הקווייקרים ו”הניסוי הקדוש”
ביולי 1656 הפליגה הספינה סוואלו מברבדוס שבאיי הודו המערבית, ועגנה בבוסטון שבמסצ׳וּסטס, השייכת כיום לארצות־הברית של אמריקה. ריצ׳רד בלינגהם, סגן מושל המושבה מסצ׳וּסטס, הורה לעכב בספינה שתי נוסעות — מרי פישר ואן אוסטין. בין מטלטליהן נמצאו 100 ספרים שעל־פי החשד הכילו ”תורות כפירה מושחתות המחללות שם שמיים”.
הספרים הועלו באש בכיכר השוק. אחר כך כלאו את הנשים, הפשיטו אותן וחיפשו על גופן סימנים המעידים על כך שהן עוסקות בכישוף. חלון התא שבו הוחזקו נאטם, ובמשך חמישה שבועות שהו הנשים בעלטה. מי שהעז לדבר אליהן הסתכן בקנס של חמישה פאונדים. בסופו של דבר, מרי פישר ואן אוסטין נשלחו חזרה לברבדוס.
היסטוריון מקומי שאל את השופטים: ”על שום מה נתקפתם חרדה מפני שתי הנשים הללו, משל היו לצבא אימתני הפולש לארצכם?” שתי הנשים ”המסוכנות” היו למעשה המיסיונריות הקווייקריות הראשונות שכף רגלן דרכה על אדמת אמריקה הצפונית. מי היו הקווייקרים, ומדוע נחשבו לאיום?
”אגודת הידידים”
הקווייקרים, או אגודת הידידים הדתית, קמו באנגליה במאה ה־17. מייסד האגודה היה ג׳ורג׳ פוקס (1624–1691), יליד לֶסְטֶרְשֶׁר ובנו של אורג. לאחר ששמע לטענתו קול פלאי, הגיע פוקס למסקנה שהוא מסוגל לתקשר ישירות עם אלוהים ולקבל הארה ללא צורך במתווכי אנוש. ”התאריך המסורתי להיווסדותה של אגודת הידידים הוא 1652”, נאמר בספר ההיסטוריה הדתית של העם האמריקני (A Religious History of the American People).
מניין קיבלו הקווייקרים את שמם? המילה האנגלית ”קווייק” משמעה לרעוד. בספר עיון אחד נמסר ש”הם נעו בתנועות נסערות לפני רגעי התגלות אלוהית”. במקור אחר נאמר כי הם ”רעדו בחרדת קודש לנוכח קדושתו והודו האינסופיים של האל”. ייעודם היה למצוא את האמת הדתית ולחדש כקדם את ימיה של הקהילה המשיחית הקדומה.
מקורות ההדרכה שלהם היו לטענתם רוח הקודש, נביאי המקרא, שליחי ישוע ו”אור” או ”קול” פנימיים שדרכם נחשפו אמיתות רוחניות. לפיכך, אסיפותיהם היו בעיקרן פרקי זמן של שתיקה קבוצתית שבמהלכם חיכה כל אחד להדרכת אלוהים. מי שקיבל מסר מאלוהים רשאי היה להשמיע את קולו.a
הקווייקרים דגלו בעשיית צדק, ביושר חסר פשרות, בחיי פשטות ובאי־אלימות. עוד האמינו שכל תלמידי ישוע, כולל הנשים, חייבים ליטול חלק בפעילות הדתית. מאחר שהתריסו כנגד הממסד הדתי ומכיוון שנמנעו מטקסיות יתרה וטענו שחייהם מנותבים על־פי קול פנימי ולא בעזרת אנשי כמורה, עוררו הקווייקרים פחד וחשדות. מרתיעה מכול הייתה קנאותם המיסיונרית אשר הולידה זעם, התקפות אספסוף והתערבות מצד הרשויות.
