חמישה עשורים של שירות מורחב קרוב לחוג הארקטי

נולדנו בצפון מחוז אוסטרובותניה שבפינלנד למשפחת חוואים בת עשרה ילדים.‏ ילדותנו הושפעה ממלחמת העולם השנייה.‏ אף שהתגוררנו מאות קילומטרים הרחק מקווי החזית,‏ זוועות המלחמה הטביעו בנו חותם עמוק.‏ כאשר הערים הסמוכות אואולו וקלג׳וקי הופצצו,‏ ראינו מעליהן בשמי הליל אור אדום בוהק.‏ הורינו ביקשו מאיתנו להתחבא ברגע שנראה מעל ראשינו מטוסי קרב.‏ לכן כאשר אחינו הבכור טאונו סיפר לנו שבעתיד יהיה גן עדן עלי אדמות ללא עוולות,‏ התרגשנו עד עמקי נשמתנו.‏

טאונו למד את אמיתות המקרא בגיל 14 בעזרת הספרות של תלמידי המקרא.‏ כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה,‏ הוא סירב לשרת בצבא בשל מצפונו המודרך על־פי המקרא ונשלח לכלא.‏ שם התייחסו אליו באכזריות.‏ הדבר רק הגביר את נחישותו לשרת את יהוה,‏ ואחרי ששוחרר היה נלהב עוד יותר בשירות.‏ דוגמתו הטובה של אחינו עודדה אותנו ללכת לאסיפות שערכו העדים באחד הכפרים השכנים.‏ נכחנו גם בכינוסים,‏ אם כי היה עלינו לעבוד קשה כדי לחסוך כסף לנסיעות.‏ גידלנו בצלים,‏ קטפנו פירות יער ותפרנו בגדים לשכנים.‏ הואיל והיו לנו מטלות רבות בחווה,‏ לא יכולנו בדרך כלל להגיע לכינוסים ביחד,‏ ולכן נכחנו בהם לפי תור.‏

האמיתות שלמדנו על אודות יהוה ומטרותיו העמיקו את אהבתנו כלפיו והחלטנו להקדיש לו את חיינו.‏ בשנת 1947 נטבלנו שתינו כסמל להקדשת חיינו ליהוה (‏אניקי בגיל 15 ואיילי בגיל 17)‏.‏ אחותנו סיימי נטבלה באותה שנה.‏ כמו כן,‏ נתנו שיעורי מקרא לאחותנו לינאה שהייתה כבר נשואה,‏ והיא ומשפחתה נעשו עדי־יהוה.‏ לאחר הטבילה שמנו לנו למטרה לשרת כחלוצות בשירות מורחב ומדי פעם שירתנו כחלוצות חופשה (‏או עוזרות)‏.‏

שירות מורחב

בשנת 1955 עברנו לקמי,‏ עיר צפונית יותר.‏ אומנם שתינו עבדנו במשרה מלאה,‏ אבל עדיין רצינו להיות חלוצות,‏ אם כי חששנו שלא נוכל למצוא פרנסה מספקת.‏ חשבנו שאולי בתחילה עלינו לחסוך קצת כסף.‏ באותה עת ניהלנו עם החלוצה את השיחה שהוצגה בפתיח.‏ השיחה עזרה לנו להבין ששירותנו את יהוה בשירות מורחב אינו תלוי אך ורק במשאבינו ובתמיכה מצד המשפחה.‏ הדבר החשוב מכול הוא שעלינו להישען על אבינו שבשמיים.‏

בתקופה ההיא היו לנו חסכונות שהיו מספיקים לנו לחודשיים.‏ לכן במאי 1957 הגשנו בחשש רב בקשה לחודשיים חלוציות בפלו,‏ עיר בלפלנד מעל לחוג הארקטי.‏ בתום החודשיים עדיין נותרו בידינו כל החסכונות,‏ ולכן הגשנו בקשה לעוד שני חודשי חלוציות.‏ בחלוף חודשיים עדיין נשאר לנו כל הכסף.‏ כעת ידענו בביטחון שיהוה ידאג לנו.‏ אחרי 50 שנות חלוציות,‏ עדיין לא נגענו בחסכונותינו!‏ במבט לאחור אנו חשות שיהוה כאילו החזיק בידינו ואמר לנו:‏ ’‏אל תיראו.‏ אני עזרתיכן’‏ (‏יש׳ מ״א:‏13‏)‏.‏

