דבר יהוה נוסק אל על ב”‏ארץ הנשרים”‏

‏”‏ארץ הנשרים”‏.‏ כך מכנים האלבנים את ארצם.‏ מדינה זו לחוף הים האדריאטי,‏ שוכנת בחצי־האי הבלקני ומצטנפת בין יוון ויוגוסלביה לשעבר.‏ למרות התיאוריות הרבות לגבי מוצאו של העם האלבני,‏ מרבית ההיסטוריונים תמימי דעים כי האלבנים ושפתם הם צאצאי האילירים הקדומים,‏ אשר תרבותם מתוארכת ל־2000 לפה״ס,‏ על־פי האנציקלופדיה בריטניקה (‏אנג׳)‏.‏

יופיה הטבעי של אלבניה משתרע מההרים המשוננים בצפון הרחוק ועד לחופי החול הלבנים לאורך הים האדריאטי בדרום.‏ אולם,‏ חינה האמיתי טמון בתושביה.‏ האלבנים הם אנשים חמים ומכניסי אורחים,‏ מלאי חיים ורגש.‏ כמו כן,‏ הם חדי תפיסה ומביעים בלהט את דעותיהם.‏

ביקורו של שליח נודע

אופיים השובה לב של התושבים והנופים הקסומים משכו ללא ספק את תשומת לבו של איש מסעות מיוחד במינו לפני מאות שנים.‏ בערך בשנת 56 לספירה כתב השליח פאולוס למוד המסעות את הדברים הבאים:‏ ”‏הספקתי לבשר את בשורת המשיח.‏.‏.‏ עד אִלוּרִיקוֹן”‏ (‏רומים ט״ו:‏19‏)‏.‏ חלקה הדרומי של אילוריקון מקביל לשטחה המרכזי והצפוני של אלבניה כיום.‏ פאולוס כתב מקורינתוס שביוון,‏ מדרום לאילוריקון.‏ העובדה שאמר כי בישר ביסודיות ”‏עד אלוריקון”‏,‏ מצביעה על כך שהוא הצפין והגיע עד לגבולה או שממש נכנס לשטחה.‏ כך או כך,‏ פאולוס בישר באזור שנודע כיום כדרום אלבניה.‏ אם כן,‏ ניתן לומר כי ככל הידוע לנו,‏ המבשר הראשון שהכריז את בשורת המלכות באלבניה היה פאולוס.‏

מאות שנים חלפו.‏ אימפריות קמו ונפלו.‏ שלטונות זרים רבים חלשו על פינה קטנה זו באירופה,‏ עד אשר הפכה אלבניה ב־1912 למדינה עצמאית.‏ כעבור כעשור,‏ הבשורה על מלכות יהוה שוב נשמעה באלבניה.‏

התחלה מרגשת בתקופתנו

בשנות ה־20 של המאה העשרים,‏ מספר מהגרים אלבנים שחיו בארצות־הברית והתרועעו עם תלמידי המקרא הבינלאומיים,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה,‏ חזרו לאלבניה על מנת לשתף אחרים בדברים שלמדו.‏ נאשו אידריזי היה אחד מהם.‏ היו שגילו עניין במסר.‏ כדי לטפח את ההתעניינות ההולכת וגדלה החל משרד הסניף ברומניה ב־1924 להשגיח על פעילות ההטפה באלבניה.‏

טהנס דוּלי (‏את’‏ן דוליס)‏ היה בין מי שלמדו על יהוה באלבניה במהלך השנים הללו.‏ הוא נזכר:‏ ”‏ב־1925 היו שלוש קהילות מאורגנות באלבניה,‏ וכמה תלמידי מקרא ומעוניינים פזורים פה ושם ברחבי הארץ.‏ האהבה שהם רחשו זה לזה הייתה כל כך בולטת בהשוואה.‏.‏.‏ לאנשים מסביבם!‏”‏a

היעדר מערכת כבישים טובה הקשה מאוד על התנועה בדרכים.‏ למרות זאת,‏ מבשרים נלהבים נענו לאתגר.‏ למשל בוְלוֹרָה,‏ השוכנת בחוף הדרומי,‏ נטבלה ארטי פינה ב־1928,‏ בגיל 18.‏ היא טיפסה במעלות ובמורדות ההרים המסולעים ובישרה כשהיא נושאת עימה את המקרא.‏ ארטי השתייכה לקהילה חזקה בוולורה בשנות ה־30 המוקדמות.‏

