אלהים מזהיר ומנחם – באמצעות עובדיה
”חזון עובדיה.” במלים אלה פותח הספר הקצר ביותר בתנ״ך, שנכתב בהשראת אלהים. הוא מכיל הן נבואת חורבן על ארץ אדום (ששכנה מדרום־מזרח לים־המלח) ועל תושביה, והן בשורת נחמה לעובדי אלהים. בראשית דבריו אומר הנביא:
”כה אמר אדני יהוה לאדום: ’שמועה שמענו מאת יהוה וציר בגויים שולח, ”קומו ונקומה עליה למלחמה.”” — עובדיה 1.
השם ”עובדיה” משמעו ”עובד יה [יהוה]”: וזה כל הידוע לנו על כותב ספר נבואי זה. בכל אופן, יש בספר עובדיה כדי להועיל לעובדי אלהים כיום. יחסו של יהוה כלפי אדום, כפי שתואר על־ידי עובדיה, מהווה דוגמת אזהרה לכך שהבורא ימחה בבוא המועד את כל שונאיו ושונאי משרתיו. מאידך גיסא, עובדיה מעודד את רוחם של עובדי אלהים, בהבטיחו שיהוה לא רק ישחררם מדיכוי, אלא גם ירעיף עליהם ברכות אין־קץ.
כיון שכך, יאה לתוכנו של ספר עובדיה להיקרא ”חזון”. (עובדיה 1) המקרא מתייחס לא אחת אל הנביאים כאל ’רואים’. (שמואל א׳ ט׳:9; שמואל ב׳. ט״ו:27; דברי־הימים א׳. ט׳:22) אפילו כאשר לא ראה הנביא מראה נבואי בעיניו, נקראו תדירות הבשורות הנבואיות שבפיו בשם חזונות. — דניאל ט׳:24; נחום א׳:1.
אדום היהירה תושפל
על־פי חזון עובדיה, יעורר אלהים את העמים לצאת למלחמת־חורמה על תושבי אדום. מאחר שאזהרת עובדיה נבעה במקורה מ”אדני יהוה”, הרי שהתגשמותה היתה ודאית.
יתכן שהאדומים שמו לשחוק וללעג את נבואת החורבן על עמם. שהרי ארץ אדום היתה הררית. תושבי האיזור הקודמים נקראו בשם ”החורים”, כלומר, שוכני חורים (מערות). (בראשית י״ד:6; דברים ב׳:12, 22) מיקומם במרומי ההרים, שם קשה היה להשיגם, העניק לאדומים תחושת ביטחון מופרזת מפני התקפת אויב.
משום כך הכריז אלהים בפי עובדיה: ”’הנה קטון נתתיך בגויים. בזוי אתה מאד. זדון לבך השיאך, שוכני בחגווי־סלע מרום שבתו, אומר בלבו: ”מי יורידני ארץ?” אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך,’ נאום יהוה.” — עובדיה 2–4.
תושבי אדום גבוהי־הלב נועדו להיעשות ’קטנים’, הן במספרם והן במעמדם. ההרס והחורבן שיביא עליהם אלהים ישיגום, ולא משנה עד כמה גבוה ומרוחק יהיה מקום מושבם.
האויב ’יחפש בכול’
אחרי־כן, מציין יהוה באיזו יסודיות יבזזו האויבים את אדום: ”אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה, איך נדמיתה! הלוא יגנבו דיים; אם בוצרים באו לך, הלוא ישאירו עוללות!” — עובדיה 5.
בדרך־כלל, ממלאים הגנבים את אמתחתם עד שהם אומרים די, ומניחים את השאר. כמו־כן, בוצרי הענבים מותירים תמיד עוללות, כלומר, הפרי שנשאר על הגפן אחרי הבציר. אך, לא כן יהיה לגבי אדום.
עובדיה מבהיר: ”איך נחפשו עשיו! ניבעו מצפוניו!” (עובדיה 6) אויבי עשיו (אדום) יסרקו את כל המערות ומקומות־המיסתור. הם לא יותירו מאחור כל מטמון שהאדומים הצפינו.
איש לא יושיט לה עזרה
כאשר יתחילו העמים האויבים בהכנות למלחמה נגד אדום, היא תבקש מטבע הדברים עזרה מן האומות שהתיימרו להיות בנות־בריתה הקרובות. אך, כאשר ישגרו האדומים נציגים כדי לבקש מהן סיוע והגנה כנגד הכוחות הפולשים, ישולחו הנציגים ”עד הגבול” של הארצות אליהן פנו לעזרה. ליחס דומה יכולים לצפות האדומים אשר ינוסו אל מעבר לגבול ארצם, ויבקשו מיפלט מן המוות בארצות שכנות. או שהם לא יורשו להיכנס אליהן, או שיגורשו מהן. (עובדיה 7) אפילו בקרב האדומים עצמם לא יימצא מישהו חכם או גיבור דייו, כדי למנוע את האסון הממשמש ובא. — עובדיה 8, 9.
