נאמנים לבלי חת תחת הדיכוי הנאצי

ב־17 ביוני 1946 שלחה וִילְהֶלְמִינָה מלכת הולנד איגרת תנחומים למשפחה של עדי־יהוה באמסטרדם.‏ באיגרת הביעה את הוקרתה לאחד מבני המשפחה,‏ יקובּ ון בנקום,‏ שהוּצא להורג בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.‏ לפני מספר שנים,‏ החליטה עיריית דוטיכם,‏ עיר במזרח הולנד,‏ לכנות את אחד מרחובותיה על שם ברנרט פולמן,‏ עד־יהוה נוסף שהוצא להורג בימי המלחמה.‏

מדוע פעלו הנאצים נגד יקובּ,‏ ברנרט ועדי־יהוה אחרים בהולנד במלחמת העולם השנייה?‏ כיצד שמרו עדים אלו על נאמנותם בשנים של רדיפות אכזריות וזכו בסופו של דבר לכבוד והוקרה מצד בני ארצם ומצד המלכה?‏ הבה נספר על כמה אירועים שהובילו לעימות בסגנון דוד וגוליית בין קבוצה קטנה של עדי־יהוה לבין מכונת המלחמה הענקית של הנאצים.‏

פעילים יותר מאי פעם תחת חרם

ב־10 במאי 1940 פלש הצבא הנאצי להולנד.‏ הואיל והספרות שהפיצו עדי־יהוה חשפה את המעשים השטניים של הנאציזם והעלתה על נס את מלכות אלוהים,‏ ניסו הנאצים באופן מיידי להשבית את פעילותם של העדים.‏ פחות משלושה שבועות אחרי הפלישה,‏ הוּצא צו הוראה סודי המטיל חרם על עדי־יהוה.‏ ב־10 במרס 1941 התפרסם הצו בכתבה בעיתון שהאשימה את העדים בתעמולה ”‏נגד המדינה ומוסדות הכנסייה”‏.‏ כתוצאה מכך,‏ צֵיד העדים צבר תאוצה.‏

הגסטאפו,‏ המשטרה החשאית הזכורה לשמצה,‏ עקב אחר כל הכנסיות,‏ אך רדף קשות ארגון משיחי אחד בלבד.‏ ”‏רק קבוצה אחת”‏,‏ מציין ההיסטוריון ההולנדי ד״ר לואי דה יונג,‏ ”‏נרדפה עד מוות — עדי־יהוה”‏ (‏ממלכת הולנד במלחמת העולם השנייה [‏Het Koninkrjik der Nederlanden in de Tweede Wereldoorlog]‏)‏.‏

משטרת הולנד שיתפה פעולה עם הגסטאפו באיתור העדים ובמעצרם.‏ בנוסף לכך,‏ משגיח נפה שהפחד גבר עליו ונעשה לכופר,‏ מסר לנאצים מידע על מי שהיו אחיו לאמונה.‏ באפריל 1941 היו 113 עדים במעצר.‏ האם שמה התקפה זו קץ לפעילותם?‏

התשובה מצויה בדיווחים מהולנד (‏Meldungen aus den Niederlanden)‏,‏ מסמך סודי מטעם משטרת הביטחון הגרמנית (‏Sicherheitspolizei)‏ שהוכן באפריל 1941.‏ על־אודות עדי־יהוה נמסר במסמך:‏ ”‏כת אסורה זו מבצעת פעילות נמרצת בכל רחבי המדינה,‏ מקיימת אסיפות בלתי חוקיות ומפיצה עלונים הנושאים סיסמאות כגון ’‏זהו פשע לרדוף את עדיו של אלוהים’‏ ו’‏יהוה יעניש את הרודפים בהשמדה נצחית’‏”‏.‏ בחלוף שבועיים נמסר מאותו מקור כי ”‏חרף הגברת הצעדים הקשים שנוקטת משטרת הביטחון נגד פעילותם של תלמידי המקרא,‏ הולך וגדל היקף פעילותם”‏.‏ למרות סכנת המעצר שריחפה מעל ראשם,‏ המשיכו העדים במלאכתם וחילקו בציבור,‏ ב־1941 לבדה,‏ יותר מ־000,‏350 פריטי ספרות.‏