בשנת 1958 המליץ משגיח הנפה שנעבור לשרת כחלוצות מיוחדות בסוֹדנקילֶה,‏ לפלנד.‏ בימים ההם הייתה רק אחות אחת באזור.‏ היא נחשפה לאמת בצורה מעניינת:‏ בנה היה בטיול כיתתי בהלסינקי בירת פינלנד.‏ בשעה שהכיתה הלכה ברחובות העיר נתנה אחות מבוגרת לבנה,‏ שהיה אחרון בטור התלמידים,‏ את חוברת המצפה וביקשה ממנו לתת אותה לאמו.‏ הילד עשה כן,‏ ואמו מייד זיהתה את צליל האמת.‏

שכרנו חדר ששכן מעל למנסרה וערכנו שם אסיפות.‏ בתחילה נכחנו באסיפות רק שתינו והאחות המקומית ובתה.‏ קראנו יחד את חומר הלימוד.‏ מאוחר יותר בא לעבוד במנסרה אדם שקיבל בעבר שיעורי מקרא מן העדים.‏ הוא ומשפחתו החלו להתרועע עם קבוצתנו וברבות הימים נטבלו הוא ואשתו,‏ ומאז החל לנהל את האסיפות.‏ בנוסף לכך,‏ מספר גברים שעבדו במנסרה החלו לבוא לאסיפות ואימצו את האמת המקראית.‏ מקץ שנתיים גדלה הקבוצה והפכה לקהילה.‏

תנאים קשים

המרחקים הגדולים ממקום למקום הקשו עלינו בפעילות הבישור.‏ בקיץ הלכנו ברגל,‏ רכבנו על אופניים ואפילו חתרנו בסירות כדי להגיע לאנשים בשטח ההטפה שלנו.‏ האופניים עזרו לנו מאוד.‏ נסענו בהם לכינוסים וכן גם להורינו שהתגוררו מרחק מאות קילומטרים מאתנו.‏ בחודשי החורף נהגנו לנסוע השכם בבוקר באוטובוס לאחד הכפרים באזור ואז היינו הולכות מבית לבית.‏ לאחר שכיסינו כפר אחד,‏ הלכנו ברגל אל הכפר הבא.‏ השלג היה עמוק,‏ והדרכים לא תמיד פונו מהשלג.‏ פעמים רבות פסענו לאורך הסימנים שהותירו בשלג המזחלות הרתומות לסוסים.‏ לעיתים כיסה השלג את הסימנים,‏ ובתחילת האביב היה השלג רך ולח והתקשינו לצעוד בו.‏

בשל הטמפרטורות המקפיאות והשלגים למדנו להתלבש בבגדים חמים.‏ גרבנו גרבי צמר ועליהם לבשנו עוד שניים או שלושה זוגות גרביים וכן גם מגפיים גבוהים.‏ למרות זאת,‏ מגפינו התמלאו תכופות בשלג.‏ כשהגענו למדרגות הבתים הסרנו את מגפינו וניערנו מהם את השלג.‏ כמו כן,‏ כשפסענו במאמץ רב בשלג התרטבו שולי מעילי החורף הארוכים שלבשנו.‏ ואז,‏ כשמזג האוויר התקרר עוד יותר,‏ קפאו שולי המעילים ונראו כיריעות מתכת.‏ עקרת בית אחת אמרה,‏ ”‏אם אתן מסתובבות בחוץ במזג אוויר כזה בהתנדבות,‏ בטח יש לכן אמונה אמיתית”‏.‏ צעדנו אל ביתה יותר מ־11 קילומטר.‏

בגלל המרחקים הגדולים נהגנו ללון בבתיהם של המקומיים.‏ לקראת ערב התחלנו לחפש מקום לינה.‏ הבתים היו צנועים,‏ אבל האנשים היו ידידותיים ומכניסי אורחים,‏ והם לא רק נתנו לנו מקום לישון אלא גם משהו לאכול.‏ לרוב ישנו על גבי עורות איילים (‏אייל הקורא או אייל הצפון)‏ ואף על עורות דובים.‏ מדי פעם זכינו לפינוק מיוחד.‏ לדוגמה,‏ גברת אחת בבית גדול לקחה אותנו במעלה המדרגות אל חדר אורחים שבו חיכתה לנו מיטה יפהפיה ועליה מצעים רעננים מתחרה לבנה.‏ לא אחת שוחחנו על המקרא עם בעלי הבית עד לשעות הערב המאוחרות.‏ בבית אחד ישנו הבעל והאישה בצד אחד של החדר,‏ ואילו אנו ישנו בצדו השני.‏ השיחה שניהלנו איתם על המקרא נמשכה עמוק לתוך הלילה עד לשעות הבוקר המוקדמות.‏ הבעל והאישה שאלו לסירוגין אינספור שאלות.‏