הסיבה לפורענות
הסיבה לפורענות שתבוא על אדום מובאת בזו הלשון: ”מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, ונכרת לעולם. ביום עמדך ביום שבות זרים חילו, ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל, גם אתה כאחד מהם.” — עובדיה 10, 11.
שבטי ישראל היו מזרע יעקב, ואילו האדומים היו צאצאי אחיו התאום, עשיו. מאחר שיעקב רכש את זכות הבכורה מאחיו, החל עשיו לנטור ליעקב איבה רצחנית. (בראשית כ״ה:27–34; כ״ז:30–45) לאורך תולדותיהם, המשיכו האדומים לגלות שנאה זו כלפי בני־ישראל. (במדבר כ׳:14–21; מלכים ב׳. ח׳:20–22; דברי־הימים ב׳. כ״א:8–10; כ״ח:16–20; תהלים פ״ג:5–9) במאה התשיעית לפה״ס, הוקיע יהוה את אדום, בפי נביאו עמוס, ”על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמיו, ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח.” — עמוס א׳:11.
כעבור למעלה ממאתיים שנה, נתנו האדומים ביטוי לשנאתם זו בצורה מרושעת במיוחד, כאשר החריבו הבבלים, בפיקודו של נבוכדנאצר, את ירושלים ואת בית־מקדשה. מחבר־התהלים כתב על המאורע, במבט לאחור, באמרו: ”זכור יהוה לבני אדום את יום ירושלים, האומרים, ’ערו, ערו, עד היסוד בה,” כלומר, החריבו והירסו את העיר עד שיתגלו יסודותיה. — תהלים קל״ז:7.
אלהים גינה את אדום על מעשי האיבה שלה, באמרו בפי עובדיה: ”ואל תרא ביום אחיך, ביום נכרו, ואל תשמח לבני־יהודה ביום אבדם, ואל תגדל פיך ביום צרה:... ואל תעמוד על הפרק [פרשת־הדרכים] להכרית את פליטיו, ואל תסגר שרידיו ביום צרה.” (עובדיה 12–14) בגידתה של אדום בישראל הגיעה עד לידי כך שרדפה אחרי פליטים שנמלטו על נפשם ומסרה אותם לידי האויב. אך, במעשים אלה התעלמו האדומים מעובדה חשובה אחת. מהי?
”קרוב יום יהוה”
יהוה המשיך ואמר: ”כי קרוב יום יהוה על כל הגויים, כאשר עשית — ייעשה לך, גמולך ישוב בראשך. כי כאשר שתיתם על הר־קדשי, ישתו כל הגויים תמיד, ושתו ולעו, והיו כלוא היו.” — עובדיה 15, 16.
אדום הצטרפה לאויבי עם־אלהים כאשר אלה חגגו, על־ידי שתייה לשוכרה, את מפלת ישראל ואת בזיזתם אותה. כעת יגיע תורם הם ’לשתות את כוס’ זעמו של אלהים. לא רק האדומים יהיו ”כלוא היו”, אלא כל העמים שהתנהגו בעוינות כלפי עמו הנבחר של אלהים.
אדום תהיה ל”קש”
יהוה הבטיח לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, כי יכבשו את ארץ כנען. (בראשית ט״ו:7, 17–21) הם אכן כבשוה, אך הוגלו ממנה על־ידי הבבלים, שהותירו את הארץ שוממה מאין יושב.
בפי נביאו עובדיה, ערב יהוה לכך שעם־ישראל ישוב לרשת את אדמתו, באמרו: ”ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, וירשו בית־יעקב את מורשיהם. והיה בית־יעקב אש ובית־יוסף להבה ובית־עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית־עשיו, כי יהוה דיבר.” — עובדיה 17, 18.
שוב לא תחולק אדמת ישראל לממלכת־יהודה, שהיתה מורכבת משבטי יהודה ובנימין (ואשר נקראה לעתים בשם ”יעקב”), ולממלכת־ישראל בת עשרת־השבטים (המכונה לעתים בשם ”בית־יוסף”). במלים אלה חזה יהוה את איחודם מחדש של שנים־עשר שבטי־ישראל. בניגוד לכך, נגזרה על אדום כליה. בני־ישראל נועדו לכלות את זרע עשיו, כשם שהאש אוכלת ומכלה את הקש.