בשנת 1930 התנהלה הטפת הבשורה באלבניה בהשגחת משרד הסניף באתונה,‏ יוון.‏ ב־1932 ביקר באלבניה משגיח נודד מיוון כדי לעודד ולחזק את האחים.‏ למרבית תלמידי המקרא דאז הייתה תקווה שמימית.‏ שמם כאנשים נקיים וישרים יצא לפניהם וזיכה אותם בכבוד גדול בכל מקום.‏ עמלם של אחים נאמנים אלה נשא פרי לרוב.‏ בכל אחת מהשנים 1935 ו־1936 חולקו באלבניה קרוב ל־500,‏6 פריטים של ספרות מקראית.‏

יום אחד,‏ במרכז ולורה,‏ השמיע נאשו אידריזי את אחד הנאומים של ג׳.‏ פ׳.‏ רתרפורד על גבי פונוגרף.‏ אנשים סגרו את בתי העסק שלהם ובאו לשמוע את הנאום אותו תרגם אח אידריזי לאלבנית.‏ התלהבותם של מורי מקרא בלתי נלאים אלה בורכה.‏ בשנת 1940 היו באלבניה 50 עדים.‏

מדינה אתיאיסטית

ב־1939 השתלטו על הארץ פשיסטים איטלקים.‏ המעמד החוקי של עדי־יהוה בוטל ופעילות ההטפה שלהם הוצאה אל מחוץ לחוק.‏ כעבור זמן קצר פלשו למדינה כוחות גרמניה.‏ לאחר מלחמת העולם השנייה עלה לשלטון מנהיג צבא כריזמטי בשם אנוור הוג׳ה.‏ מפלגתו הקומוניסטית זכתה בבחירות של 1946 והוא הפך לראש הממשלה.‏ השנים הבאות כונו עידן השחרור,‏ אלא שעבור משרתי יהוה היה זה ההיפך הגמור.‏

אט אט הפכה הממשלה פחות ופחות סובלנית כלפי דתות.‏ עדי־יהוה באלבניה שמרו על עמדתם הניטראלית כמשיחיים וסירבו להחזיק נשק או להתערב בפוליטיקה (‏ישעיהו ב׳:‏2–4;‏ יוחנן ט״ו:‏17–19‏)‏.‏ רבים מהם הושלכו לכלא,‏ ללא מזון או צורכי מחיה בסיסיים.‏ במקרים רבים עדות־יהוה שהיו חופשיות,‏ כיבסו את בגדיהם ובישלו עבורם.‏

עומדים מול הרדיפות ללא חת

בשנות ה־40 המוקדמות שמעה פרוסינה ג׳אקה,‏ בזמנו נערה בגיל העשרה בכפר הקרוב לפרמט,‏ את מה שלמדו אחיה הגדולים מעד בשם נאשו דורי שהיה סנדלר.‏b הרשויות הפעילו יד קשה נגד עדי־יהוה,‏ אך למורת רוחם של הוריה אמונתה של פרוסינה רק הלכה והתחזקה.‏ ”‏הם היו מחביאים לי את הנעליים ומכים אותי כשהלכתי לאסיפות.‏ הם ניסו לחתן אותי עם אדם לא־מאמין,‏ וכשסירבתי הם גירשו אותי מהבית.‏ באותו יום ירד שלג.‏ נאשו דורי ביקש מאח פלוקו גולה מגְיִירוֹקַסְטֶר לעזור לי.‏ הם מצאו לי קורת גג אצל משפחתו.‏ אחיי ישבו בכלא במשך שנתיים עקב עמדתם הניטראלית.‏ אחרי שהשתחררו,‏ עברתי לגור איתם בוולורה.‏

‏”‏המשטרה ניסתה לכפות עליי להשתתף בפעילות פוליטית.‏ סירבתי.‏ הם אסרו אותי,‏ לקחו אותי לחדר והקיפו אותי.‏ אחד מהם איים עליי ואמר לי:‏ ’‏יש לך מושג מה אנחנו יכולים לעשות לך?‏’‏ השבתי:‏ ’‏אתם יכולים לעשות רק מה שיהוה ירשה לכם לעשות’‏.‏ הוא רתח:‏ ’‏את משוגעת!‏ צאי מכאן!‏’‏”‏

