האם אתה דואג לאחרים כדוגמת יהוה?
”השליכו עליו [על אלוהים] כל יהבכם, כי הוא דואג לכם” (פטרוס א׳. ה׳:7). איזו הזמנה לבבית! יהוה אלוהים דואג באופן אישי למשרתיו, ולכן ביכולתנו לחוש בטוחים תחת כנפיו.
מן הראוי שנטפח דאגה כזו לזולת ונַראה אותה בפועל. אך מאחר שאנו בלתי מושלמים, ישנן מלכודות מסוימות שעלינו להיזהר מפניהן. לפני שנדון בכמה מלכודות, הבה נבחן באיזה אופן דואג יהוה למשרתיו.
דוד מחבר התהלים המשיל את אלוהים לרועה ותיאר את דאגתו במילים הבאות: ”יהוה רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני; על מי מנוחות ינהלני. נפשי ישובב. ... גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי” (תהלים כ״ג:1–4).
דוד שהיה רועה בעצמו, ידע מה כרוך ברעיית צאן. הרועה מגן על עדרו מחיות טרף, כגון אריות, זאבים ודובים. הוא מוודא שהכבשים לא תתפזרנה, מחפש אחר הכבשים האובדות, נושא בחיקו טלאים יגעים ומטפל בחולים ובפצועים. כמו כן, יום יום הוא משקה את צאנו. עם זאת, אין זה אומר שהרועה שולט בכל דבר שעושות הכבשים. הן חופשיות אך מוגנות.
באותו אופן דואג יהוה למשרתיו. השליח פטרוס הסביר: ’[אתם] שמורים בגבורת אלוהים’. המילה ”שמורים” משמעה מילולית ”להיות תחת השגחה” (פטרוס א׳. א׳:5). מתוך דאגה של ממש, יהוה משגיח עלינו בכל עת, ותמיד ערוך ומוכן להושיט לנו עזרה כל אימת שנבקשה. ואולם, יהוה חנן אותנו בבחירה חופשית, ולכן אין הוא מתערב בכל צעד שאנו נוקטים ובכל החלטה שאנו מקבלים. כיצד נוכל לחקות את יהוה בעניין זה?
דאג לילדיך על־פי דוגמת אלוהים
”נחלת יהוה בנים”. מכאן שההורים צריכים להגן על ילדיהם ולדאוג להם (תהלים קכ״ז:3). לשם כך, עליהם בין היתר לעודד את ילדיהם להביע את מה שהם חושבים ומרגישים, ולהתחשב בכך. אם ינסו ההורים לשלוט בכל צעד ושעל שנוקטים ילדיהם, תוך התעלמות גמורה מרצונותיהם, יהיו הם כרועה המוליך את צאנו ברצועות. שום רועה אינו נוהג כך את צאנו, וגם יהוה לא רועה כך את משרתיו.
מריקוa מודָה: ”במשך שנים נהגתי לומר לילדיי, ’עשו כך ואל תעשו כך’. האמנתי שזו חובתי כאמא. לא שיבחתי אותם ולא הייתה בינינו תקשורת אמיתית”. בתה של מריקו נהגה לשוחח שעות ארוכות בטלפון עם חברותיה, ואילו השיחות עם אימהּ היו קצרות. ”פתאום שמתי לב להבדל”, ממשיכה מריקו. ”כשבתי שוחחה עם חברותיה היא הייתה משתמשת בביטויים המביעים הזדהות, כמו ’כן, אני מסכימה איתך’, או ’גם אני’. התחלתי להשתמש בביטויים דומים כדי לעודד את בתי להיפתח אליי, ובתוך זמן קצר השיחות בינינו נעשו ארוכות יותר ונעימות יותר”. דוגמה זו מבליטה עד כמה חשוב שתהיה תקשורת טובה, כלומר, תקשורת הדדית ולא חד־סטרית.
ההורים צריכים לעודד את ילדיהם להיפתח אליהם, והילדים צריכים להבין מדוע הדאגה מצד הוריהם מגנה עליהם. המקרא מייעץ לילדים לשמוע בקול הוריהם ומנמק זאת במילים: ”למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה” (אפסים ו׳:1, 3). אם הילדים משוכנעים בכל לבם בכך שהכניעה להוריהם היא לטובתם, יהיה זה קל יותר עבורם לשמוע בקולם.
דאג לעדר על־פי דוגמת יהוה
דאגתו ואהבתו של יהוה ניכרות בקהילה המשיחית. בתור ראש הקהילה, מנחה ישוע המשיח את זקני־הקהילה לדאוג לעדרו (יוחנן כ״א:15–17). המילה היוונית המתורגמת למשגיח קשורה לפועל שמשמעו ”להתבונן היטב”. כדי להדגיש כיצד עליהם לעשות כן, מורה פטרוס לזקני־הקהילה: ”רעו את עדר אלוהים הנמצא עימכם והשגיחו עליו לא מתוך כפייה כי אם ברצון, כרצוי לאלוהים; לא בחמדת בצע כי אם בנפש חפצה; לא כרודנים על מה שהופקד בידכם, אלא בהיותכם מופת לצאן” (פטרוס א׳. ה׳:2, 3).