שירות עתיר גמול

לפלנד היא חבל ארץ דל בצמחייה אך יפהפה,‏ ויופיו משתנה בהתאם לעונה.‏ אולם האנשים שהוקירו את יהוה היו בעינינו יפים אף יותר.‏ מבין האנשים הכנים שלהם בישרנו היו חוטבי עצים שבאו למחנות עצים בלפלנד.‏ לעיתים היינו נכנסות,‏ שתי נשים קטנות,‏ לצריף ומוצאות בו עשרות גברים.‏ אותם גברים חסונים שמעו ברצון את המסר המקראי ושמחו לקבל ספרות.‏

היו לנו חוויות מרגשות רבות.‏ יום אחד השעון בתחנת האוטובוס הקדים בחמש דקות,‏ והחמצנו את האוטובוס.‏ החלטנו לנסוע לכפר אחר באזור שבו מעולם לא בישרנו.‏ בבית הראשון פגשנו אישה צעירה שאמרה,‏ ”‏הנה אתן,‏ כפי שציפיתי”‏.‏ לימדנו אז את אחותה,‏ והאישה אמרה לה לבקש מאיתנו לבקר אותה באותו יום.‏ אלא שאחותה לא אמרה לנו דבר.‏ התחלנו לתת שיעורי מקרא לה ולקרוביה שהתגוררו בבית סמוך.‏ בחלוף זמן קצר לימדנו את כולם יחד כקבוצה,‏ ונכחו בשיעורים כתריסר איש.‏ רבים מאותה משפחה נעשו עדי־יהוה.‏

בשנת 1965 נשלחנו לשרת בקהילתנו הנוכחית בקוּסַמוֹ,‏ מעט דרומית לחוג הארקטי.‏ בעת ההיא היו בקהילה מעט מאוד מבשרים.‏ השטח החדש נראה לנו בתחילה קשה.‏ התושבים היו דתיים מאוד,‏ והיו להם דעות קדומות נגדנו.‏ למרות זאת,‏ רבים כיבדו את המקרא,‏ וכך היה לנו מכנה משותף ליצירת שיחות.‏ השתדלנו אט אט ללמוד להכיר את האנשים,‏ וכעבור שנתיים בערך היה לנו קל יותר למצוא ביניהם תלמידים.‏

עדיין פעילות בשירות

כיום אין לנו הכוחות לבלות ימים ארוכים בשירות השדה,‏ אבל אנו עדיין מבשרות כמעט כל יום.‏ הכרזת הבשורה הטובה בשטח הענק שלנו נעשתה קלה יותר לאחר שאיילי,‏ בעידודו של האחיין שלנו,‏ הוציאה רישיון נהיגה בשנת 1987 בגיל 56.‏ כאשר בנו אולם מלכות חדש,‏ עברנו לגור בדירה הצמודה אליו,‏ והמעבר הֵקל עלינו עוד יותר.‏

הצמיחה שהיינו עדים לה מסבה לנו שמחה רבה.‏ כאשר התחלנו בשירות המורחב בצפון פינלנד,‏ היו רק קומץ מבשרים שהיו פזורים ברחבי השטח העצום הזה.‏ כיום יש בו נפה שלמה המורכבת ממספר קהילות.‏ קורה פעמים רבות בכינוסים שאנשים מציגים את עצמם בפנינו ושואלים אם אנחנו זוכרות אותם.‏ במקרים מסוימים מדובר באנשים שהיו ילדים בתקופה שבה לימדנו אצלם בבית.‏ הזרעים שנזרעו שנים או עשרות שנים קודם לכן נשאו פרי!‏ (‏קור״א ג׳:‏6‏)‏.‏

בשנת 2008 השלמנו 50 שנות חלוציות מיוחדת.‏ אנו מודות ליהוה על כך שהצלחנו לעודד זו את זו להתמיד במלאכתו היקרה.‏ ניהלנו חיים פשוטים,‏ אבל מעולם לא חסר לנו דבר (‏תהל׳ כ״ג:‏1‏)‏.‏ עד כמה מיותרת הייתה ההססנות שגילינו בתחילה!‏ לשמחתנו,‏ לאורך כל אותן שנים חיזק אותנו יהוה כפי שהבטיח בישעיהו מ״א:‏10‏:‏ ”‏אימצתיך [‏חיזקתיך]‏ אף עזרתיך,‏ אף תמכתיך בימין צדקי”‏.‏