באנגליה נרדפו הקווייקרים ונכלאו, ובניו אינגלנד גורשו ואף הומתו. לדוגמה, בין השנים 1659–1661, נתלו בבוסטון המיסיונרים מרי דייר, ויליאם לדרה, ויליאם רובינסון ומרמדוק סטפנסון. אחרים נכבלו באזיקים, סומנו בברזל מלובן או הולקו, והיו שקצות אוזניהם נכרתו. אדם בשם ויליאם ברנד קיבל 117 מלקות על גבו החשוף בחבל טבול בזפת. אך למרות האכזריות, שורות הקווייקרים הלכו והתרחבו.
ויליאם פן ו”הניסוי הקדוש”
משנת 1681 חל מפנה מדהים בתנאי החיים של הקווייקרים באמריקה הצפונית. במסגרת מה שכונה ”ניסוי קדוש” בתחום המדינאוּת, הקים ויליאם פן (1644–1718), צעיר אנגלי וחבר חדש באגודת הידידים, מושבה המושתתת על אידיאלים קווייקריים ומונהגת על־ידי קווייקרים. בתור בנו הפציפיסט של אדמירל בריטי, ויליאם פן עצמו נאסר בעוון הטפת דעותיו ובשל פרסומן בכתב.
כדי לפרוע חוב לאביו של פן, העניק מלך אנגליה לוויליאם חלקת אדמה גדולה בצפון אמריקה. מתוקף הזיכיון המלכותי שניתן לו, היה לפן הצעיר סמכות כמעט בלתי מוגבלת במושבה החדשה, אשר נקראה פנסילבניה (”יערו של פן”), על שם אביו האדמירל. המקום נועד להבטיח חופש דת לבני כל הדתות.
פן שלח תחילה את דודנו ויליאם מרקהם אל אמריקה כדי שישמש כנציגו, ירכוש את אמונם של קומץ האירופאים שהתגוררו בשטחי המושבה החדשה ויקנה אדמות מן האינדיאנים. בשנת 1682 הפליג פן במעלה נהר דֶלַווֵיר וראה לראשונה בחייו את מושבתו. הוא הגיע להסכמים הוגנים עם ילידי המקום בשַׁקַמַקְסוֹן (היום קנסינגטון, חלק מפילדלפיה). אחר כך, החליט פן להקים מושבה חדשה כקילומטר משַׁקַמַקְסוֹן שאותה כינה פילדלפיה, שמשמעה ”אהבת אחים”. המושבה גדלה במהירות מסחררת.
פן שב לאנגליה והחל במסע פרסום לאיכלוס המושבה החדשה. הוא כתב על אדמות ויערות משובחים, על נהר מרשים, על חיות בר ועל פרוות בעלי חיים. הוא הבטיח שהממשלה החדשה תחתור לסובלנות דתית ולקידום השלום והדו־קיום. שערי המושבה היו פתוחים לכול — סוחרים, אנשים מחוסרי אמצעים ואידיאליסטים הלהוטים לתרום לכינונה של ממשלה מוצלחת.
בתקווה להקלה מן התחלואים החברתיים והפוליטיים של אירופה, נמשכו לשם קווייקרים מאנגליה ומצפון אירלנד. מֶנוניטים וקבוצות דומות באו מאזור נהר הריין באירופה. המתיישבים הראשונים היו ברובם המכריע קווייקרים, ופן דיבר על התחלה מבשרת טובות. ב־1683 כתב: ”נערכו שתי אסיפות כלליות... ולפחות 70 חוקים אושרו ללא שום חילוקי דעות”. אלא שאווירת האופטימיות הכללית לא האריכה ימים.
סדקים בניסוי
חוקת המושבה שהקים פן הבטיחה חופש מצפון לכול. לכן כאשר היה הכרח להשתמש באלימות על מנת לשמור על החוק והסדר, נוצרה בעיה עקב עמדתם הפציפיסטית של הקווייקרים, ובעיה זו הלכה והחריפה. בתחילה עקף פן את הבעיה ומינה סגנים אשר, כלשונו, ”ינהגו ביד קשה עם שכנינו לעת הכרח”. בשנת 1689 עלתה האפשרות שתפרוץ מלחמה עם צרפת, ומצפונם של הקווייקרים שוב עמד למבחן.