אותה רוח נאמנות פיעמה גם באחים האלבנים לאורך שנים אלו.‏ בשנת 1957 הגיע מספר מבשרי המלכות לשיא של 75 מבשרים.‏ בשנות ה־60 המוקדמות שלח המרכז העולמי של עדי־יהוה את ג׳ון מרקס,‏ אלבני שהיגר לארצות־הברית,‏ לבקר בטירנה כדי לעזור בארגון הפעילות המשיחית.‏c אך לא עבר זמן רב ולוצ׳י ג׳אקה,‏ מיהל סבאזי,‏ לאונידה פופה,‏ ואחים אחרים בעלי תפקידים נשלחו למחנות עבודה.‏

אור בקצה המנהרה

לפני 1967 כל דת באלבניה לא נתקבלה באהדה רבה.‏ אחרי כן,‏ היא נאסרה לחלוטין.‏ אסור היה לשום איש דת קתולי,‏ אורתודוקסי או מוסלמי לערוך טקס דתי זה או אחר.‏ כנסיות ומסגדים נסגרו והומרו לאולמות ספורט,‏ למוזיאונים או לשווקים.‏ איש לא הורשה להחזיק ספר מקרא.‏ אסור היה אף לתת ביטוי לרעיון האמונה באלוהים.‏

כמעט בלתי אפשרי היה לבשר או להתאסף יחד.‏ כל עד־יהוה עשה את מיטבו כדי לשרת את יהוה למרות שהיה מנותק מאחרים.‏ משנות ה־60 עד לשנות ה־80 התדלדל מספר העדים לקומץ זעום.‏ אף־על־פי־כן,‏ הם היו חזקים מבחינה רוחנית.‏

התמורות הפוליטיות באלבניה בשנות ה־80 המאוחרות זחלו לאיטן.‏ מזון ובגדים היו יקרי המציאות.‏ האנשים לא היו מרוצים.‏ רוח הרפורמה שסחפה את מזרח אירופה הגיעה בתחילת שנות ה־90 גם לאלבניה.‏ אחרי 45 שנה תחת המשטר הטוטליטארי,‏ קמה ממשלה חדשה שהחזירה את חופש הדת.‏

בהכוונת הגוף המנהל של עדי־יהוה מיהרו משרדי הסניף באוסטריה וביוון ויצרו קשר עם האחים האלבנים המקומיים.‏ אחים יוונים דוברי אלבנית הביאו עימם לטירנה ולבֶּרַט ספרות מקראית חדשה מתורגמת לשפת המקום.‏ איזו שמחה הציפה את לבות האחים המקומיים,‏ שקודם היו מנותקים וכעת נפגשו לראשונה מזה שנים רבות עם עדים מחוץ לארץ.‏

חלוצים זרים נלהבים מובילים את הפעילות

בהכוונת הגוף המנהל הגיעו לאלבניה בתחילת 1992 זוג שליחים ממוצא אלבני,‏ מיכאל ולינדה דיגרגוריו.‏ הם יצרו קשר עם אחים קשישים נאמנים,‏ ועזרו להם להתאחד שוב ולהיות חלק ממשפחה רוחנית בינלאומית.‏ בנובמבר הגיעה מאיטליה קבוצה חרוצה של 16 חלוצים מיוחדים,‏ או מבשרים בשירות מורחב,‏ יחד עם ארבעה חלוצים יוונים.‏ על מנת לעזור לחלוצים ללמוד את שפת המקום,‏ נפתח קורס ללימוד אלבנית.‏

חיי היומיום של חלוצים זרים אלה לא היו סוגים בשושנים.‏ אספקת החשמל לא הייתה סדירה.‏ החורף היה קר ולח.‏ אנשים עמדו בתורים במשך שעות כדי להשיג מזון וצורכי מחיה אחרים.‏ אך עם כל זאת,‏ הבעיה הגדולה ביותר של האחים הייתה למצוא מבנים גדולים דיים להכיל את המוני המעוניינים שנענו לאמת!‏

החלוצים שנאבקו לדבר אלבנית נוכחו לדעת כי שפה היא רק אמצעי להשגת מטרה.‏ מורה מקרא מנוסה אמר להם:‏ ”‏כדי לחייך חיוך לבבי או לחבק את אחיכם,‏ אתם לא חייבים לדעת להטות פעלים לפי הכללים.‏ האלבנים יגיבו לאהבה שנובעת מעומק הלב,‏ ולא לדקדוק מושלם.‏ אל תדאגו,‏ הם יבינו אתכם”‏.‏