אכן, תפקידם של זקני־הקהילה דומה לזה של רועי צאן. הזקנים נדרשים לדאוג לחברי הקהילה החולים רוחנית ולתקן אותם כדי שיתהלכו על־פי עקרונות הצדק של יהוה. בנוסף, זוהי אחריותם של הזקנים לארגן את פעילויות הקהילה, לערוך את הסידורים הדרושים לניהול אסיפות ולשמור על הסדר בקהילה (קורינתים א׳. י״ד:33).
ואולם, דברי פטרוס שהוזכרו קודם לכן מתריעים על סכנה מסוימת — הסכנה שהזקנים יהיו ”כרודנים” בקהילה. אחד הסימנים לכך הוא כאשר זקן־קהילה קובע כללים לא־נחוצים. מתוך תחושת חובה עמוקה להגן על קהילתו, הזקן עלול להרחיק לכת. בקהילה אחת במזרח הרחוק, הכתיבו הזקנים כללים לגבי האופן שבו צריך לקדם באולם המלכות את פני הבאים, ובין היתר קבעו מי אמור לדבר ראשון. הם סברו שציות לכללים אלה יתרום לשלום הקהילה. אין ספק שהם פעלו ממניעים חיוביים, אך האם דאגו בכך לעדר על־פי דוגמת יהוה? ראוי לציין את הלך הרוח שהיה לשליח פאולוס. הוא אמר: ”לא שאדונים אנו על אמונתכם, אלא פועלים אנו איתכם למען שמחתכם, שכן באמונה אתם יציבים” (קורינתים ב׳. א׳:24). יהוה בוטח במשרתיו.
לא רק שהם נמנעים מקביעת כללים נטולי בסיס מקראי, זקני־קהילה אכפתיים גם מראים את דאגתם הכנה על־ידי כך שאין הם חושפים מידע אישי סודי. הם מודעים לאזהרה שנתן אלוהים: ”סוד אחר אל תְגָל” (משלי כ״ה:9).
השליח פאולוס דימה את קהילת המשיחיים המשוחים לגוף, ואמר: ”אלוהים הרכיב את הגוף... למען לא תהיה מחלוקת בגוף אלא שידאגו האיברים זה לזה” (קורינתים א׳. י״ב:12, 24–26). הביטוי היווני המתורגם ל’ידאגו זה לזה’, משמעו מילולית ’להיות חרדים איש לשלום רעהו’. חברי הקהילה המשיחית צריכים לגלות עניין רב זה בזה (פיליפים ב׳:4).
כיצד יכולים המשיחיים האמיתיים להראות שהם ’חרדים איש לשלום רעהו’? דאגתם כלפי יתר חברי הקהילה יכולה להתבטא בתפילותיהם ובעזרה מעשית לאחים הזקוקים לכך. הדבר מוציא מאחרים את הטוב. שים לב לתועלת שהפיק טָדַטַקָה מן הדאגה והאהבה שהעניקו לו. כשנטבל בגיל 17, היה הוא היחיד במשפחתו ששירת את יהוה. הוא מספר: ”משפחה אחת בקהילה הזמינה אותי פעמים רבות לארוחות ולמפגשים חברתיים בביתם. הייתי מבקר אצלם כמעט כל בוקר בדרכי לבית־הספר וקורא איתם את הפסוק היומי. הם יעצו לי איך להתמודד עם בעיות בבית־הספר, והתפללנו על כך ביחד. המשפחה הזאת לימדה אותי לגלות רוח של נתינה”. טָדַטַקָה מיישם את מה שלמד ומשרת כיום באחד ממשרדי הסניף של עדי־יהוה.
השליח פאולוס הזהיר מפני מלכודת מסוימת ביחס לגילוי עניין בזולת. הוא הזכיר מספר נשים אשר הפכו ל’רכלניות המתערבות בעניינים לא להן ומדברות דברים שאין צורך להשמיעם’ (טימותיאוס א׳. ה׳:13). אנו מתעניינים באחרים, וטוב שכך, אך עלינו להישמר לבל נגיע לכדי חטטנות. התעניינות החורגת מגבולות הטעם הטוב עלולה להביא לכך ש’נדבר דברים שאין צורך להשמיעם’ כמו הערות ביקורתיות.
טוב נעשה אם נזכור שהמשיחיים נבדלים זה מזה בענייניהם האישיים, בטעמם באוכל ובצורות הבילוי הבריאות המועדפות עליהם. כל אחד מאיתנו חופשי לפעול כראות עיניו בתוך המסגרת שמתווים עקרונות המקרא. פאולוס קרא למשיחיים ברומא: ”אל נשפוט עוד איש את רעהו. ... נחתור נא אל דברים שמביאים לידי שלום, ואל דברים שבאמצעותם יבנה איש את רעהו” (רומים י״ד:13, 19). דאגתנו הכנה זה כלפי זה בקהילה אינה צריכה להתבטא בבחישה בענייני הזולת, אלא בנכונות לעזור. דאגה כזו מובילה לידי כך שהאהבה והאחדות שורות במשפחה ובקהילה.
[הערת שוליים]
a חלק מן השמות בדויים.
[תמונה בעמוד 19]
עודד את ילדיך להיפתח אליך בעזרת דברי שבח וגילוי הזדהות