משה — מופת לענווה
מהי ענווה?
ענווה היא היעדר יהירות או גאווה. אדם עניו אינו מחשיב אחרים לנחותים ממנו. כל אדם לא־מושלם המגלה ענווה צריך גם להיות צנוע, כלומר מודע למגבלותיו.
כיצד באה ענוותו של משה לידי ביטוי?
הסמכות שקיבל משה לא גרמה לו להתמלא חשיבות עצמית. פעמים רבות כשאדם מקבל לידיו מעט סמכות, ענוותו — או היעדר ענוותו — מתבררת במהרה. רוברט ג. אינגרסול, נואם בן המאה ה־19, אמר בהקשר לכך את הדברים הבאים: ”מרבית האנשים יכולים לסבול קשיים. אבל אם אתה רוצה לעמוד על טיבו האמיתי של הפרט, תן לו כוח ביד”. בעניין זה הציב משה דוגמה יוצאת מן הכלל לענווה. כיצד?
ביד משה ניתנה סמכות רבה, שהרי יהוה מינה אותו למנהיג ישראל. עם זאת, כוחו וסמכותו לא גרמו לו להתגאות. ראה, למשל, כיצד גילה צניעות כאשר נדרש לטפל בסוגיה סבוכה שנגעה לזכויות ירושה (במדבר כ״ז:1–11). הייתה זו סוגיה כבדת משקל, שכן ההחלטה בעניין זה נועדה לשמש תקדים חוקי לדורות הבאים.
כיצד נהג משה? האם סבר שבתור מנהיג ישראל, הוא מסוגל לפסוק בנושא? האם הוא סמך על כישוריו האישיים, על שנות הניסיון שצבר או על הידע המעמיק שהיה לו באשר לאורח חשיבתו של יהוה?
כך היה נוהג אדם יהיר. אולם משה לא פעל כך. נאמר במקרא: ”ויקרב משה את [המשפט] לפני יהוה” (במדבר כ״ז:5). חשוב על כך: גם לאחר שהנהיג את עם ישראל קרוב ל־40 שנה, לא נשען משה על עצמו, אלא על יהוה. זוהי דוגמה מובהקת לענוותו.
כמו כן, משה לא היה קנאי לסמכותו. הוא שמח כשיהוה אפשר לאחרים מקרב העם להתנבא (במדבר י״א:24–29). כאשר הציע לו חותנו למנות אנשים שיישאו עמו בנטל העבודה, הוא יישם בענווה את עצתו (שמות י״ח:13–24). ובערוב ימיו, אף שהיה עדיין חזק מבחינה פיזית, הוא ביקש מיהוה למנות לו יורש. כשיהוה בחר ביהושע, תמך משה בלב ונפש ביהושע, שהיה צעיר ממנו, והאיץ בעם להיכנע להנהגתו וללכת אחריו לארץ המובטחת (במדבר כ״ז:15–18; דברים ל״א:3–6; ל״ד:7). אין ספק שמשה החשיב זאת לזכות למלא תפקיד בהנהגה הרוחנית של העם. אך טובתם של אחרים הייתה חשובה לו יותר מסמכותו וכוחו.
אילו לקחים נוכל להפיק?
לעולם לא נרצה להתמלא חשיבות עצמית בשל הכוח או הסמכות שבידנו או בשל כישורינו האישיים. זכור: כדי להיות כלים יעילים בידי יהוה, ענוותנו צריכה תמיד לעלות על כישרונותינו (שמואל א׳. ט״ו:17). אם נהיה ענווים באמת, נשתדל ליישם את העצה המקראית הנבונה הבאה: ”בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען” (משלי ג׳:5, 6).
מדוגמתו של משה אנו גם למדים שאל לנו לייחס חשיבות רבה מדי למעמדנו או לסמכותנו.
האם תצמח לנו תועלת מחיקוי ענוותו של משה? בהחלט. אם נטפח ענווה אמיתית, יהיה לאחרים נעים יותר להימצא בסביבתנו, ואנו נתחבב על הזולת. חשוב מכך, נהיה יקרים בעיני יהוה אלוהים, המגלה גם הוא תכונה יפה זו (תהלים י״ח:36). ”אלוהים מתנגד ליהירים אך נותן חסד לשפלי הרוח” (פטרוס א׳. ה׳:5). האין זו סיבה טובה לחקות את ענוותו של משה?