אחרי הקורס הראשון ללימוד השפה פתחו החלוצים בפעילות בבֶּרַט,‏ בדוּרֶס,‏ בגְיִירוֹקַסְטֶר,‏ בשְׁקוֹדֶר,‏ בטירנה ובוולוֹרָה.‏ תוך זמן קצר צמחו קהילות בערים אלה כפטריות אחרי הגשם.‏ ארטי פינה,‏ שהייתה בשנות ה־80 לחייה וסבלה מבריאות לקויה,‏ התגוררה בוולורה.‏ שני חלוצים מיוחדים נשלחו לבשר שם יחד איתה.‏ האנשים נדהמו מכך שזרים מדברים אלבנית ואמרו:‏ ”‏מיסיונרים מדתות אחרות מכריחים אותנו ללמוד אנגלית או איטלקית אם אנחנו רוצים ללמוד משהו.‏ אם למדתם אלבנית,‏ אתם בטח מאוד אוהבים אותנו ויש לכם משהו חשוב לומר לנו!‏”‏ ארטי סיימה נאמנה את חייה הארציים בינואר 1994,‏ והייתה פעילה בהטפת הבשורה עד החודש האחרון לחייה.‏ המסירות וההתלהבות שלה ושל החלוצים זכתה לברכות.‏ ב־1995 קמה מחדש קהילה בוולורה.‏ כיום משגשגות בעיר נמל זו שלוש קהילות העסוקות במלאכת ההטפה.‏

אנשים ברחבי המדינה רעבו מבחינה רוחנית ולא החזיקו בדעות קדומות בנוגע לתפיסות דתיות.‏ הם בלעו בשקיקה כל ספרות מקראית שקיבלו מהעדים.‏ צעירים רבים החלו ללמוד והתקדמו בצעדי ענק.‏

מעל ל־90 קהילות וקבוצות ממשיכות ’‏להתחזק באמונה ומספר המאמינים גודל מיום ליום’‏ (‏מעשי השליחים ט״ז:‏5‏)‏.‏ ל־513,‏3 העדים באלבניה מצפה עוד עבודה רבה.‏ במרץ 2005 נכחו בערב הזיכרון למות המשיח 144,‏10 איש.‏ שיחות בשירות השדה עם האנשים מסבירי הפנים הובילו לייסודן של יותר מ־000,‏6 תוכניות לשיעורי מקרא.‏ אין ספק שאלפים יפיקו תועלת מתרגום עולם חדש שראה אור לאחרונה בשפה האלבנית.‏ אכן,‏ דבר יהוה נוסק אל על ב”‏ארץ הנשרים”‏ לתהילת יהוה.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏מסגרת בעמוד 20]‏

סכסוך אתני בקוסובו נמוג!‏

קוסובו עלתה לכותרות בתחילת שנות ה־90 בשל סכסוך טריטוריאלי שפרץ בה ושנאה אתנית שורשית,‏ אשר הביאו למלחמה ולהתערבות בינלאומית.‏

במהלך המלחמה במדינות הבלקן,‏ נאלצו עדים רבים לברוח למדינות השכנות.‏ בשוך המלחמה שבה קבוצה קטנה מתוכם לקוסובו בשרוולים מופשלים להטפת הבשורה.‏ חלוצים מיוחדים אלבנים ואיטלקים גילו נכונות לעבור לקוסובו על מנת לעזור ל־000,‏350,‏2 התושבים המתגוררים שם.‏ ארבע קהילות ושש קבוצות פעילות המונות יחד כ־130 מבשרים,‏ משרתות את יהוה באזור זה.‏

יום כינוס מיוחד נערך בפרישטינה באביב 2003,‏ ונכחו בו 252 איש.‏ בקהל היו איטלקים,‏ אלבנים,‏ גרמנים,‏ סרבים וצוענים.‏ בתום נאום הטבילה שאל הנואם שתי שאלות.‏ שלושה עמדו והשיבו בחיוב — היו אלה אלבני אתני,‏ צוענייה וסרבית.‏

הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות לאחר ששמע בקול רם בו זמנית מפי שלושת המועמדים לטבילה את המילים:‏ ”‏וָה!‏”‏,‏ ”‏דָה!‏”‏,‏ ו־”‏פּוּ!‏”‏ השלושה התחבקו.‏ הם מצאו את התשובה לבעיות האתניות השורשיות ששיסעו את ארצם.‏

‏[‏מפה בעמוד 17]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

הים התיכון

איטליה

אלבניה

יוון

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

עדים צעירים מחקים את התלהבותם של המבוגרים

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

ארטי פינה שירתה בנאמנות מ־1928 עד סוף ימיה ב־1994

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

קבוצת החלוצים הזרים הראשונה בקורס ללימוד השפה

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 16]‏

נשר:‏ Brian K. Wheeler/VIREO ©