הבעיות גברו עם הגיעם של המוני מתיישבים חדשים אשר לא השתייכו לקהילת הקווייקרים. הם הפקיעו אדמות מידי האינדיאנים. הקווייקרים הפכו למיעוט, והמתיחות עם ילידי המקום הלכה וגברה.
המהלומה הסופית על הסמכות הפוליטית של הקווייקרים ניחתה כאשר המושל והמועצה שבראשותו הכריזו מלחמה על השבטים דֶלַווֵיר ושוני ב־1756. בתגובה לכך פרשו הקווייקרים מן הממשלה וכך נסתם הגולל על שיטת הממשל שלהם. כ־75 שנה לאחר תחילתו, בא אל קיצו ”הניסוי הקדוש” שערך פן.
ברבות הימים, ככל שהקווייקרים צברו נכסים והתעשרו, דעכה גם קנאותם הדתית. סמואל פתרגיל הקווייקרי אמר: ”מאחר שלבם נטה לכיוון העולם הזה, לא יכלו [המתיישבים הקווייקרים] להדריך את ילדיהם על־פי העקרונות שהם עצמם שכחו”. עם הזמן, נוצרו בתוכם פלגים שונים.
לפן ולתומכיו היו אולי שאיפות נאצלות והצלחה זמנית, אך הם לא הבינו נכונה או דחו את תורתו של ישוע לפיה הוא ותלמידיו אינם חלק ”מן העולם” (יוחנן י״ז:16). אם כן, ביסודו של דבר, כל מפעל שינסה מתוך כל הכוונות הטובות למזג בין דת לפוליטיקה, לא ייהנה מברכת אלוהים או מברכת בנו (יעקב ד׳:4; יוחנן א׳. ה׳:19). ועל כן, נידון לכישלון (תהלים קכ״ז:1).
[הערת שוליים]
a בכנסיות קווייקריות רבות יש כיום מישהו ממונה המנהל בשכר את הטקסים בצורה מאורגנת יותר.
[תיבה בעמוד 12]
”מלכותי איננה מן העולם הזה”
מדוע אמר ישוע את המילים הללו המופיעות ביוחנן י״ח:36? התשובה מתבהרת אם מבינים מהי מלכות אלוהים. מלכות אלוהים, שעמדה במרכז תורתו של ישוע, היא למעשה ממשלה עולמית בראשותו של ישוע המשיח (ישעיהו ט׳:5, 6; לוקס ד׳:43). המלכות לא תממש את ריבונותה בעזרת שלטונות אנוש, אלא תמגר אותם ותהפוך לממשלה הבלעדית על פני כל תבל (דניאל ב׳:44; ז׳:13, 14). לכך התכוון ישוע בתפילה לדוגמה. הוא אמר: ”תבוא מלכותך, ייעשה רצונך כבשמיים כן בארץ” (מתי ו׳:9, 10). נתיני המלכות שישמעו בקול אלוהים ייהנו מאיכות חיים שאנשים כנים כמו ויליאם פן מעולם לא יכלו ליצור — הם ייהנו מבריאות מושלמת ומחיים עד אין קץ בסביבה שלווה וגן עדנית (לוקס כ״ג:43; ההתגלות כ״א:3, 4).
[תמונה בעמוד 10]
אסיפת קווייקרים בפילדלפיה, במאה ה־19
[תמונה בעמוד 10]
הקווייקרית מרי דייר מובלת אל הגרדום במושבת מפרץ מסצ׳וסטס
[תמונה בעמוד 11]
קווייקרים עוזבים את אנגליה, במאה ה־17
[תמונה בעמוד 11]
ויליאם פן מגיע להסכם עם אינדיאנים, 1682
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 10]
שתי התמונות: North Wind Picture Archives ©
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 11]
ספינות: North Wind Picture Archives ©; הסכם: Brown Brothers