שאלות של קוראים
מדוע כעס משה על אלעזר ואיתמר, בני אהרון, לאחר מותם של אחיהם, נדב ואביהוא, ומה הפיס את דעתו? (וי׳ י׳:16–20).
זמן קצר לאחר ימי המילואים, שבמסגרתם הוסמכו הכוהנים לתפקידם, המית יהוה את נדב ואביהוא, בני אהרון, על שהקריבו אש זרה לפניו (וי׳ י׳:1, 2). משה ציווה על בני אהרון הנותרים שלא להתאבל על אחיהם. זמן לא רב לאחר מכן חרה אפו של משה באלעזר ובאיתמר כיוון שלא אכלו את שעיר העיזים לחטאת (וי׳ ט׳:3). מדוע הגיב כך משה?
בחוקים שנתן יהוה ביד משה נאמר בפירוש שהכוהן שהעלה את קורבן החטאת היה צריך לאכול ממנו בחצר אוהל מועד. האכילה הייתה סמל לנשיאת עוונותיהם, כלומר לכפרת חטאיהם, של מקריבי הקורבן. אולם במקרה שחלק מדם הקורבן נלקח אל הקודש, המדור הראשון של המשכן, אסור היה לאכול את הקורבן. צריך היה לשורפו (וי׳ ו׳:17–19, 23).
נראה כי לאחר המאורעות הטראגיים שהתרחשו באותו יום, ראה משה חובה לעצמו לוודא שמצוות יהוה יקוימו כהלכה. כאשר גילה ששעיר העיזים לחטאת נשרף ודמו לא הובא לפני יהוה אל הקודש, הוא שאל בכעס את אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלו אותו כמצווה עליהם (וי׳ י׳:17, 18).
אהרון ענה על שאלתו מפני שהכוהנים הנותרים פעלו ככל הנראה בהסכמתו. בהתחשב בכך ששניים מבניו הוצאו להורג, אהרון אולי סבר שאיש מהכוהנים לא יכול היה לאכול במצפון טהור מקורבן החטאת באותו היום. אף שלא הייתה לאלעזר ואיתמר יד בחטאם של נדב ואביהוא, אפשר שחשב שאם יאכלו ממנו, יהיה הדבר למורת רוחו של יהוה (וי׳ י׳:19).
ייתכן שאהרון חשב שבמיוחד בפעם הראשונה שבני ביתו מבצעים עבודות כהונה עליהם להקפיד להשביע את רצון יהוה גם בדברים הקטנים ביותר. אבל מאחר שנדב ואביהוא חיללו את שמו של יהוה והוא שילח בהם את חרון אפו, אהרון אולי חשב שאין זה מן הראוי שכוהנים אחרים מהמשפחה שבה נמצא עוון כזה יאכלו מהקורבן הקדוש.
תשובתו של אהרון התקבלה על דעתו של אחיו, שכן בסוף הפרשה נאמר: ”וישמע משה, וייטב בעיניו” (וי׳ י׳:20). מכאן שהתשובה הייתה מקובלת גם בעיני יהוה.