הבטחה לעתיד מזהיר
”כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, ולא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב.” – ישעיהו ס״ה:17.
איזה לב רחום לא ידאב למראה סבל ואי־צדק? אין ספק שעולמנו מלא וגדוש במעשי־עוול הטעונים תיקון. אך, האמנם נזכה אי־פעם לראות קץ לכל התופעות המצערות, הממשיכות לפגוע במשפחה האנושית?
במהלך ההיסטוריה, שאבו עובדי האל העליון עידוד רב מהבטחתו לפתור את מצוקות האנושות. הם ציפו בעיניים כלות ליום הנאדר בו יביא קץ להפקרות, לדיכוי ולאלימות, וישיב את הצדק על כנו. אך מאיין לנו הביטחון, שבורא האדם הוא זה שהבטיח הבטחות אלה וכי יתגשמו ללא צל של ספק? האם יביאו תועלת אך ורק לדור שיראה בהתגשמותן? היש בהן כדי לספק תקווה בטוחה למיליארדי המתים?
למשל, האל העליון הצהיר בפי נביאו ישעיהו: ”כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, ולא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב.” (ישעיהו ס״ה:17) ”’כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני,’ נאום יהוה, כן יעמוד זרעכם ושמכם.” – ישעיהו ס״ו:22.
הוכחה ברורה
אף־על־פי שמלים אלה הועלו על הכתב לפני אלפי שנים, יש לנו כיום עדות מהימנה לכך שהיו ממקור אלוהי. המקרא עצמו מספק את סימני הזיהוי של נבואת אמת. הוא מציין שלוש נקודות: (א) על הנבואה לעודד עבודת־אלהים טהורה, (ב) על הנביא לדבר בשם יהוה ו־(ג) הדברים שנובאו חייבים להתאמת. (דברים י״ג:2–5; י״ח:20–22) האם עומדות נבואות ישעיהו בדרישות אלה?
אם נסקור את ספר ישעיהו נגלה, שהוא מאיץ שוב ושוב בעם־ישראל לסור מן הדרך הרעה ולעבוד את הבורא בלב טהור. כל נבואה מוכרזת בשם יהוה. לדוגמה, אנו קוראים:
”רחצו, היזכו; הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני; חידלו הרע. לימדו היטב; דירשו משפט; אשרו חמוץ; שיפטו יתום; ריבו אלמנה. אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם, חרב תאוכלו; כי פי יהוה דיבר.” (ישעיהו א׳:16, 17, 19, 20)
”דירשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו; וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.” (ישעיהו נ״ה:6, 7)
אך, מה באשר לדרישה השלישית, היינו, התאמתות הדברים שנחזו מראש? יתכן שתאמר, ’עדיין אין אנו רואים ”שמים חדשים וארץ חדשה.”’ אולם יש לציין, שנבואה זו אכן התגשמה בימי־קדם, וניתן להוכיח זאת מבחינה היסטורית.
מאחר שעם־ישראל סירב להיענות לקריאה החוזרת ונשנית לחזור־בתשובה, הפקיר אותם יהוה אלהים בידי אויביהם. ירושלים ואדמת יהודה נותרו שוממות מאין־יושב, לאחר שנכבשו בידי הבבלים ומלכם נבוכדנאצר. ראיות ארכיאולוגיות מאשרות עובדה זאת. בספר The Archaeology of Palestine (הארכיאולוגיה בארץ ישראל), מאת ו. פ. אולברייט, נאמר: ”לא ידוע על אף עיר ביהודה שהיתה מיושבת ברציפות בתקופת הגלות. בהשוואה אליהן, העיר בית־אל, ששכנה בדיוק מחוץ לגבול הצפוני של יהודה בתקופה שלפני הגלות, לא נחרבה בעת ההיא, אלא היתה מיושבת דרך־קבע עד לסוף המאה הששית לספירה.” (עמוד 142) בשעה שהארץ היתה חרבה ושוממה, נמצאו מרבית היהודים בגלות־בבל.
לגולי־בבל היתה תקווה קלושה מאוד שיוכלו לשוב אל אדמת מולדתם. היה זה בניגוד למדיניותם של מלכי בבל לאפשר זאת. (ישעיהו י״ד:16, 17) אף על פי כן, ציינה נבואת ישעיהו מראש כי ’שליט, בשם כורש, יאשר את בניית ירושלים ואת יישובה מחדש של אדמת יהודה. (ישעיהו מ״ד:25–מ״ה:2) אך, הדבר לא יקרה בטרם ימלאו ל”חורבות ירושלים” שבעים שנה, מאז כיבושה בידי הבבלים ב־607 לפה״ס. – דניאל ט׳:2.
נקודת־המיפנה חלה בליל ה־5/6 באוקטובר, שנת 539 לפה״ס, ששים־ושמונה שנים לאחר שהחלה גלות־בבל בת שבעים השנה. (ירמיהו כ״ה:9–11) תושבי בבל, אשר חשו עצמם בטוחים מכל רע בעירם הבצורה, ערכו אותה שעה מישתה פרוע. הם לא שמו לב לעובדה, שמיפלס מי־הפרת ירד לפתע במהירות. מי הנהר, שעבר בתוך העיר, הוטו על־ידי כורש הפרסי וחייליו שצרו על העיר. הדבר איפשר למדים ולפרסים לצעוד על אפיקו החרב של הנהר, ולהיכנס בנקל אל בבל דרך השערים שעל גדות הנהר. לאחר שעברו חיש־מהר בחוצות העיר וחיסלו כל נפש שגילתה התנגדות, כבשו הפולשים את הארמון והרגו את המלך בלשצאר. כך נפלה בבל האדירה בן־לילה, ללא כל מאבק.
