”יהוה מתיר אסורים”
הייתי מכורה לסמים. במשך קרוב לעשרים שנה חייתי בחלום־בלהות. הכל התחיל באורח תמים למדי, בלא שאבין מה קורה באמת.
אותה עת הייתי בת 18. זמן קצר קודם־לכן קיבלתי כאן, בארגנטינה, את תעודת־ההסמכה שלי בתור מורה, עקב התעקשותה של אמי, שבלי ספק לא רצתה אלא את טובתי, התחלתי ללמוד ביוכימיה.
אבל הייתי מעדיפה להישאר בבית עם אמי, ללמוד לבשל, לתפור ולטפל במשק־הבית. הייתי ביישנית, מסוגרת, שקועה בהרהורים, שקטה — במלים אחרות, מופנמת ואוהבת־בית. חסרתי את החוצפה והדחף הנחשבים כמעט לכורח־המציאות בעולם הנוכחי.
באותה תקופה החילותי לעלות מעט במשקל. גובהי הוא קצת למעלה ממטר ושלושים, וככל הצעירות המודעות לגיזרתן, לא יכולתי לסבול לראות את עצמי אפילו עם עודף־משקל קטן ביותר.
לאחר ששוחחתי על הבעיה עם אמי, החלטנו לבקר אצל רופא. ניגשנו אל אנדוקרינולוג (מומחה להפרשה פנימית) שהתמחה בחילוף־חומרים ובתזונה. הוא רשם לי דיאטה, נתן לי משהו לבלוטת– התריס ומספר גלולות לדיכוי התיאבון. הרגשתי נהדר ולא עבר זמן רב ואיבדתי את מעט הקילוגרמים המיותרים!
מכורה לסמים
אך, עקב כך נעשיתי מכורה לסמים, משום שאותן גלולות הכילו אמפיטמינים (חומרים ממריצים). האמפיטמינים ומרכיביהם הם היסוד לגלולות הרזייה ולשמירה על עירנותם של סטודנטים המתכוננים לבחינות והזקוקים ליותר זמן ללימודים. מוצרים אלה גורמים לאדם לחוש מבריק במיוחד. הם יוצרים אצלו תחושה של התרוממות־הרוח וביטחון־עצמי, וממש דוחפים אותו לנוע, לפעול, לחשוב מהר, לעלות על כולם. אך, הם גם גורמים להתמכרות.
אחר־כך עברתי לאקטמין, סם חזק יותר המכיל אף הוא אמפיטמינים. לאחר שהתכוננתי לבחינה כלשהי הייתי תשושה כולי, הן גופנית והן נפשית. גופי ומוחי ביקשו נואשות מנוחה על־מנת להתאושש. הייתי זקוקה לעשרה ימים לפחות של שינה ומנוחה, אך לא יכולתי לעצור בשלב זה. המקצועות האחרים שלי, לימודי, ובנוסף לכך עבודתי כעוזרת לפרופסור — לא יכולתי לוותר על אף אחד מאלה רק משום שעברתי בחינה. נטלתי, איפוא, מנות גדולות יותר של סמים.
החילותי לשקוע בתוך מערבולת של השמדה־עצמית. רציתי להיגמל מן הסמים, אך פשוט לא יכולתי. לשם כך היה עלי לוותר על הקריירה שלי, לפרוש ממש בשיא חיי ולבלות את שארית ימי באפס מעשה! כך חשתי. כיצד יכולתי לומר לאמי, שתלתה בי תקוות כה גדולות, ”אמא, אינני יכולה להמשיך ללמוד. אני זקוקה למנוחה לזמן בלתי– מוגבל”?
טרגדיות משפחתיות
התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. כל אותה עת המשכתי לצרוך סמים. בני השני חלה. היתד. לו מחלה מוזרה שהרופאים איבחנו אותה, תוך ספיקות, בתור אנספליטיס (דלקת־המוח), שתוצאתה היתה פיגור שכלי. אינני יודעת אם לתלות את הגורם לכך בנטילתי את הסמים. נתקפתי ייאוש על שבני לא יוכל לתפוש את מקומו בחברה של החזקים ורבי־האון.
