שאלות של קוראים
• האם לא שגה לוט בכך שהציע את בנותיו לאנשי סדום הרשעים?
אף־על־פי שיש הטוענים שלוט נהג בכך שלא כהלכה, בעצם אין ביכולתנו להרשיעו. המקרא מראה שאלהים, הבוחן לבבות, לא דן את לוט לכף חובה.
כששלח אלהים אל סדום ועמורה שני מלאכים, שלבשו בשר־ודם, גילה כלפיהם לוט הכנסת־אורחים והפציר בהם ללון בביתו. כשירד הלילה, התגודדו סביב ביתו אנשי־סדום, ששכבו משכב־זכור, וקראו: ”אייה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם!” – בראשית י״ח:20, 21; י״ט:1–5.
לוט יצא אליהם וניסה לשדלם שלא לעשות את הרעה הזאת. אחר־כך התחנן לפניהם: ”הנה נא לי שתי בנות, אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם. רק לאנשים האלה אל תעשו דבר, כי על־כן באו בצל קורתי.” ההמון הזועם לחץ על לוט ואף איים לשבור את דלת ביתו. אזי התערבו המלאכים והיכו את ההמון בסנוורים. – בראשית י״ט:6–11.
הפרשה הזאת התמיהה והטרידה רבים, ונשים במיוחד. יש שאפילו טענו, שלוט התנהג כמוג־לב וכי לא היה צריך להקריב את צניעותן של בנותיו תמורת ביטחון אורחיו, או שהיה צריך להציע את עצמו לאספסוף.
אולם, יש לציין שבהתאם לכללי ההתנהגות שרווחו במזרח, היתה זו חובתו של המארח להגן על אורחיו, החוסים בצל קורתו, אפילו עד מוות במקרה הצורך. דברי לוט (”כי על־כן באו בצל קורתי”) מעידים שהוא חש חובה להגן על אורחיו. יתר על כן: כיצד ניתן להאשים את לוט בפחדנות, כאשר יצא באומץ־לב אל האספסוף לבדו, ואף סגר את הדלת מאחוריו?
אך, מה באשר להצעתו של לוט להמון? כאמור, יש שטענו שלוט היה צריך להציע להם את עצמו. ברם, אין להניח שאנשי סדום המושחתים היו מסתפקים באיש זקן, נשוי. עם זאת, ההצעה לתת להם שתי בתולות עלולה היתה לבלבלם במידת־מה: לפניהם היו שתי צעירות, בתולות, והאפשרות לחלל את כבודן עלולה היתה להיראות מושכת ביותר. מאידך גיסא, הן היו נקבות ומאורסות לשני צעירים תושבי העיר. ההצעה הזאת עלולה היתה, איפוא, להביך ולזרוע פילוג באספסוף המושחת.
זאת ועוד: למרות שבהתחלה הזמין לוט אל ביתו מלאכים שלא־ביודעין, הרי שקרוב לוודאי שעתה הבין שהיו אלה שליחי האלהים. (עברים י״ג:2) יתכן שמסיבה זו חש לוט, על אף אהבתו הרבה לבנותיו, שהוא נכון להקריבן במקרה הצורך. (השווה בראשית כ״ב:1–14; שמואל ב׳. י״ב:3.) בשעה שהציע את בנותיו להמון, יתכן שקינן בלבו הביטחון, שאם יהיה זה לרצון יהוה, הוא יגן עליהן כשם שכבר הגן על שרה במצרים. (בראשית י״ב:17–19) ויהוה אכן דאג לכך שלוט ובנותיו יינצלו, לא רק מאנשי סדום הסוטים, אלא גם מן ההשמדה שירדה על הערים הללו, ככתוב : ”ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה, מן השמים. ויהפוך את הערים האלה ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה, בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט.” – בראשית י״ט:15–29.
אין הכתוב מציין שהמלאכים גערו בלוט על שהפר את צידקתו בהצעה זו. נהפוך הוא: הם עזרו ללוט ולמשפחתו להימלט מן האיזור בשעה שיהוה השמיד את סדום ועמורה, שלא נמצאו בתוכן אפילו עשרה צדיקים. (בראשית י״ח:26–32) יתרה מזאת: אלהים לא גינה את לוט, שנפשו התענתה למראה מעשיהם בלבד. אדרבא! יהוה, הבוחן לבבות, הכריז על לוט כעל ”צדיק”, כנאמר: ”ואת הערים סדום ועמורה שרף לאפר לאחר שדן אותן למהפכה, בשימו אותן לדוגמה לעתידים לעשות רישעה, והציל את לוט הצדיק, אשר נדכאה נפשו בגלל התנהגות הרשעים השטופים בזימה.” – פטרוס ב׳. ב׳:6–9; משלי ט״ו:11.
פרשה זו מהווה חלק חשוב של המקרא. היא מדגישה את רישעת סדום ועמורה, היא מעוררת שאט־נפש באנשים ישרי־לב למקרא מעשיהם והיא מגלה שאלהים מתעב משכב־זכור. מה גם שפרשה זו מחזקת בנו את ההכרה בכך שאלהים צדיק וישר, ואיננו תומך במעשי רישעה. (דברים ל״ב:4) אנו יכולים, איפוא, להיות סמוכים ובטוחים בצדקת משפטו של אלהים, שכינה את לוט בשם ”צדיק”.