ובכן, האם ירדו על אדום החורבן והשממה שנובאו עליה? כן, ללא ספק. יתרה מזאת: תוך התגשמות הצהרת אלהים בפי עובדיה, הן הגויים (פסוק 1) והן בני־ישראל (פסוק 18) נטלו חלק בזריעת ההרס והשממה. שים־לב לעדות המאשרת את התממשות הדברים שנובאו עליה.
כתובות עתיקות מגוללות את פרשת כיבושה של אדום על־ידי צבאות בבל, בפיקודו של המלך נבונאיד, במאה הששית לפה״ס. בהתאם לס. גד, מומחה להיסטוריה ולספרות של בבל, נימנו בין פלוגות הצבא של המלך נבונאיד, שכבשו את אדום ואת תימא, גם חיילים יהודים. בהתייחסו לעובדה זו, כותב ג׳ון לינדסיי במאמר ”מלכי בבל וממלכת אדום”: ”אם כן, דברי הנביא התגשמו, לפחות באורח חלקי, כשכתב כי יהוה אמר, ’ונתתי את נקמתי באדום, ביד עמי ישראל’(יחזקאל כ״ה:14). אנו נוכחים בהתגשמות חלקית של דברי עובדיה, שציין כי ’אנשי בריתה’ ו’אנשי שלומה’ של אדום ’ישיאו,’ כלומר, יפתו וירמו אותה, ’יוכלו לה’ ו’ישימו מזור [מוקש] תחתיה’. כאן אנו רואים התייחסות לבבלים, אשר למרות שבימי נבוכדנאצר היו נכונים לשתף אותה במפלת יהודה, הרי שתחת נבונאיד הם שמו, פעם אחת ולתמיד, קץ לשאפתנותה המסחרית של אדום (עובדיה 1, 7).” — PALESTINE EXPLORATION QUARTERLY (הרבעון לחקירת ארץ־ישראל), ינואר—יוני, 1976, עמוד 39.
הדבר עולה בקנה אחד עם העדות המקראית באשר למועד נפילתה של אדום. כאמור, היתה אדום ממלכה עצמאית כאשר נפלה ירושלים בידי צבאות נבוכדנאצר. אך, ספר מלאכי, שנכתב בערך במחצית המאה החמישית לפה״ס (כמאה שנה לאחר פלישת נבונאיד לאדום), מציין כי אלהים כבר שם ”את הריו [של עשיו] שממה ואת נחלתו לתנות מדבר,” כלומר, לתנים של המדבר. — מלאכי א׳:3.
”והיתה ליהוה המלוכה”
עם־ישראל נועד לשוב ולרשת את הארץ אשר ממנה הוגלה בבלה. בנוסף לכך, מתאר ספר עובדיה את התפשטות שטחה של ארץ־ישראל לכל עבר. היא נועדה להתפשט דרומה אל –תוך הנגב, מזרחה אל תוך שטח אדום לשעבר, ומערבה אל תוך השפלה וארץ־פלישתים. התפשטותה לפאתי צפון־מערב נועדה להגיע עד לחוף הפניקי, וצפונה עד לעיר צרפת הקדומה, שבין צור לצידון. בכיוון צפון־מזרח היא נועדה להשתרע על־פני כל השטח; שהיה שייך בעבר לממלכת־ישראל בת עשרת־השבטים, כולל שטח אפרים, השומרון והגלעד, שממזרח לנהר־הירדן. במקום שיהיו שבויים בארץ רחוקה ונוכריה, תשוב ”גלות ירושלים” אפילו מארץ רחוקה כספרד (ככל הנראה, אסיה הקטנה) ותירש מחדש את אדמת מולדתה, שתתפשט דרומה אל הנגב, ממנו גזלו בעבר תושבי־אדום אדמות. — עובדיה 19, 20.
ספר עובדיה מסיים בנימה מעודדת, בהצהירו: ”ועלו מושיעים בהר־ציון לשפוט את הר־עשיו, והיתה ליהוה המלוכה.” (עובדיה 21) בימים שאחרי מות יהושע בן־נון, הקים אלהים שופטים כדי ’להושיע’ את ישראל מן הדיכוי הזר וכדי להחזיר לישראל את השטח שכבש האויב. עובדיה מתאר את שבי־ציון כפועלים באורח דומה. — שופטים ב׳:16.
למרבה השמחה, מבטיחה נבואה זו — בהיקף נרחב יותר — כי יבוא היום בו יכחיד אלהים את כל אויביו, ויפרוש את מלכותו על תבל ומלואה. (תהלים כ״ב:28, 29) נבואת אזהרה ונחמה זו, שמאת האלהים, ראויה להיות מופצת בכל רחבי־העולם. הנוטל אתה חלק קבוע בהכרזתה לזולת?