כאן נשאלת השאלה: כיצד מתייחסים מאורעות אלה להבטחה, לברוא ”שמים חדשים וארץ חדשה”? ובכן, יש ביניהם קשר הדוק. לאחר הבטחתו זאת, ממשיך יהוה ואומר בפי נביאו ישעיהו: ”כי אם שישו וגילו עדי־עד אשר אני בורא. כי הנני בורא את ירושלים, גילה ועמה משוש. וגלתי בירושלים וששתי בעמי, ולא יישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה.” – ישעיהו ס״ה:17–19.
לאחר ששבו הגולים ליהודה ושיקמו את הריסותיה, ירושלים אכן נעשתה ל”משוש” ולמקור שמחה. שוב לא צריך היה להתאבל על העיר שהיתה זרועה עיי־חורבות. קול הבכי שבקע מרחובותיה לפני כמה עשרות שנים, עקב האסונות שהביאה עליה המלחמה, שוב לא נשמע בה. כאשר בשנת 537 לפה״ס יושבה הארץ מחדש בגולים ששבו למולדתם, ובבהמתם, באה לידי קיום ”ארץ חדשה”. על ה”ארץ” הזאת, שהיתה מורכבת מעם־ישראל שחזר לאדמתו, שלטו ”שמים חדשים”. זאת, משום שיהוה אלהים הדריך והשגיח על שבי־ציון באמצעות המושל זרובבל ויהושע הכהן הגדול. – ישעיהו נ״א:16; חגי א׳:1, 14.
לאור ההתגשמות הזאת של נבואת ישעיהו, יכולים אנו לקבוע שהיא אכן ממקור אלוהי ושהיא עומדת בכל שלוש הדרישות של נבואת אמת. מעניין לציין, שנבואה זו של ישעיהו חזרה וצוטטה, בהשראת אלהים, במאה הראשונה לספירה, במלים אלה: ”ואנחנו מחכים, על־פי הבטחתו, לשמים חדשים ולארץ חדשה אשר צדק ישכון בם.” (פטרוס ב׳. ג׳:13) מאחר שיהוה, האל הנצחי, הוא מקור הנבואה, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי ההבטחה החוזרת לברוא ”שמים חדשים וארץ חדשה”, תזכה להתגשמות נאדרת.
התגשמות ההבטחה החוזרת
למותר לציין, שככל שסדר־הדברים הזה נמשך, אין לצפות לכך שצדק ישרור בעולם. לכן, יש צורך שסדר־הדברים הנוכחי יבוא לקיצו. כך אמנם יקרה כאשר יהוה אלהים, באמצעות משיחו, ינקוט פעולה נגד כל המאיימים בעיקשות־לב על שלומה ואושרה של המשפחה האנושית. אך, אל נפרש שלא כהלכה את העובדה שמשפט יהוה טרם הגיע, משום שהזמן שעבר עד כה שירת מטרה מועילה. אלהים נתן בכך שהות לאנשים לחזור בתשובה, משום שאין הוא חפץ במותם של בני־האדם, ככתוב: ”’חי אני,’ נאום אדני יהוה, ’אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו, שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל?’” (יחזקאל ל״ג:11) משום כך נאמר בחבקוק ב׳:3 לגבי יום יהוד, הגדול: ”אם יתמהמה, חכה לו. כי בוא יבוא, לא יאחר!” בהתייחסו למלים אלה, מסכם הכתוב: ”ולא יאחר יהוה את אשר הבטיח, כאשר יש חושבים זאת לאיחור, כי מאריך אפו בעבורנו ולא יחפוץ באבוד האובדים, כי אם בפנות כולם לתשובה.” – פטרוס ב׳. ג׳:9, 10, ד”ץ.
עם זאת, עלינו לפעול בתבונה ולא לנצל לרעה את סבלנותו של אלהים. יום המשפט קרוב מאי־פעם. אם הוא ימצא מישהו מאיתנו מתנהג שלא כרצון אלהים, ייחרץ עליו גזר־דין מוות. בהקשר לכך נאמר: ”צידקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורישעת הרשע לא ייכשל בה ביום שובו מרישעו. וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו. באמרי לצדיק, ’חיה יחיה,’ והוא בטח על צידקתו ועשה עוול, כל צידקותיו לא תיזכרנה, ובעוולו אשר עשה בו ימות.” – יחזקאל ל״ג:12, 13.
אלה שישאו חן מלפני אלהים יהיו עדים להתגשמות המלים, ”בילע המוות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים.” (ישעיהו כ״ה:8) איזו רווחה יביא הדבר לאנושות! שוב לא יהיה זכר לצער הנובע מאי־צדק, סבל ודיכוי. הכאב והיגון יהיו אז נחלת העבר. לא עוד יתבע המוות את יקירינו. השלום ישלוט בכול, וכל בני־אנוש יפעלו מתוך אהבה בכל מעשיהם, דיבוריהם ויחסיהם.
אפילו המתים לא יחמיצו את התגשמות הבטחת אלהים. הכיצד? על כך משיב המקרא: ”יחיו מתיך, נבלתי יקומון! הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל.” – ישעיהו כ״ו:19.
אכן, אין בשורה טובה מזו! הבטחת אלהים לברוא ”שמים חדשים וארץ חדשה” קרובה ביותר להתגשמותה. חיוני, איפוא, שכל אחד מאיתנו יעשה כמיטב יכולתו לזכות בשביעות רצונו של הבורא. הכתוב ממשיך ומעודדנו לאמור: ”על כן, ... בחכותכם לדברים האלה, שיקדו להימצא לפניו בשלום, נקיים ובלא דופי.” (פטרוס ב׳. ג׳:14) המעמיד אתה מטרה זו לנגד עיניך?