מניין שאבה קבוצה קטנה זו של מאות עדים שרק הלכה וצמחה את האומץ להתייצב בפני אויביהם האימתנים?‏ העדים,‏ בדומה לישעיהו הנביא הנאמן,‏ יראו מפני אלוהים ולא מבני אדם.‏ מדוע?‏ הם שמו את מלוא מבטחם בדברים המעודדים שאמר יהוה לישעיהו:‏ ”‏אנוכי,‏ אנוכי הוא מנחמכם.‏ מי את ותיראי מאנוש ימות [‏בן־תמותה]‏?‏”‏ (‏ישעיהו נ״א:‏12‏)‏.‏

אומץ לב מזכה את בעליו בכבוד

בסוף 1941 הגיע מספר העדים העצורים ל־241.‏ מעטים נכנעו לחרדת אדם.‏ וילי לגס,‏ חבר נודע לשמצה במשטרה החשאית של גרמניה,‏ מצוּטט כמי שאמר ש”‏90 אחוז מעדי־יהוה לא היו מוכנים לגלות דבר,‏ ואילו אחוזים ספורים מקבוצות אחרות אזרו אומץ למלא פיהם מים”‏.‏ הכומר ההולנדי יוהנס ג׳.‏ בוסקס,‏ שישב בכלא יחד עם כמה עדים,‏ כתב ב־1951 דברים המחזקים את הצהרתו של לגס:‏

‏”‏באותם ימים התחלתי לרחוש להם כבוד רב בשל ביטחונם באלוהים ובשל אמונתם העזה.‏ לעולם לא אשכח את הבחור הצעיר — ודאי לא מלאו לו אפילו 19 שנים — שחילק עלונים אשר חזו את נפילתם של היטלר והרייך השלישי.‏ .‏.‏.‏ הוא יכול היה להשתחרר תוך חצי שנה אילו היה מבטיח לחדול מכל פעילות.‏ אך הוא סירב לעשות זאת בכל תוקף,‏ ודנו אותו למאסר עולם במחנה עבודה בגרמניה.‏ ידענו היטב מה משמעות הדבר.‏ למחרת בבוקר כשלקחו אותו נפרדנו ממנו לשלום.‏ אמרתי לו שנחשוב עליו ושנתפלל בשבילו.‏ תשובתו היחידה היתה:‏ ’‏אל תדאגו לי.‏ מלכות אלוהים בוא תבוא’‏.‏ לא שוכחים דבר כזה,‏ גם אם אתה מתנגד לעיקרי־האמונה של עדי־יהוה”‏.‏

חרף הדיכוי האכזרי צמח ועלה מספר העדים.‏ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בהולנד כ־300 עדים,‏ וב־1943 עלה מספרם ל־379,‏1.‏ למרבה הצער,‏ עד סוף אותה שנה מתו במחנות ריכוז שונים 54 עדים מקרב 350 ויותר שהיו עצורים.‏ נכון ל־1944 היו 141 עדי־יהוה הולנדים שעדיין הוחזקו במחנות ריכוז.‏

השנה האחרונה לרדיפות הנאציות

אחרי יום הפלישה לנורמנדיה,‏ ב־6 ביוני 1944,‏ החלה השנה האחרונה לרדיפת העדים.‏ הנאצים ובני בריתם עמדו מבחינה צבאית עם הגב לקיר.‏ אפשר היה לצפות שבנסיבות אלו יחדלו הנאצים לצוד אחר משיחיים חפים מפשע.‏ ואולם,‏ במרוצת השנה ההיא,‏ נעצרו עוד 48 עדים,‏ ו־68 אסירים נוספים מקרב העדים מצאו את מותם.‏ אחד מהם היה יקובּ ון בנקום,‏ שהוזכר קודם לכן.‏

