שאלות של קוראים
מהי השקפת הקהילה המשיחית לגבי זללנות?
דבר־אלוהים מגנה הן את השכרות והן את הזללנות כהתנהגות שאינה מקובלת בקרב משרתי אלוהים. לפיכך, יחסה של הקהילה המשיחית לזללן חסר תקנה היא בדיוק כמו לשיכור מוּעד. אין מקום לא לסובאים ולא לזללנים בקהילה המשיחית.
במשלי כ״ג:20, 21 נאמר: ”אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו. כי סובא וזולל ייוורש, וקרעים תלביש נומה”. בדברים כ״א:20 אנו קוראים על אדם ”סורר ומורה” שהיה ראוי לפי תורת משה לדין מוות. לפי הפסוק, שתי התכונות ”זולל וסובא”, אפיינו מורד חסר חרטה זה. ברור שהדעת לא סבלה זללנות בעם ישראל הקדום בקרב אלה שרצו לשרת את אלוהים.
מה הזללנות מקפלת בתוכה ומה יש לכתבי־הקודש המשיחיים לומר בנושא? הזללן מוגדר כ”אדם הנוהג בחמדנות וברעבתנות באכילה ובשתייה”. אם כן, הזלילה היא צורה של חמדנות, והרי דבר־אלוהים מציין ש”חמדנים” לא יימנו בין יורשי מלכות אלוהים (קורינתים א׳. ו׳:9, 10; פיליפים ג׳:18, 19; פטרוס א׳. ד׳:3). בנוסף, כאשר הזהיר השליח פאולוס את המשיחיים לבל יעסקו ב”מעשי הבשר”, הוא מנה באותה נשימה ”שכרות, הוללות וכדומה” (גלטים ה׳:19–21). ברוב המקרים מתלוות לבולמוס האכילה גם שכרות והוללות. ללא ספק, הזללנות כלולה בדברי פאולוס: ”וכדומה”. וכדין יתר ”מעשי הבשר”, יש להרחיק מן הקהילה משיחי שיצא לו שם של זללן המסרב בכל תוקף לשנות את אורח חייו החמדני (קורינתים א׳. ה׳:11, 13).a
הגם שהשכרות שקולה במקרא כנגד זללנות, קל יותר לזהות את השכרות משום שברוב המקרים הסימנים ניכרים לעין. ואולם קשה בהרבה להצביע על הפרט כזללן מושבע, מכיוון שלא ניתן להסיק מסקנות רק על־פי מראה חיצוני. מכאן שטיפול במצבים בנושא חשוב זה דורש משנה תשומת לב וחדות הבחנה מצד זקני־הקהילה.
לדוגמה, השמנוּת עשויה להוות ראיה לזללנות, אך אין זה כלל גורף. משקל יתר יכול להיגרם ממחלה. סיבה אחרת לעודף משקל נובעת מגורמים תורשתיים. עלינו גם לזכור כי השמנה היא מצב פיסי בעוד שזללנות היא הלוך נפש. השמנוּת מוגדרת כ”הצטברות שומן גוף עודף”, ולעומת זאת הזללנות או הגרגרנות כ”אכילה בחמדנות רבה או אכילה מופרזת”. לפיכך, הזללנות אינה נקבעת על־פי ממדיו של האדם, אלא על־פי גישתו למזון. האדם יכול להיות בעל משקל נורמאלי או אפילו רזה אך עדיין זללן. נוסף על כך, ההגדרה למשקל אידיאלי או לגזרה מושלמת שונה לחלוטין ממקום למקום.
מה הם תסמיני הזללנות? הזללן אינו מגלה בדרך כלל ריסון עצמי. הוא נתקף בולמוס ומלעיט עצמו באוכל עד כדי הרגשת חוסר נוחות ורצון להקיא. היעדר ריסון עצמי מצביע כי אין זה מעניינו כלל ועיקר שהוא מטיל חרפה על יהוה ומכפיש את שמם הטוב של משרתיו (קורינתים א׳. י׳:31). מאידך, אין לקטלג אוטומטית אדם כ”בעל תאוות” רק משום שהפריז באכילה בכמה מקרים בודדים (אפסים ה׳:5). בכל אופן, בהתאם לרוח הדברים שבגלטים ו׳:1, ייתכן שמשיחי שנוהג כך זקוק לעזרה. פאולוס מבהיר: ”אחיי, אם ייכשל איש מכם באיזו עבירה, אתם האנשים הרוחניים תקימו אותו ברוח של ענווה”.
מדוע עצת המקרא להימנע מלהפריז באכילה חשובה בייחוד כיום? משום שבמיוחד לגבי תקופתנו הזהיר ישוע: ”הישמרו לכם שלא יכבד לבבכם בשתיה [”בזללנות”, ע״ח] ובשכרון ובדאגות החיים והיום ההוא יבוא עליכם פתאום; כי כמו פח יבוא” (לוקס כ״א:34, 35). אחת הדרכים החשובות להימנע מאורח חיים הרסני מבחינה רוחנית היא להתרחק מאכילה מופרזת.
מתינות היא מעלה משיחית (טימותיאוס א׳. ג׳:2, 11). לכן, אין ספק שיהוה יושיט יד למי שמבקשים באמת ובתמים ליישם את עצת המקרא בקשר להרגלי אכילה ושתייה מתונים (עברים ד׳:16).
[הערת שוליים]
a ראה ”שאלות של קוראים” בחוברת המצפה מ־1 במאי 1986 (אנג׳).