הידעת?
מדוע נקראה נינווה הקדומה ”עיר דמים”?
תבליט קיר ובו לוחמים הנושאים את ראשיהם של שבויי מלחמה ומשליכים אותם לערימה
נינווה הייתה בירת אימפריית אשור. זו הייתה עיר עצומה בעלת ארמונות ומקדשים מפוארים, רחובות רחבים וחומות מסיביות. הנביא נחום כינה אותה ”עיר דמים” (נחום ג׳:1).
היה זה תיאור הולם, שכן תבליטים שנתגלו בארמונו של סנחריב בנינווה מעידים על אכזריותם של האשורים. באחד מהם רואים אשורי מצמיד שבוי לקרקע ותולש את לשונו. כתובות שונות מתרברבות שהשבויים הובלו בחבלים שנקשרו לוָוִים אשר הושחלו לאפיהם או לשפתותיהם. בכירים שנפלו בשבי אולצו לענוד סביב צווארם את ראשיהם הכרותים של מלכיהם כמחרוזות מזוויעות.
האשורולוג ארצ׳יבלד הנרי סייס מתאר את המעשים הברבריים שעשו האשורים אחרי כיבוש עיר: ”פירמידות של ראשי אדם סימנו את מסלולו של הכובש; נערים ונערות נשרפו חיים או זכו לגורל מר מזה; גברים הוקעו, הופשטו מעורם בעודם חיים, עיניהם נוקרו, וידיהם, רגליהם, אוזניהם ואפיהם נכרתו”.
מדוע בנו היהודים הקדומים מעקות סביב גגות בתיהם?
אלוהים ציווה על היהודים: ”כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו” (דברים כ״ב:8). המעקה היה אמצעי בטיחות הכרחי, שכן המשפחות היהודיות בימי קדם עשו שימוש רב בגגות בתיהם.
רוב בתיהם של בני ישראל היו בעלי גג שטוח. הגג היה מקום אידיאלי לבילוי תחת השמש החמימה, לשאיפת אוויר צח או לביצוע עבודות בית שונות. בעונות הקיץ שימש הגג מקום לינה נוח (שמואל א׳. ט׳:26). החקלאים נהגו לייבש על הגג גרגירי תבואה לפני טחינתם או לייבש תאנים וענבים (יהושע ב׳:6).
הגג שימש גם למטרות פולחן — פולחן אמת ופולחן כזב (נחמיה ח׳:16–18; ירמיהו י״ט:13). השליח פטרוס עלה לגג בשעות הצהריים כדי להתפלל (מעשי השליחים י׳:9–16). אם היו על הגג סוכות המכוסות בגפנים או בכפות תמרים, היה זה מקום נעים לרגעי התבודדות.
בספר הארץ והספר (אנג׳) נאמר כי בבתיהם של בני ישראל היו ”מחוץ לבית אך בתוך החצר החיצונית” גרמי מדרגות או סולמות שהוליכו לגגות. מכאן שבעל הבית יכול היה לרדת מן הגג מבלי להיכנס לבית. אולי זה מסביר את אזהרתו של ישוע בדבר הדחיפות להימלט מעיר שנידונה לכליה: ”מי שעל הגג אל ירד לקחת חפצים מביתו” (מתי כ״ד:17).