע כלפי מעשי השחיתות והחמדנות הפכה אותו לחסר רגש? מובן שלא! ישוע נודע כאחד שהתייחס לזולת בעדינות. למעשה, הוא אף דימה את עצמו לתרנגולת ”המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה” (לוקס י״ג:34).
קליפה קשה או עוצמה פנימית?
משיחיים אמיתיים נקראים לחקות את המשיח ולעטות את ”האישיות החדשה שנבראה על־פי רצון אלוהים” (אפסים ד׳:20–24, ע״ח). בדומה לסרטן המשיל את שריונו הישן כדי לגדול, עלינו ’להסיר מעלינו את האישיות הישנה עם מעשיה’ (קולוסים ג׳:9, ע״ח). אולם, בניגוד לסרטן שגופו מתקשה שוב זמן קצר לאחר שהשיל מעליו את השריון הישן, המקרא מורה לנו ללבוש לצמיתות ”חמלה ורחמים ונדיבות לב, ... ואורך אפיים” (קולוסים ג׳:12). אם כן, הרכות והעדינות צריכות להיות לנו לטבע שני.
גילוי תכונות מלאות רוך ועדינות אינו סימן לחולשה. אדרבא, תכונות אלה מחייבות אותנו ”להתחזק על־ידי רוחו [של יהוה] באדם הפנימי [שלנו]” (אפסים ג׳:16). לדוגמה, בחור בשם לי אומר: ”עד לאחרונה הייתי אדם רע וגס רוח. וזה ניכר אפילו במראה החיצוני שלי, כי היה לי פירסינג בגוף. הייתי נעול על מטרה אחת: לעשות מלא כסף. לא היססתי לנבל את פי ולפעול באלימות כדי להשיג את מבוקשי. לא היו בי שום רחמים”. לי התחיל ללמוד את המקרא עם חבר לעבודה וכך למד להכיר את אלוהים ולאהוב אותו. הוא פשט את אישיותו הישנה ופיתח שליטה עצמית. כעת הוא מבטא את האהבה שהוא רוחש כלפי בני אדם כשהוא מקדיש מזמנו כדי לעזור להם ללמוד את המקרא.
גם השליח פאולוס היה אדם ’נבזה’ שהשתמש באמצעים אלימים כדי להשיג את מטרותיו (טימותיאוס א׳. א׳:13; מעשי השליחים ט׳:1, 2). אך יחד עם זאת, כאשר למד להוקיר את הרחמים והאהבה שגילו כלפיו יהוה אלוהים וישוע המשיח, הוא שם לעצמו למטרה לחקות תכונות אלה (קורינתים א׳. י״א:1). אומנם פאולוס לא התפשר על העקרונות המשיחיים, אך הוא למד לנהוג בעדינות עם אחרים. למעשה, פאולוס לא נרתע מלהביע את חיבתו הלבבית כלפי אחיו (מעשי השליחים כ׳:31, 36–38; פילימון 12).
מוצאים את הכוחות כדי לגלות עדינות
כפי שחוויותיהם של לי ושל פאולוס מוכיחות, לא נדרשת אישיות חלשה כדי להתייחס לאחרים ברוך. לאמיתו של דבר, ההיפך הוא הנכון. כדי שאדם ישנה את אורח חשיבתו ומעשיו ויילחם בנטייה האנושית לשלם ”רעה תחת רעה”, נדרשת עוצמה אמיתית (רומים י״ב:2, 17).
קריאה קבועה בדבר־אלוהים והרהורים באהבה וברחמים ששפעו עלינו יהוה אלוהים ובנו, ישוע המשיח, יעזרו לנו לגלות חיבה לבבית. אם נעשה כן, נאפשר לכוחו של דבר־אלוהים לרכך את לבנו (דברי הימים ב׳. ל״ד:26, 27; עברים ד׳:12). אין זה משנה מהו הרקע המשפחתי שלנו או אילו חוויות קשות עברנו בחיים, אנו יכולים ללמוד להיות ’נוחים לכול’ (טימותיאוס ב׳. ב׳:24).
[תמונה בעמוד 18]
אב טוב נוהג ברוך ועדינות עם ילדיו