יקובּ בן ה־18 נמנה עם 580 עדי־יהוה שנטבלו ב־1941.‏ זמן קצר אחרי כן ויתר על עבודה מכניסה,‏ משום שאילו החזיק בה היה עליו להתפשר על עמדתו הניטרלית.‏ הוא התפרנס כשליח והחל לשרת כמבשר בשירות מלא.‏ פעם אחת,‏ כשהעביר ספרות מקראית,‏ נתפס ונעצר.‏ באוגוסט 1944 שלח יקובּ בן ה־21 מכתב אל משפחתו מבית הכלא ברוטרדם:‏

‏”‏מצבי טוב מאוד וכולי מאושר.‏ .‏.‏.‏ עד כה חקרו אותי ארבע פעמים.‏ שתי החקירות הראשונות היו די קשות.‏ היכו אותי מכות נמרצות אבל תודות לכוחו ולחסדו של אדוננו,‏ לא מסרתי שום מידע.‏ .‏.‏.‏ נאמתי כאן כבר שש פעמים בפני סך כולל של 102 איש.‏ חלקם גילו עניין והבטיחו שאחרי שישתחררו ימשיכו להתעניין בנושא”‏.‏

ב־14 בספטמבר 1944 הועבר יקובּ למחנה ריכוז בעיר אַמֶרספוֹרט.‏ גם שם המשיך לבשר.‏ כיצד?‏ שותפו למאסר מספר:‏ ”‏האסירים אספו בדלי סיגריות שהשליכו השומרים והשתמשו בדפים של ספרי מקרא כנייר לסיגריות.‏ יקובּ הצליח לפעמים לקרוא כמה מילים מדפי המקרא שגולגלו להכנת סיגרייה,‏ ומייד בישר לנו על סמך מה שקרא.‏ לא חלף זמן רב והדבקנו לו את הכינוי ’‏איש המקרא’‏”‏.‏

באוקטובר 1944 הצטווה יקובּ יחד עם קבוצת אסירים גדולה לחפור תעלות ללכידת טנקים.‏ יקובּ סירב לעשות זאת מפני שמצפונו לא הרשה לו לתמוך במאמץ המלחמתי.‏ השומרים איימו עליו שוב ושוב,‏ אך הוא לא זז מעמדתו.‏ ב־13 באוקטובר נלקח מן הצינוק אל אתר החפירה.‏ גם הפעם עמד בסירובו.‏ לבסוף הצטווה לחפור את הקבר של עצמו ונורה למוות.‏

המצוד אחר העדים נמשך

עמדתם האמיצה של יקובּ ואחרים עוררה את זעמם של הנאצים והובילה למצוד נוסף אחר העדים.‏ אחד האנשים המבוקשים היה אוורט קטלרי בן ה־18.‏ בתחילה,‏ הצליח אוורט לחמוק מידיהם ולהסתתר,‏ אבל מאוחר יותר נעצר,‏ והנאצים ניסו במכות אכזריות להציל מפיו מידע על עדים אחרים.‏ הוא שתק ונשלח לגרמניה לעבודות כפייה.‏

באותו חודש,‏ אוקטובר 1944,‏ חיפשה המשטרה אחר גיסו של אוורט,‏ ברנרט לוימס.‏ הם מצאו אותו בחברת שני עדים אחרים — אנטוני רמייר ואלברטוס בוז.‏ אלברטוס ריצה כבר 14 חודשי מאסר במחנה ריכוז.‏ אחרי ששוחרר חזר לפעילות ההטפה במלוא המרץ.‏ תחילה היכו הנאצים את שלושת הגברים ללא רחמים,‏ ואחרי כן ירו בהם למוות.‏ רק בתום המלחמה אותרו גופותיהם ונקברו מחדש.‏ זמן קצר לאחר המלחמה דיווחו כמה עיתונים מקומיים על פרשה זו.‏ באחד העיתונים נכתב כי שלושת העדים עמדו בסירובם לשרת את הנאצים בכל צורה שנוגדת את חוקי אלוהים,‏ וכי ”‏על כך שילמו בחייהם”‏.‏