אותה עת כבר הייתי זקוקה לסמים, רק כדי שאוכל לקום בבוקר ולהתייצב בפני המציאות של חיי — ביתי, בני, בעלי. תוהו ובוהו שררו בחיי. היו לי כל־כך הרבה בעיות! שקעתי,בדיכאון, וחרדה אחזה בי במיוחד למראה בני החולה. בעלי ואני כלל לא הסתדרנו זה עם זה. פעמיים אושפזתי בבית־חולים לחולי־נפש.
שם למדתי ליטול ברביטוראטים, החומרים מהם מורכבים כדורי־שינה. אהה, לישון ולשכוח הכל! כשיצאתי מבתי־החולים, החילותי לקחת גם אמפטמינים וגם ברביטוראטים, על־מנת להתייצב בפני מציאות־החיים הקשה. בסופו־של־דבר, נאלצתי להכניס את בני למוסד למפגרים, שם סיים את חייו הקצרים בגיל אחת־עשרה. חשתי כאילו לבי נשבר בקרבי מרוב כאב וסבל.
בעלי ואני נפרדנו ומכרנו את ביתנו. השתמשתי בחלקי כדי לממן את התמכרותי לסמים. מאחר שלא עבדתי, מסרתי את בני הבכור לקרובי־משפחה, שכן מה שקיבלתי מבעלי לא הספיק לקיום שנינו. הפרידה מבני למשך שנים ארוכות אך הגבירה את צערי וכאבי.
בנסיון למצוא פתרון לבעיות חיי, נסעתי למאר־דל־פלאטה, שם קיבלתי עבודה במפעל דגים. הסכום שהשתכרתי הספיק רק לחדר אותו חלקתי עם נערות אחרות, ולקיום עלוב. למדתי גם במעבדה. כל אותה עת השתוקקתי מאוד לראות את בני מעת לעת. כמה ריקים ועצובים היו חיי! סיימתי את קורס לימודי המעבדה, בחשבי שעם תעודה אוכל להשיג עבודה שהכנסתה טובה יותר, ולהתאחד מחדש עם בני. איזו אכזבה נחלתי! בשטח המקצועי התחרות רבה אפילו עוד יותר, וקשה יותר למצוא עבודה. כדי להתקבל, היה צורך ב”קשרים” עם אנשים בעלי־השפעה, ואני לא הכרתי איש.
מכספים שקיבלתי עתה בגין ירושה, החילותי לשלם עבור חלקת־אדמה. ברוב ייאושי נסעתי לראות את בני, כדי לשאול אותו אם ייאות לחיות עמי זמנית באוהל על החלקה שאני רוכשת, כיון שהיתה זו עונת־הקיץ. שנינו סבלנו מאוד מחמת הפרידה. הוא נענה להצעתי. אותה עת היה בן חמש־עשרה בלבד. כך אירע, שלקראת תום 1975 התגוררנו יחדיו באוהל.
תפילה לעזרה
עד היום זכור לי שהיה זה ליל ה־31 בדצמבר, באמצע כל ההילולה של ערב ראש ־השנה האזרחית, שהתפללתי. הפצרתי בכל לבי באלהים, שאותו עדיין אפילו לא הכרתי, כי לעולם, לעולם שוב לא יפרידני מבני.
כמובן, המשכתי לצרוך סמים. שאם לא כן, לא היה מוחי פועל. עתה נזקקתי אליהם לא רק כדי להמשיך לחיות למען בני, אלא גם כדי לתכנן את העתיד. הכסף הלך ואזל במהירות. אילו השתמשתי בו נכונה, היה הוא מספיק למחייתנו, אך היה עלי להמשיך לקיים את הרגל הסמים שלי.
לא עבר זמן רב והמחשבה לשים קץ לחיי ולחיי בני החלה לנקר במוחי. כעבור ימים מעטים ניגשה אחת מעדי־יהוה אל אוהלנו ומסרה לנו מספר עותקים של חוברת המצפה. לאחר שקראתי מאמרים אחדים, אמרתי לבני: ”את זה חיפשתי כל חיי!” לאחר ימים מספר חזרה העדה וברוב־טובה הזמינה אותנו לארוחת־צהריים בביתה, שם שוחחה עימנו על מלכות אלהים. חשתי כמי ששט בים סוער ובסופו־של־דבר הגיע אל חוף־מבטחים. מן המקרא למדתי, כי אוכל לראות שוב את בני המת! האם יהא זה מוגזם לייחל לכך? — דניאל י״ב:2.
ברגע ששמעתי את הבשורה הנפלאה הזאת, חשתי בלבי שלא יתכן שצריכת הסמים שלי משביעה את רצונו של אל אוהב כגון זה. מלבד זאת, וכי מדוע אמשיך לקחתם, כאשר עתה פועל בקרבי כוח אחר, מניע רב־און, התקווה הנפלאה לעתיד לבוא? לאושרי, האיץ בי הדבר להמשיך לחיות ולשנות את נתיב חיי.
השחרור מכבלי הסמים
כמובן, הדבר לא היה קל, אחרי שהרוויתי את גופי במשך קרוב לעשרים שנה בסמים וגרמתי לכך שיפעל אך ורק בעזרתם. לאחר ששמעתי את הבשורה המעניקה־חיים, חדלתי מיד, מיום אחד למשנהו. אך, גופי זעק לסמים. בכל זאת, החלטתי היתה נחושה להתמודד עם החיים יחד עם בני, ולהכניס סדר בחיינו. יהוה העניק לי את הכוח לעשות כן. האמת שלו פעלה לשחרורי מכבלי הסמים. — תהלים קמ״ו:7.
העדה שניהלה עימנו שיעורי־תנ״ך הציעה לנו להתגורר אצלה, שם תהיה לנו נוחות רבה יותר, ובסופו־של־דבר הסכמנו. לצידה למדתי את העקרונות היסודיים של טיפול יומיומי בבית ובמשפחה, כיון שגם לה היו ילדים.
גם בני וגם אני נאבקנו בעקשנות ועבדנו קשה, ולאחר תיכנון נאות, ועקב עזרתו וברכתו של יהוה, הצלחנו להקים בית צנוע משלנו, העולה על מה שחלמנו אי־פעם שיהיה לנו.
עתה צצה ועלתה בעיה חמורה נוספת. כאשר חדלתי לצרוך סמים, שקלתי רק 48 קילוגרם, אך בפחות משנה עליתי ל־75 קילוגרם. היה זה מבחן קשה נוסף עבורי: לא יכולתי לסבול לראות עצמי במצב זה.
מה אעשה לגבי משקלי? הבעיה הטרידה אותי. לא רציתי לבלוע אפילו אספירין, ובוודאי שלא סם אחר כלשהו שנהגתי לקחתו בעבר. חיפשתי בשקידה בכל פרסומי עדי־יהוה מידע הנוגע לבעייתי. מצאתי מספר הוראות פשוטות, אך יעילות מאוד, שהעניקו לי תוצאות נפלאות. לאחר קרוב לשנתיים של מאבק קשה ושליטה־עצמית, ירדתי לבסוף למשקלי הקודם. גם זה לא היה קל. אך, חשתי טוב יותר מבחינה גופנית, נפשית ורוחנית. לעתים, כאשר חשתי שכוחי הולך ונחלש, הייתי מתפללת לעזרת אלהים ואמנם זכיתי לה. נוכחתי באמיתות דברי ישעיהו מ׳: 29: ”נותן לייעף כוח, ולאין־אונים עוצמה ירבה.”
גם בני וגם אני הננו עתה עדי־יהוה, ואני מקדישה את מלוא זמני להכרזת מלכות־אלהים וברכותיה לזולת. זאת הדרך שלי להודות לו על חסדו הרב.