בינתיים,‏ ב־10 בנובמבר 1944,‏ נעצר ברנרט פולמן שהוזכר בתחילת המאמר ונשלח לעבוד בפרוייקט צבאי כלשהו.‏ הוא היה העד היחידי בין העובדים בכפייה,‏ וגם היחידי שלא היה מוכן לעבוד בעבודה זו.‏ השומרים ניסו בדרכים שונות לגרום לו להתפשר.‏ הם לא נתנו לו לאכול.‏ היכו אותו באכזריות באלות,‏ באת חפירה ובקת רובה.‏ אילצו אותו לזחול במים קרים בגובה הברכיים,‏ והשליכו אותו למרתף לח,‏ שבו עבר את הלילה בבגדיו הרטובים.‏ למרות זאת,‏ ברנרט דבק בעמדתו.‏

שתיים מאחיותיו,‏ שלא היו שותפות לאמונתו,‏ הורשו לבקר אותו.‏ הן לחצו עליו לשנות את דעתו,‏ אך ללא הועיל.‏ כששאלו אותו אם יש משהו שהן יכולות לעשות בשבילו,‏ הציע להן לחזור הביתה וללמוד את המקרא.‏ רודפיו הרשו גם לאשתו ההרה לבקר אותו,‏ בתקווה שהיא תשבור את התנגדותו.‏ אבל נוכחותה ומילותיה האמיצות רק חיזקו את נחישותו לשמור על תומתו לאלוהים.‏ ב־17 בנובמבר 1944 נורה ברנרט בידי חמישה ממעניו לעיני כל העובדים בכפייה.‏ גם לאחר שמת וגופתו היתה מנוקבת ככברה,‏ נתקף המפקד בטירוף,‏ שלף את אקדחו וירה בשתי עיניו של ברנרט.‏

ההוצאה להורג זיעזעה את העדים,‏ אך הם נותרו נאמנים לבלי חת והמשיכו בפעילותם המשיחית.‏ קהילה קטנה של עדי־יהוה,‏ ששכנה סמוך למקום שבו הוצא ברנרט להורג,‏ דיווחה זמן קצר לאחר מכן:‏ ”‏למרות מזג האוויר הסוער והקשיים שמערים השטן בדרכנו,‏ ביצענו החודש פעילות רבה.‏ מספר השעות שהוקדשו לשירות השדה עלה מ־429 ל־765.‏ .‏.‏.‏ אח אחד בישר לאיש אשר גילה נכונות לשמוע את הבשורה.‏ האיש שאל אותו אם הוא מייצג את הדת שאליה השתייך האדם שנורה.‏ כשנודע לו שכן,‏ קרא האיש:‏ ’‏איזה בן אדם,‏ איזו אמונה!‏ זה בעיניי גיבור אמונה!‏’‏”‏

הם שוכנים בזיכרונו של יהוה

במאי 1945 הובסו הנאצים ונסוגו מהולנד.‏ חרף הרדיפות האכזריות במלחמה,‏ עלה מספר העדים מכמה מאות ליותר מ־000,‏2.‏ בהתייחסו לעדים אלו מתקופת המלחמה מציין ההיסטוריון ד״ר דה יונג:‏ ”‏רובם המכריע סירבו לכפור באמונתם למרות האיומים והעינויים”‏.‏

אם כן,‏ לא בכדי זכרו גורמי ציבור חילוניים את עדי־יהוה בשל עמדתם האמיצה תחת השלטון הנאצי.‏ חשוב מכך,‏ את דוגמתם הנעלה של עדים אלו מתקופת המלחמה יזכרו יהוה וישוע (‏עברים ו׳:‏​10‏)‏.‏ במרוצת אלף שנות שלטון המשיח,‏ יוקמו לתחייה עדים נאמנים אלו,‏ שמסרו את נפשם בשירות אלוהים לבלי חת,‏ ויוכלו לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות!‏ (‏יוחנן ה׳:‏​28,‏ 29‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

יקובּ ון בנקום

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

גזיר עיתון המדווח על הצו המחרים את עדי־יהוה

‏[‏תמונות בעמוד 27]‏

ימין:‏ ברנרט לוימס;‏ מתחתיו:‏ אלברטוס בוז (‏משמאל)‏ ואנטוני רמייר;‏ למטה:‏ משרד החברה בהמסטדה